תרומת הדשן – ויקיפדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מקרא | ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים ב'–ד' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ב', הלכות י'-ט"ו |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ל' ספר החינוך, מצווה קל"א |
  |
תרומת הדשן היא מצווה שמתבצעת על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על מזבח העולה משריפת הקרבנות. הראשונים חולקים האם לוקחים מאפר בשר הקרבנות או אפר עצי ההסקה. הדשן שסולק מן המזבח בתרומת הדשן מונח על רצפת העזרה במרחק-מה מן המזבח. המצווה נעשית על ידי כהנים בלבד[1], וזמנה הוא מדי יום ביומו, לרוב בסמוך לעלות השחר. החיוב לקיים מצווה זו הוא כאשר בית המקדש קיים.
מקור המצווה בספר ויקרא, בתחילת פרשת צו:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר
על הכהן ללבוש בגדי כהונה, שהם - לדעת חלק מן הראשונים - פחותים בחשיבותם מבגדי הכהונה הרגילים[2], ולדעת ראשונים אחרים בגדים רגילים[3]. אחר כך עליו לקדש את ידיו ואת רגליו, ליטול מחתה מכסף הממוקמת בפינה המערבית של הכבש, לעלות בכבשׁ העולה אל המזבח, לחפור בעזרת המחתה בערימת האפר שהצטברה על המזבח כדי לקחת אפר נקי[4], לחתות אפר וגחלים אל תוך המחתה (בכמות של לפחות קומץ אחד[5]), לרדת חזרה אל העזרה, לפנות שמאלה לכיוון מזרח העזרה, לפסוע כעשר אמות צפונה של הכבש ולרוקן את האפר שבמחתה על רצפת העזרה, במרחק שלושה טפחים מן הכבש ולקיים את מצוות התורה :"ושמו אצל המזבח".
לאחר תרומת הדשן, עולים הכוהנים האחרים אל המזבח, מסלקים למקום אחד את כל האפר והגחלים שהצטברו בעבודת הקרבנות של יום האתמול, ומתחילים לארגן את המזבח לעבודת היום החדש[6]. כאשר הצטברה כמות גדולה של אפר על המזבח, היו מפנים אותה - לאחר תרומת הדשן - למקום מיוחד מחוץ למחנה.
לפי המדרש[7] אחד הנסים שנעשו בבית המקדש היה שהאפר שהיו מרימים מן המזבח ושמים בבית הדשן, היה נבלע במקומו, ולא היה ניכר מבחוץ.
בימי חול היו מבצעים את תרומת הדשן סמוך לעלות השחר. בימי כיפורים היו עושים זאת מיד אחר חצות הלילה, ובשאר החגים היו עושים זאת לאחר שעבר השליש הראשון של הלילה[8].
ערך מורחב – פיס (בית המקדש)
בתחילה לא הייתה קביעות בזכות תרומת הדשן, וכל כהן שרצה יכול היה לקיים מצווה זו. הנוהג היה, שאם היו מספר כהנים חפצים במצווה, הם היו רצים אל המזבח, והכהן הקודם את חברו בשיעור ארבע אמות - זכה במצווה. לאחר שפעם אירע שדחף אחד הכהנים את חברו תוך כדי הריצה, והלה נפל ונשברה רגלו[9], תיקנו בית הדין של הכהנים, שזכות המצווה תיקבע בהגרלה (בלשון המשנה: "פייס").
לאחר קביעה זו נוצר חשש שמא לא יבוא איש לקיים את המצווה, מאחר שהסיכויים לזכות בהגרלה זו אינם רבים. הוחלט אפוא, שמי שיזכה במצוות תרומת הדשן, יזכה גם בעבודת סידור המזבח ("סידור המערכה הגדולה") ובמצוות הולכת שני בולי עץ מלשכת העצים אל המזבח[10].
- הטיפול בפסולת אף הוא מצווה - על מצוות תרומת הדשן, באתר לימוד תרי"ג המצוות
- על מצוות תרומת הדשן מאת נחמה לייבוביץ
- בית הדשן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מידע על תרומת הדשן בקטלוג הספרייה הלאומית
- מאמרים בנושא תרומת הדשן, באתר ספריית אסיף
- ^ ונחלקו אמוראים אם זר שתרם את הדשן חייב מיתה, לדעת לוי חייב ולדעת רב פטור (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ד)
- ^ מנחת חינוך קלא, אות ב'
- ^ רש"י, מסכת יומא, דף י"ב, עמוד ב', ד"ה את השחקין
- ^ הרמב"ם כותב שלוקחים גחלים, ללא שאריות קרבנות שטרם נשרפו כליל[דרוש מקור]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ ספר החינוך, מצווה קל"א
- ^ ילקוט מעם לועז ספר ויקרא פרשת צו עמוד נז
- ^ מסכת יומא, סוף הפרק הראשון
- ^ הגמרא במסכת יומא מוסיפה, שאירע מקרה שכהן אחד הקדים את חברו בארבע האמות וזכה במצווה. חברו זעם עליו, שלף סכין ודקר את הכהן המנצח.
- ^ משנה, מסכת יומא, פרק ב', משנה א', ובתלמוד שם
| מזבח העולה | ||
|---|---|---|
| מערכות מזבח העולה | המערכה הגדולה • מערכה שנייה של קטורת • מערכת התמיד | 
|
| מקומות על מזבח העולה | הכבש • התפוח • השיתין • בית הדשן | |
| כלי מזבח העולה | פסכתר • מגרפה • מזרק • מחתה | |
| עבודות במזבח העולה | תרומת הדשן |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.