he.wikipedia.org

אירואסיאניות – ויקיפדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אירו-אסיאניות (ברוסית: Евразийство) היא אידאולוגיה ותנועה חברתית-פוליטית ברוסיה שקמה בתחילת המאה ה-20 תחת האימפריה הרוסית, הקובעת כי רוסיה אינה שייכת לקטגוריות "אירופאיות" או "אסייתיות" אלא במקום זאת התפיסה הגאופוליטית של אירואסיה הנשלטת על ידי "העולם הרוסי" (ברוסית: Русский мир), היוצרות תרבות רוסית עצמאית לכאורה. האידאולוגיה מתנגדת לתרבות המערבית וליברליזם והיא מסבירה מדוע רוסיה חייבת להתנגד ל"קולונאליזם המערבי" ולהפוך בעצמה לאימפריה אזורית או עולמית. האידאולוגיה זכתה לפופולריות תחת משטרו של ולדימיר פוטין.

פיוטר סביצקי היה המנהיג הראשון של התנועה האירו־אסיאנית שהתפתחה בגלות של רוסים במערב לאחר המהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים ברוסיה. הספר Foundations of Eurasianism, הוא אסופת טקסטים שחיברו חברי התנועה, ורבים מהם מופיעים בו באנגלית לראשונה. סביצקי כתב בספר את המאמר "שני עולמות" בו כתב כי "גולים רוסים הם כמו מהגרים 'מעולם אחר', כמו תושבי כוכבי לכת אחרים". בניסיון ליצור זהות לעצמם, הגולים הרוסים פיתחו אידאולוגיה חדשה.[1]

לפי סביצקי, המהפכה הבולשביקית, רק האיצה את המערביזציה שאליה חתרו הצארים לבית רומנוב מאז ימי פטר הגדול. הוא והוגים דומים תפסו דבר זה כתהליך הרסני. לטענתו רוסיה צריכה להביןשהיא אינה שייכת לציוויליזציה האירופית אלא לעולם נפרד לגמרי של "אירו־אסיה". לפי האידאולוגיה, מבחינה תרבותית, היסטורית ופסיכולוגית, הרוסים הם אנשי ערבות שדומים לעמים הטורקיים והמונגוליים (או ה"טוראניים") של מרכז אסיה. לתיפסתו הכיבוש המונגולי של רוסיה (בשנים 1240–1480 לערך) היה ברכה ולא אסון, משום שבודד את רוסיה מאירופה, וכי בתקופה זו נוצר "האופי הרוסי" כסינתזה בין הסלאבי לטוראני.[1]

הוגים אירו־אסיאניסטים כוללים גם את הבלשנים טרובצקוי ויאקובסון. ניקולאי טרובצקוי כתב מספר ספרים בנושא (אירופה והאנושות (1920), ג'ינגיס חאן: מבט אל ההיסטוריה הרוסית לא ממזרח, אלא ממערב (1925)). הם השתמשו בתאוריות בלשניות כדי להגיע בהמשך למסקנות תרבותיות ופולטייות נרחבות. לדוגמה הם טענו, השפה הרוסית והשפה הטוראנית יוצרות "איחוד לשוני" שנועד לקיים התמזגות הולכת וגדלה. מטענה זו שנוגעת לעתיד הלא ידוע, הם גם הסיקו בקפיצה לוגית, כי אותו הדבר צריך לחול גם על כל דבר אחר בתרבות הרוסית ובתרבות הטוראנית.

לב גומיליוב הוא הוגה אירואסיאני נוסף. פיתח רעיונות אירו־אסיאתיים בדרכים יצירתיות ופסאודו-מדעיות המקשרות לכאורה בין עליונתה של רוסיה לבין אנתרופיה. הוא פיתח מושגים כמו "פַּסיונָריוּת", "משלימוּת" ו"כימרה" – שנכנסו לשפה המדוברת. ב־1995 זכה אחד מספריו על תולדות רוסיה בפרס יוקרתי מטעם הדוּמה הממלכתית. ונהנה מתמיכתם של הדרגים הבכירים של המפלגה הקומוניסטית, המטה הכללי של הצבא ומשרד החוץ הרוסי.[1]

אלכסנדר דוגין אימץ רעיונות אירו־אסיאניזם וחיבר אותם לתוצרי עבודתם של חוקרי גאופוליטיקה כגון הלפורד מקינדר, לעבודותיהם של סטרוקטורליסטים, פוסט־מודרניסטים (ז'אן-פרנסואה ליוטר, ז'יל דלז), הוגים צרפתים (רנה גנון ואלן דה בנואה) וכמה הוגים בעלי קשר לנאצים ובהם יוליוס אבולה, קרל שמיט, מרטין היידגר. ספרו המשפיע ביותר של דוגין, עקרונות הגאופוליטיקה, החל כסדרת הרצאות שהעביר באקדמיה של המטה הכללי הרוסי, ועד היום הוא קריאת חובה באקדמיות צבאיות.[1]

לדעתו של איגור פנארין, רוסיה פועלת כאמצעי הגנה עולמי לפוליצנטריות. מעצם קיומו, הוא מוכיח שהמערב אינו הכוח המניע היחיד של הפיתוח: "במובנים רבים, העתיד של העידן הפוסט-תעשייתי תלוי בעתידה של רוסיה. אם רוסיה תהפוך שוב רומא השלישית לחברה פוסט-תעשייתית. יהיו סיכויים טובים יותר להפוך לאלטרנטיבה לגטו התעשייתי". אימוץ המודל המערבי יהיה שווה ערך למוות גאופוליטי ותרבותי של המדינה הרוסית; הדרך היחידה שבה רוסיה יכולה להימנע מגורל זה היא על ידי דחיית הדילמה הכוזבת של צפון מול דרום וגלובליזציה מול אתניות ועל ידי ביסוס מחדש של מה שהאירואסיאניות רואה כדיכוטומיה הקדמונית: זו שבין מערב למזרח. כפי שקובע אחד מתלמידיו של פנארין, "הטבע ומהותה של כל תרבות וציוויליזציה ניתנים להבנה רק על ידי קביעת מקומם במערכת הכפולה הגלובלית הזו של מערב ומזרח". על ידי הצגת עצמה כמזרח (ולא צפון-דרום), רוסיה יכולה לסרב להפוך לחלק מהדרום במונחים כלכליים, תוך דחיית הצפון מבחינת פוליטיקה ותרבות. לפיכך, הנאו-איראסיאניות מנצלת בעדינות את הנחות היסוד הגלומות במטאפורות גאוגרפיות כאלה.[2][3]

בכל מקום שבו הם "ממקמים" את רוסיה, פנארין ואראסוב מגנים בחריפות את הלאומיות האתנית, אותה הם מציגים כרגש פגאני שמסכן את האחדות האירואסיאנית, שכן "ההיגיון של הריבונות האתנית מחזיר אותנו לתקופות קדם ימי הביניים". הסנטימנט הלאומי נתפס גם כביטוי לערכים פוליטיים זרים: המדינה הלאומית היא יצירה של צרפת המהפכנית; זהו סמל החברה התעשייתית והמערכת הרפובליקנית. מכיוון ששני האידאולוגים אינם מבחינים בין אתני ללאומי, הם אינם מספקים עילה לגינוי מדינת הלאום בסגנון הצרפתי, פשוט מקשרים אותה עם הרעיון המזלזל של אתניות. הביקורת שלהם על הרגש האתני הולכת יד ביד עם דחייה של האתניות של גומילב ושל הגאופוליטיקה של דוגין. לפי גישתו של ארסוב, האימפריה הרוסית הייתה אוניברסלית יותר מדתה הרשמית או מתרבותה. מידת האוניברסליזם של האימפריה הרוסית היא זו שהבדילה אותה מאימפריות אחרות בתקופתה והפכה אותה ליורשת של רומא הראשונה והשנייה.[4]

ההגדרה של פנארין ואראסוב ליחסים בין רוסיה, מדינתה ושטחה אינה כרוכה בקריטריונים אתניים כלשהם. המדינה נחשבת לנושאת היחידה של מהות האומה: אחדות אירו-אסיה אינה נטועה באחדות התרבותית של עמיה; הוא מבוסס על המציאות של המדינה השולטת במרחב האירואסיאני. להיות לאומן רוסי פירושו אפוא תמיכה נחרצת במדינה.

האירואסיאנים רואים ב"אימפריה" לגיטימית. ראשית, והאימפריה היא המערכת הפוליטית היחידה שמסוגלת להגיב לאתגרי החברה ה"פוסט-מודרנית", מכיוון שהיא מקדמת מודעות לתרבויות בעולם המחולק בקווים אזוריים ואתניים ומספקת ואידאולוגיה של סדר כמעוז נגד הכאוס של עולם מודרני. שנית, אימפריה תהיה ההתגלמות הפוליטית של הטבע האופקי והרחבה המרחבית של אירואסיה, ובכך תעניק לה לגיטימציה כישות "טבעית". לבסוף, אימפריה היא התגובה לגיוון הלאומי והדתי של אירואסיה, "כאמצעי פוליטי לארגון של דו-קיום של קונגלומרט אתני וידוי הטרוגני, של עמים שאין להם כל בסיס אחר למערכת של נורמות אוניברסליות וחוק משפטי. להזמין.

לפיכך, הציוויליזציה האירואסייתית מבטלת את כל ההבדלים הלאומיים והחברתיים במכלול הגדול בהשראת רעיון אימפריאלי בסיסי משותף. לרעיון הזה יש בהכרח בסיס דתי, שכן האירואסיאנים מאמינים שרק אמונה יכולה להתעלות מעל ההבדלים הלאומיים ולהציע חזון מובנה ומקובל על העולם. לדבריהם, רוסיה נכנסה למאה ה-21 עם נכס חשוב: הרוחניות הגבוהה שלה מבטיחה כי אירואסיה תהיה אחת התרבויות הגדולות של הפוסט-מודרניות, שתכונתה העיקרית תהיה חידוש הסגפנות והחזרה בתשובה בעולם התעשייתי. האירואסיאניות מתייחסת לדת כאל לאומים ולא ליחידים, ולכן מה שחשוב הוא לא הדוגמה התאולוגית ולא ההיבט הטרנסצנדנטלי של האמונה, אלא דת טקסית ו"לאומית", גרסה חילונית של הטקסטים הקדושים של הדתות האירואסיאניות. עוד הציע פנארין להפוך את הטקסטים הקדושים לאתיקה של ציוויליזציה הנקראת המסורת הגדולה (ברוסית: Великая традиция) ושיש להעמיד אותה לשירות המדינה. השאיפה לשלב בין דתות אירואסיה נובעת משורשיה של האבות המייסדים של האירואסיאניות, לפיה האחדות הדתית של המרחב האירואסיאתי היא מרכיב מרכזי בהצהרת הטבע הכפול של היבשת. מאז התנועה האירואסיאנית המקורית בשנות העשרים של המאה הקודמת, רעיון קיומה של יבשת שלישית מרמז על רעיון של דרך שלישית כלכלית וחברתית - לא מזרח ולא מערב.[5]

אירואסיניים כמו דוגין מחזיקים בדעה שעליונות הקולקטיביות על הפרט חייבת להתבטא בשדה הפוליטי כ"אתניות פוליטי". פלורליזם דיפרנציאלי זה יתבסס על מערכת קורפורטיבית שתמסד את דרגי הביניים בין הפרט למדינה, שכן היא תחשוף את האופי האימפריאלי האמיתי של רוסיה. בניגוד לרוסים, שהם האומה המכוננת (ברוסית: Имперообразующая нация) של האימפריה, העמים הלא-רוסים עשויים להפיק תועלת מאוטונומיה תרבותית אך לא מריבונות, בניגוד למה שהוכרז במהלך הפרסטרויקה. אין להכיר בשום לאום טריטוריאלית, כי הרוסים יתקיימו כקהילה הלאומית היחידה בתוך מתחם אימפריאלי על-לאומי.

  1. ^ 1 2 3 4 פרופ' גארי סול מורסון, הפיתוי האירו־אסייתי, "הזמן הזה", אפריל 2024
  2. ^ Laruelle 2015, pp. 131-132.
  3. ^ Bassin 2017, p. 52.
  4. ^ Laruelle 2015, pp. 139.
  5. ^ Bassin 2017, p. 38.
  • Bassin, Mark, ed. (2017). The Politics of Eurasianism: Identity, Popular Culture and Russia's Foreign Policy. Rowman & Littlefield Publishers. ISBN 978-1786601612.
  • Laruelle, Marlene, ed. (2015). Eurasianism and the European Far Right: Reshaping the Europe–Russia Relationship. Lexington Books. ISBN 978-1-4985-1068-4.