דבורה הנביאה – ויקיפדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 | |||
| לידה | רמה | ||
|---|---|---|---|
| מדינה | כנען | ||
| מקום קבורה | קדש נפתלי | ||
| עיסוק | נביאה, שופטת, מנהיגה | ||
| דת | יהדות | ||
| בן זוג | לפידות (לחלק מהדעות) | ||
| |||
  |
דְּבוֹרָה, על פי המקרא, הייתה נביאה, השופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים,[1] והאישה היחידה שכיהנה כשופטת.
סיפורה מתואר בספר שופטים, פרק ד'. היא ידועה גם בעקבות שירת דבורה, שהיא שירת ניצחון שכתבה על צבא יבין מלך כנען, המופיעה בספר שופטים, פרק ה'.
דבורה הנביאה השתייכה כנראה לשבט אפרים, לפי הפסוק המציג אותה: ”וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם”,[2] ולפי התלמוד היא אחת משבע הנביאות הנזכרות בתנ"ך.[3]
לפי המתואר בספר שופטים, דבורה ישבה תחת תומר בין הרמה ובין בית אל ובני ישראל עלו אליה למשפט.
לדעת רב, המובאת במדרש,[4] זוהי תקופת שפוט השופטים שבזמנה התרחשו אירועי מגילת רות.
לכינויה "אשת לפידות"[5] נתנו מספר פירושים: ייתכן שהיה זה שמו של בן-זוגה; ייתכן שבן-זוגה היה ברק, וברק היא מילה נרדפת ללפידות.[6] פירוש אחר הוא שהייתה מכינה פתילות למשכן,[3] ופירוש נוסף הוא שהייתה "אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש".[7]
על פי המסורת נקברה דבורה בקדש נפתלי שבנחלת שבט נפתלי, מוצאו של ברק, על אף שמקום מושבה היה בהר אפרים.
ערך מורחב – מלחמת סיסרא
באותה עת שלט בישראל יבין מלך חצור באמצעות שר-צבאו סיסרא, ובהיעדר מנהיג לישראל, נחשף העם לפרעות מצד אויבם. לאור המצב, ה׳ ציווה על דבורה הנביאה ששפטה את העם ליזום מלחמה נגד יבין מלך חצור. היא ציוותה על ברק בן אבינעם:
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ, וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ.
ברק היסס למלא הוראה זו, והציב תנאי לדבורה: ”אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ”.[8]
למשמע דבריו, ענתה דבורה בנבואה: ”הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא”.[9]
ואכן, כפי שניבאה דבורה, ברק הביס את צבאו של סיסרא אולם את סיסרא עצמו הרגה יעל אשת חבר הקיני.
- ערך מורחב – שירת דבורה
המלחמה בין ברק בן אבינועם לבין סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירת דבורה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא.
שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את השירה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח בה קוראים את שירת הים.
השירה פותחת בתיאור עוזו של ה' אלוהי ישראל, לאחר מכן ממשיכה בתיאור המצב הבעייתי שקדם למלחמה, הלל לשבטים שיצאו למלחמה, גערה בשבטים שהתחמקו ממנה, ואף קללה לתושבי מקומות שלא הצטרפו, ובהנגדה אליהם, תיאור מפורט של יעל אשת חבר הקיני, שבניגוד למשתמטים התנדבה וסיכנה את עצמה.
אף על פי שפעלה בספרה הציבורית כמנהיגה וכשופטת, דבורה מתייחסת לעצמה גם כאם (”עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל” (שופטים, ה', ז')). יש קושי בפסוק, כאילו דבורה משבחת את עצמה בפסוק זה. דוד בן-גוריון, בדבריו בסיום קורס קצינות, התייחס לכך, ופירש שלא מדובר בהתפארות, אלא בתיאור המציאות כפי שהיא.[10] בשירתה, דבורה מייחדת מקום לדמויות נשיות נוספות, יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, ואימו של סיסרא המחכה עד בוש לשובו של בנה כמנצח מהקרב.
חלקו של המאבק הצבאי קטן, אף על פי שכאמור השתתפו בקרב עשרת אלפים לוחמים בני ישראל, ומודגשת בו בעיקר ההתערבות האלוהית לטובת בני ישראל (”הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ” (שופטים, ה', כ')) והנס שהתרחש (”נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם” (שופטים, ה', כ"א)). לעומת זאת, השירה מתעכבת ארוכות על הדמויות הנשיות, יעל ואם סיסרא.
השירה עמוסה ברוח התנדבות ואהבה, לעומת הרשעות ולקיחת השלל של סיסרא. בסיום מתואר מצב האויבים בעורף, אם סיסרא המצפה לשוב בנה, והשקט שהשתרר בעקבות הניצחון במלחמה.
בדומה לשירת הים, דבורה מודה בשירתה לה' לאחר שהתרחשה לעמה הצלה גדולה. ניתן לראות הקבלה בכמה עניינים בין שתי השירות הללו, כמו הפתיח ”אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות, ט"ו, א'), המקביל לפתיח בשירת דבורה ”וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם” (שופטים, ה', א'), וכמו ההודאה בשירת הים – ”אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה” המקבילה להודאה בשירת דבורה – ”אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שופטים, ה', ג'). בנוסף, גם את שירת הים הובילה אישה – מרים הנביאה: ”וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: "שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות, ט"ו, כ'–כ"א).
כמו שירת הים, גם שירת דבורה מסודרת בצורת אריח על גבי לבנה.
קיים דמיון גם בין אירועי ההצלה והניצחון. בשני המקרים התבסס כוחו המרכזי של האויב על מרכבותיו, ולשיטת המפרשים שתבוסת סיסרא נגרמה מהצפת נחל הקישון, עולה דמיון רב לטביעת המצרים בים סוף.
שירת דבורה הולחנה על ידי ידידיה אדמון ובוצעה על ידי לאה דגנית בשנות ה-50. מאוחר יותר הולחנה גם על ידי נורית הירש לרגל חגיגות יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל. את השיר ביצעה אסתר רדא בטקס המרכזי בהר הרצל.
- עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, פרק ז' - "דבורה - נביאה פוליטית", עמ' 50–57.
- יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, עמ' 185–205
- פלמוני, "דבורה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', עמ' 584–587
- שמואל טולקובסקי, מלחמת דבורה וברק, מערכות גיליון 1, אפריל 1940
- דוד השביט, מלחמת דבורה-סיסרא: חשיבה מחוץ לקופסה, מערכות גליון 445, 58–64, אוקטובר 2012
- דבורה הנביאה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- שירת הים ושירת דבורה, באתר ישיבת הר ברכה
- אלי אשד, דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 9 בספטמבר 2010
- אלי אשד, דבורה הנביאה אידאולוגית ומשוררת, באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 10 בספטמבר 2010
- רחל אליאור, נביאות במקרא, באתר "חופש"
- פרשנות והגות של כותבים שונים על דבורה הנביאה, באתר מיזם 929
- סיפור מההפטרה - דבורה הנביאה
- דבורה הנביאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ד'
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד א'
- ^ רות רבה, פרשה א', פסקה א'
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ד'
- ^ רד"ק ורלב"ג על ספר שופטים פרק ד' פסוק ד'
- ^ מצודת דוד על שופטים פרק ד', פסוק ד'
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ח'
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ט'
- ^ דוד בן-גוריון, בעקבות דבורה, הרצאה בסיום קורס קצינות, תשי"א – 1951, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1957, עמ' 75–80;
דוד בן-גוריון, המלוכה והנבואה, בתוך: עיונים בתנ"ך, עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 227
