דאימיו – ויקיפדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדאימיו (יפנית: 大名, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היו השליטים הפיאודליים החזקים ביותר מהמאה ה-12 עד המאה ה-19 ביפן. למעמד היסטוריה ארוכה מגוונת, מתקופת קמקורה דרך תקופת סנגוקו ועד תקופת אדו. המונח דאימיו לעיתים התייחס למנהיגים של השבטים, שנקראו גם שרי מלחמה. לרוב, גם אם לא תמיד, משרי המלחמה האלו קם השוגון או שנבחר עוצר.

ביפנית, 'דאי' (大) משמעותו גדול ו-'מיו' הוא קיצור של 'מְיוֹדֶן' (名田) – קרקע פרטית (מילולית: קרקע של שם).^[1]

הדאימיו לבשו לרוב צבעים בהירים או כהים של סגול, בהתאם למעמדם. סגול כהה או בהיר קדם לירוק כהה או בהיר, אדום כהה ובהיר ולבסוף שחור. הדאימיו החזקים ביותר נחשבו לאצילים.

אחרי קרב סקיגהארה בשנת 1600 שסימן את תחילת תקופת אדו, ארגן השוגון טוקוגאווה איאיאסו מחדש את הקלאנים ואת שטחיהם לפי תפוקת האורז. איאיאסו גם חילק את הדאימיו לשלוש קבוצות, לפי מידת הקרבה שלהם אל משפחת טוקוגאווה: שינפן אשר היו קרובים לטוגוקאווה, פיודאישהיו וסאלים או בעלי ברית של טוקוגאווה וטוזמה אשר התנגדו לטוקוגאווה והובסו.

בשנת 1869, לאחר הרסטורציה של מייג'י, יצרו הדאימיו מעמד אריסטוקרטי חדש, הקאזוקו.

• אואסוגי הרונורי – דאימיו של פלך יונזאווה בסוף המאה ה-18.

• דאימיו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)