יראת השם – ויקיפדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מקרא | דברים, י', כ' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ב' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ד' ספר החינוך, מצווה תל"ב |
  |
ביהדות, יראת השם או יראת שמיים היא מצווה לירא את האל. בספר החינוך מצוינת מצווה זו כאחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע,[1] ועניינן הגדרת היחס הנכון של האדם כלפי אלוהיו.
בתורה נאמר: ”אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא”,[2] ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:
”האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך",[3] ונאמר "את ה' אלהיך תירא".[4]” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב')
בתורה ישנם פסוקים נוספים המורים על יראת השם, כגון:
”וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.” (ספר דברים, פרק י', פסוק י"ב)
יראת האלוהים מוזכרת בתנ"ך בפרשת עקידת יצחק, לאחר שאברהם מוכן לקיים את מצוות האל ולהקריב את יצחק בנו, מתוך אמונה עזה ברצונו של אלוהים. מלאך אלוהים עוצר את אברהם מלשחוט את בנו במילים:
”אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.” (ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ב)
על פי ספר החינוך, מצוות יראת האל היא מצווה תמידית, שחיובה הוא בכל רגע ורגע מחייו של האדם. המשמעות המעשית לכך, היא שעל האדם להשגיח תמיד על מעשיו לבל יחטא, ואם בכל זאת חטא יתעורר מיד לשוב בתשובה, מתוך הידיעה כי אין מעשה אשר נעלם מן ה', וכי יש שכר ועונש כפי מעשי האדם.[5]
חלק ממצוות יראת ה' הוא גם האיסור להזכיר את שם ה' ללא צורך.[6]
יראת האל, או יראת שמים, יכולה להתפרש הן כפחד מפני האל והן כרצון עז לקיים את רצונו מתוך אמונה יוקדת בצדקתו. באופן רחב יותר, משמש הביטוי "יראת שמים" לתיאור המחויבות של האדם כלפי אלוהים. אדם המקפיד על תורה ומצוות, מכונה ירא שמים.
מקובל לראות ביראה כלפי אלוהים צד משלים לאהבה כלפיו. כך מחד נוצרת באדם תחושת קרבה לאלוהים ומודעות לכמיהה בנפשו להתקרב לאלוהים עוד ועוד, ומאידך נשמרת תחושת הנפרדות וההגדרה העצמית של האדם ולפיכך גם הכרה בעבודה שעליו לעשות כדי להתקרב.
הצמדת המילה "שמים" ל"יראה" אינה מובנת מאליה. מצד אחד, מקבלת היהדות את הגישה האימננטית הדוגלת בהיעדר פיזיות לישות האלוהית ובהימצאות האל בכל מקום, לפי הפסוק ”מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו ג). מצד שני, פעמים רבות מוזכרים השמים בתנ"ך ובדברי חז"ל כמקום מושבו של האלוהים, כמו בפסוק ”יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ” (תהילים ב', ד). אחד ההסברים למשל זה הוא היות השמים המקום היחיד שבו יכול האדם "לראות אינסוף" – שהרי בכל מקום שיביט בעולם יתקל מבטו בעצם ממשי כלשהו, ואילו את השמים האדם רואה אך למעשה אין להם ממשות או סוף. לכן השמים הם המתאימים ביותר לתיאור נשגבותו ואינסופיותו של האלוהים, שהם שורש היראה.[דרוש מקור]
בספר הזהר (תחילת פרשת "אחרי מות") מופיעה תמיהה על שני פסוקים סותרים לכאורה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה"[7] ומאידך "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".[8] מוסבר שם שהפסוקים אינם סותרים כלל אלא הם שתי דרגות של יראה: כל עבודת ה' מתחילה מיראה, וזה העובד מיראה, זוכה לקיים מצוות משמחה.
רמה ראשונית ביראת שמים היא "יראה תתאה" (בארמית, בעברית: "יראה תחתונה"), שהיא יראת העונש במובנו הפשוט: האדם מצייר בדמיונו את העונש שיקבל בחייו ולאחר מותו אם יעשה עבירות ולא ילך בדרך התורה. עונש זה מרתיע אותו, וגורם לו ללכת בדרך טובה כדי לשמור את נפשו.
רמה גבוהה יותר היא "יראת הרוממות" – תחושת יראה המתעוררת באדם בעומדו מול רוממות ושגב, בהתפעלות והערצה. תחושה מעין זו מוכרת בפגישה עם תופעת טבע פלאית, כגון ברקים ורעמים. ככל שהירא יבין את גודלו ונוראותו של האלוהים, תגדל יראתו עוד. להבדיל מיראת העונש, יראה כזו לא מפחידה ומרתיעה את הירא והוא לא חפץ להתחמק ממנה, אלא אדרבה – הוא מחפש להתמלא ולהיפגש שוב ושוב עם גודל ושגב האלוהים.
דרגה גבוהה עוד יותר של יראת הרוממות היא תפיסת הטוּב המוחלט של אלוהים. הירא מבין ומרגיש את טוב האלוהים ורוצה לדבוק בו עד כדי פחד מכל רבב של התרחקות ממנו. כדוגמה אפשר לראות את היראה הזו אצל ילד קטן שמבין את תלותו המוחלטת באמו ובאהבתה, ומפחד מכל התרחקות ממנה. יראה זו פועלת יחד עם אהבת ה' ומתבטאת בחיבור עמוק של הירא אל אלוהיו, ומכאן ערכה הגדול.[9]
- "ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ”ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה” (דברים י', יב)"[10]
- "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר: ”סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם” (קהלת י"ב, יג)"[11]
- "ומשחקי בקוביא... פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין ביישובו של עולם ואין בהם יראת שמים".[12]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
|
יראת אלוהים, דף שער בספרייה הלאומית
- ^ הקדמת ספר החינוך
- ^ ספר דברים, פרק י', פסוק כ'
- ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק ה'
- ^ מקור
- ^ ספר החינוך, מצווה תלב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ד', עמוד א'.
- ^ ספר תהלים, פרק ב', פסוק י"א
- ^ ספר תהלים, פרק ק', פסוק ב'
- ^ ראו מסילת ישרים פרק כ"ד בבאור יראת חטא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד ב'
- ^ רבי עובדיה מברטנורא על מסכת סנהדרין