אתר חיל-האוויר

כאשר מדברים על מלחמת יום–הכיפורים ועל אמצעי–לחימה של האויב הנטייה הטבעית היא לחשוב על טילי קרקע–האוויר (טק"א) שגבו מחיר כבד מחיל–האוויר הישראלי או על הטילים נגד–טנקים מסוג "סאגר" שהפכו לאימת השריון הישראלי בחזית הדרום. טיל הקרקע–קרקע (טק"ק) "סקאד" יזכה להתייחסות מעטה, אם בכלל. הסיבה לכך אינה מפתיעה, רק מעטים, גם מבין בעלי העניין בנושא, יודעים כי מלחמת יום–הכיפורים הייתה טבילת האש הראשונה של הטיל, שמאז מלחמת המפרץ ב–1991 הפך שמו להיות שגור בפיה של מרבית אוכלוסיית ישראל. עיון בספרים הרבים שנכתבו על המלחמה מעלה כי מקומו של טיל ה"סקאד" נעדר מהם כמעט לחלוטין. אבל בחינה של העובדות ההיסטוריות, מציגה תמונה מרתקת ולא מוכרת. בחינת תפקידו של ה"סקאד" במלחמת יום–הכיפורים מעלה מסקנה שה"סקאד" מילא תפקיד חשוב במהלכים של מצרים וישראל קודם למלחמת יום–הכיפורים וכי במלחמה עצמה הייתה לו השפעה דרמטית על חלק מהמהלכים הישראלים. למעשה, אם מתעלמים מהתפקיד שמילא ה"סקאד" במלחמה, קשה להסביר חלק מהמהלכים הישראלים דוגמת השאלה מדוע נמנעה ישראל, במשך כל המלחמה, מלתקוף מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים בעוד שעשתה כן בסוריה. 

החתירה המצרית ל"נשק מרתיע"

קודם שננסה להבין את הלך הרוח במודיעין הישראלי, בנוגע לחשיבות מרכיב האיום המצרי על העומק בכלל ונושא הטק"ק בפרט, עלינו לנסות ולבחון את התמונה מצדה המצרי.

אחד הלקחים הבולטים של מצרים מכישלונה במלחמת ששת הימים, היה הצורך בהצטיידות במערכות נשק שתתאמנה לביצוע מהלומות אסטרטגיות בעומק הישראלי. במסגרת החתירה שלהם להשגת "הנשק המרתיע" זיהו המצרים שלושה נדבכים הדרושים להם: הראשון כלל ניסיון להשיג מטוס קרב שיהיה מקביל בביצועיו לפאנטום של ישראל ויוכל לשמש הן לביצוע תקיפות עומק בכוחות עצמו והן לליווי מפציצים כבדים במשימות תקיפה בתוך ישראל. הנדבך השני היה הניסיון להשיג מפציצים ארוכי טווח, ובייחוד כאלה שיוכלו לשאת ולשגר טילי–שיוט לירי–מנגד (Stand off) כלומר כאלה שניתן לשגרם מחוץ לטווח מערך ההגנה הישראלי. הנדבך השלישי, והרגיש יותר, היה ניסיון להצטייד בטק"ק ארוך טווח שיאפשר פגיעה בישראל מעמדות שיגור בלב מצרים כשהן מוגנות על–ידי מערך ההגנה האווירי.

הסובייטים נקטו תרגילי השהייה רבים במטרה להימנע ממתן תשובה שלילית לבקשות המצריות, דבר שגרם להחמרת היחסים בין שתי המדינות. השבר הגיע לשיאו עם החלטת הנשיא סאדאת לגרש את היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 - תוצר ישיר של מאמצי ההשהיה הסובייטים כלפי אספקת "הנשק המרתיע".                   

אבל, דווקא לאחר שמצרים קיבלה בחשאי את ההחלטה לצאת למלחמה עם ישראל גם בהעדר אותו "נשק מרתיע", חלה תפנית דרמטית במדיניות אספקת הנשק הסובייטית למצרים. לא רק שהסובייטים הסכימו להיענות לכל הבקשות המצריות, לרבות מכירה חסרת תקדים של חטיבת טילי "סקאד", אלא גם ביצעו את העברת הנשק והכשרת הצוותים המצריים במהירות שיא. במקביל, קלטה מצרים גם מפציצים ומטוסי קרב, לרבות כאלה שהגיעו מעיראק ומלוב, שהעניקו לה לראשונה את היכולת לאיים על העומק הישראלי.   

כך נוצר מצב שבו ערב ה–6 באוקטובר היו בידי מצרים כל שלושת הנדבכים של "הנשק המרתיע". אומנם, כפי שנראה, כשירותם המבצעית, סמכות ההפעלה שלהם והיבטים נוספים של השימוש בהם הוטלו עדיין בספק, אך  עדיין  אמצעי  הלחימה  עצמם  היו  מצויים  בידי  מצרים.

"הקונספציה"

בטרם נבחן את יחסו של המודיעין הישראלי לנושא ה"סקאד" עלינו לנסות ולקבוע מה הייתה "הקונספציה" הכללית שרווחה באמ"ן בנוגע לתנאים הנדרשים על–מנת שמצרים וסוריה יחליטו כי בשלו התנאים ליזום פעילות מלחמתית נגד ישראל.

ועדת אגרנט סיכמה כך את מאפייני ההערכה המודיעינית של אמ"ן בנושא: "אחת הסיבות העיקריות לכישלון של גורמי ההערכה הייתה נעוצה בדבקותם העקשנית של ראש אמ"ן ואמ"ן/מחקר במה שקרוי בפיהם 'הקונספציה', שלפיה (א) לא תצא מצרים למלחמה נגד ישראל אלא אם תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית לתקוף את ישראל בעומק, ובמיוחד את שדות התעופה העיקריים של ישראל, כדי לשתק את חיל–האוויר הישראלי, וסוריה לא תצא להתקפה רבתי על ישראל אלא בעת ובעונה אחת עם מצרים..."

לטענת ועדת אגרנט "הקונספציה" רווחה במחלקת המחקר של אמ"ן החל בשנת 1971 וכי אלוף (מיל') אלי זעירא, שהתמנה לתפקיד ראש אמ"ן באוקטובר 1972, בחן אותה והחליט כי היא מבוססת דיה בכדי לאמץ אותה בעצמו. 

מקומו של הסקאד ב"קונספציה"

מרבית המקורות הכותבים על ה"קונספציה", כמו גם ועדת אגרנט עצמה, שמים דגש על מקומם של מטוסי הקרב כמרכיב נדרש ביכולת לאיים על העומק. מחלקת המחקר של אמ"ן הגדירה את מספר טייסות מטוסי התקיפה הדרושות למצרים על–מנת שזו תחוש כי בידיה הכוח הנדרש לאיים על ישראל אבל, מה שחשוב לעניינינו, הוא שהרושם שעולה ממרבית הציטוטים בנושא, המופיעים בדו"ח ועדת אגרנט, כמו גם במקורות אחרים, הוא כי תנאי המפתח המצרי הוא רכישת כמות מספקת של מטוסי קרב. טילי ה"סקאד" כלל אינם מוזכרים. לפיכך, קל לייחס להם תפקיד משני ואולי אף שולי ב"קונספציה". אבל, בפועל, היחס ל"סקאד" כלל לא היה כאל גורם שולי אלא שווה בערכו למטוסי התקיפה.

בינואר 1973 פרסם אמ"ן את הערכת המצב החצי–שנתית שלו. בהערכה נטען, בין השאר, כי הסבירות לחידוש הלחימה על–ידי המצרים נמוכה מאוד, זאת למרות שהרושם העולה מהצהרות מצריות פומביות הוא הפוך. אמ"ן הצביע בהערכתו על שתי סיבות מרכזיות לכך שהסבירות נחשבת לנמוכה. הסיבה העיקרית, לפי אמ"ן, היא אובדן הביטחון העצמי של מצרים כי ביכולתה לעמוד במלחמה. הסיבה המשנית, לדעת אמ"ן, הייתה הערכת המצרים את יחסי הכוחות ביניהם לבין ישראל.  אמ"ן הודה, כי בידי המצרים כמות מרשימה של אמצעי–לחימה שחלקם נחשבים למתקדמים ולמתוחכמים ביותר שיש בנמצא, אך ציין את הסיבה מדוע המצרים עדיין חשים חולשה ביחס לישראל. מבחינת הערכת אמ"ן נכללים המטוסים והטק"ק באותה הקטגוריה: "מצד שני מודעים המצרים לחולשתם הצבאית היחסית, הממוקדת בתחום האוויר. הבעיה העיקרית, כפי שהם רואים אותה, היא היעדר הסיכוי להתמודד עם חיל–האוויר הישראלי. לכן מפקפקים הם ביכולתה של מערכת ההגנה האווירית שלהם למנוע פגיעות ישראליות חמורות ובלתי נסבלות בעומק מצרים. ברור למצרים כי אין ביכולתם לתקוף בצורה משמעותית יעדים בעומק ישראל או אף ליצור איום כזה. על רקע הערכה זו דורשים המצרים מבריה"מ, מזה זמן, מטוס בעל כושר מחץ התקפי וכן טק"ק".

בהמשך ההסבר מציג אמ"ן תפקיד נוסף של הנשק ההתקפי והוא הרתעה: "יתר על כן, הנהגת מצרים טוענת, כי לו היה מצוי ברשותה הנשק ההתקפי, אפילו לא הייתה חייבת להפעילו הלכה למעשה; הרי עצם קיומם של אמצעי–לחימה כאלה היה מספיק כדי לאלץ את ישראל לנסיגה".

בספרו מקדיש אלי זעירא מקום נרחב לנושא "הקונספציה" וגם הוא מציג את ה"סקאד" בצורה שוות ערך למטוסי הקרב. זעירא מציג את שני עיקריו של מה שהוא מגדיר כגולת הכותרת של החומר המודיעיני - המכונה "המידע" - שעליו מתבססת הערכת המצב. החלק הראשון עוסק בנסיבות המדיניות בהן עלולות מצרים וסוריה להחליט לפתוח במלחמה. החלק השני עוסק ביחסי הכוחות הצבאיים "התנאי הצבאי שמצרים מעמידה לעצמה לקראת פתיחת המלחמה ביוזמתה הוא שינוי מהותי במאזן הכוחות האווירי, שכרגע ישראל נהנית בו מעדיפות מכרעת. כדי להשיג שינוי זה זקוקה מצרים לרכוש שני פריטי ציוד. הראשון - מספר טייסות של מטוסי קרב מתקדמים שיהיו מסוגלים להגיע לשדות–התעופה בישראל, בטיסה נמוכה ובחימוש מתאים ולתקוף את בסיסי חיל–האוויר הישראלי ומטרות נוספות בעומק מדינת ישראל. השני, טק"ק מסוג 'סקאד' שיהוו איום על מרכזי האוכלוסייה בישראל ויביאו לכך שישראל תירתע מתקיפת מטרות אזרחיות בעומק ארצות ערב... יתר על כן, לפי 'המידע', הדרישה למטוסים מתקדמים ולטילי 'סקאד' הוצגה על–ידי סאדאת לפני מנהיגי בריה"מ כתנאי הכרחי למלחמה בישראל. כל עוד לא התמלא תנאי זה, נטען, לא תוכל מצרים לפתוח במלחמה. 'המידע', חזר והדגיש, שמטרתו המרכזית של סאדאת היא לשכנע את בריה"מ לספק למצרים מטוסים מתקדמים וטילי 'סקאד' בהקדם האפשרי".

הרושם העולה מדבריו של זעירא הוא כי בעיני אמ"ן מצרים הייתה זקוקה למטוסי קרב שיוכלו לתקוף את שדות– התעופה אך יחד עם זאת היא גם נזקקה לטילי "סקאד" שיוכלו לשמש כאמצעי להרתעה מפני תקיפות ישראליות בעומק המצרי. העובדה שה"סקאד" תפס בעיני אמ"ן מרכיב חיוני בשינוי שעלול להוביל את מצרים להחלטה ליזום פעילות מלחמתית באה לידי ביטוי לא רק בניירות ההערכה אלא גם בהכוונה שקיבלו גורמי המחקר המודיעיניים השונים בנוגע לנושאים שיש להתרכז בהם. כפי שמתאר זאת זעירא: "בעקבות זאת התבקשה מחלקת המודיעין של חיל–האוויר, המופקדת לא רק על הנושאים האוויריים אלא גם על כל הקשור בטק"ק, להתרכז בשני נושאים. האחד, מעקב אחר אספקת מטוסי קרב מתקדמים וטק"ק למצרים ולסוריה, והשני, מעקב אחרי אימון טייסים, מכונאים וטכנאים הדרושים להפעלה מבצעית של המטוסים החדשים וטק"ק. באימון ובהדרכה ניתן היה להתחיל גם לפני הגעת הציוד עצמו. אחת האפשרויות הייתה לשלוח את הצוותים המצריים למתקני אימון בבריה"מ. הערכת מודיעין חיל–האוויר הייתה, שמשך הזמן הדרוש להכשרת צוותי ההפעלה של טילי 'סקאד' הוא לפחות שישה חודשים והתקופה המינימלית הנדרשת לקליטה מבצעית של מטוסים חדשים הוא 24 חודשים".

כפי שנראה בהמשך, שאלת מועד השגת הכשירות המבצעית של חטיבת ה"סקאד" המצרית והמשמעות של כך, עתידה למלא תפקיד חשוב בהערכות אמ"ן על האיום הנשקף ממצרים.

הטילים אינם מהווים איום מיידי

לפי אריה בראון, שלישו הצבאי של שר הביטחון דאז, משה דיין ז"ל, ידיעות ראשונות על הגעת חטיבת ה"סקאד" למצרים התקבלו בישראל ב–24 באוגוסט. הערכת המודיעין ולפיה מצרים רואה ב"סקאד" תנאי סף להחלטה לצאת למלחמה נותרה על כנה נכון לאותו זמן. אם כך, עולה השאלה, מדוע קליטת ה"סקאד" במצרים לא הדליקה נורת אזהרה בקהילת המודיעין הישראלית?

בספרו מתייחס זעירא לסוגייה זו ונותן הסבר, שלכאורה, מניח את הדעת: "האמון ב'מידע' גבר באוגוסט 1973, כאשר נודע שמצרים מקבלת טק"ק ראשונים. כאן אזכיר, שהערכת מודיעין חיל–האוויר (האחראי על נושא הטק"ק) הייתה שדרושים לפחות שישה חודשים לאימון ולהכשרת צוותים מצריים להפעלת טילי ה'סקאד'. תיאורטית יכלו המדריכים הסובייטים לשגר את הטילים לעבר מטרות בישראל, אך מניסיון העבר אפשר היה להסיק שאפשרות זו קלושה. ההנחה הייתה, כי לסובייטים יש 'קו אדום' - קו הפסקת האש. כלומר, הם יתערבו באופן פעיל בפעולות איבה, על–ידי הפעלת טילי 'סקאד', רק אם תחרוג ישראל מעבר לקו זה. טייסי הקרב הרוסיים, שהיו מוצבים במצרים עד 1972, לא חצו מעולם את תעלת סואץ מזרחה".

אם אנו מקבלים את הערכת המודיעין ולפיה ידרשו לפחות שישה חודשים עד שמצרים תשיג כשירות מבצעית עצמית להפעיל את ה"סקאד" הרי שמועד זה צפוי להתרחש בחודש פברואר 1974. יש לזכור גם, כפי שזעירא כותב בספרו, שהדרכת הצוותים המצריים יכולה להיעשות גם קודם להגעת הציוד. לפיכך, ולאור העובדה שפרק זמן של שישה חודשים הדרוש להכשרה הוא רק משוער, הרי שהמודיעין היה צריך להעריך, וניתן להאמין שכך הוא אכן עשה, שייתכן מצב בו חטיבת ה"סקאד" תשיג כשירות מבצעית מוקדם יותר. אבל, בפועל הערכת אמ"ן הייתה מחמירה יותר מכפי שטוען זעירא בספרו וקבעה כי מועד תחילת הכשירות המבצעית של חטיבת ה"סקאד" לא תהיה לפני חודש אפריל.

כך או אחרת, אם נחזור לטענה של זעירא כי המודיעין העריך ברוח ה"קונספציה", כי ההחלטה המצרית בנוגע למועד המלחמה תושפע מכשירות המערך ההתקפי שלה, לרבות חטיבת ה"סקאד", הרי שלכאורה, החל מהמחצית הראשונה של שנת 1974 היה אמור להתרחש שינוי מבחינת היכולת המצרית לאיים על העמק הישראלי. גם, אם אין מדובר במילוי מלוא תנאי הסף המצרי, הרי שאם משלבים זאת עם ההתחמשות המואצת במטוסי קרב מתקדמים,  מתקבלת התמונה כי מצרים עמדה להשיג את אחד מתנאי הסף שלה למלחמה. בעוד שבמקרה של המטוסים ניתן להתווכח על מועד הכשירות המבצעית שלהם ועל השאלה האם נדרשות כל הטייסות שהוגדרו ב"קונספציה" קודם שניתן יהיה לקבוע כי תנאי סף זה מתממש, הרי שבמקרה של הטק"ק דובר על תאריך לא רחוק במיוחד בטרם תושג הכשירות המבצעית שלו.

הטענה השנייה של זעירא מעניינת. לדבריו, בפרק הזמן שבין הגעת טילי ה"סקאד" ועד לסיום הכשרת המצרים להפעלתם, השליטה בהם תהיה בידי הסובייטים. הנחת אמ"ן היא כי הסובייטים לא יתערבו באופן אקטיבי בלחימה עם ישראל אלא במקרה של חציית "קו אדום" שהוא קו הפסקת האש. אבל, אם נחזור לרגע להערכת אמ"ן מדוע המצרים זקוקים לטק"ק, הרי שהיא אומרת כי בנוסף ליכולתם לפגוע במטרות עומק ישראליות במקרה של מלחמה הם אמורים לשמש גם לצורך הרתעת ישראל מפגיעה בעומק המצרי. אם כך, הרי שכבר עם הגיעם למצרים (ועוד בטרם השלמת הכשרת הצוותים המצריים) משמש ה"סקאד" כאמצעי מרתיע, שכן חציית קו הפסקת האש על–ידי ישראל תהווה, לפי זעירא, חציית "קו אדום" שבתגובה לו עלולים הסובייטים לשגר את טילי ה"סקאד" המצריים לעבר ישראל. השאלה היא מה מוגדר כחציית קו הפסקת האש - האם מדובר רק בחצייה קרקעית או שגם תקיפת עומק אווירית עלולה להיחשב ככזאת. אבל, בכל מקרה, הסברו של זעירא מביא למסקנה כי ה"סקאד" מהווה איום הרתעתי על ישראל החל מהרגע בו נמסר למצרים שכן כעת, לראשונה, קיים "קו אדום" שישראל מודעת לכך שחצייתו עלולה להביא לתגמול בטילים על ריכוזי האוכלוסין שלה. 

בראשית ספטמבר 1973, במהלך שיחה עם הרמטכ"ל לקראת גיבוש הערכת אמ"ן השנתית, הודה ראש אמ"ן, כי בשנה החולפת עשה אמ"ן שתי טעויות מחקר בולטות, אחת מהן נוגעת ישירות לנושא ה"סקאד". זעירא אמר כי באמ"ן נעשתה הערכת חסר בנוגע לנכונות של בריה"מ לספק אמצעי–לחימה מתקדמים למדינות במזרח התיכון. זעירא הציג את הספקת ה"סקאד" למצרים כמשגה הערכה החמור ביותר בשנה החולפת. הערכת אמ"ן המקורית הייתה כי טילי ה"סקאד" יסופקו למצרים רק לקראת שנת 1976. השאלה המתבקשת, בעקבות העובדה שנעשתה שגיאת הערכה כזו, האם אין מקום לבחון מחדש הנחות יסוד אחרות הנוגעות ל"סקאד"? בפועל, שגיאה זו לא קיבלה משקל של ממש בהערכת המודיעין השנתית. 

לפיכך, הגם שדבריו של זעירא אינם משוללי יסוד ויש בהם היגיון, לא ניתן היה לשלול לחלוטין את האפשרות שאיום ה"סקאד" עלול היה להיות מוחשי כבר עם הגעתם ואם לא, אז לפחות בעתיד הלא רחוק (החל ממחצית 1974). ואכן, במלחמת יום הכיפורים מילא ה"סקאד" תפקיד פעיל.

מדוע לא בוצעו תקיפות עומק במצרים במלחמה?

יעדים אסטרטגיים בעומק המצרי לא נפגעו במשך כל המלחמה. עובדה זו עומדת בניגוד גמור למלחמת ההתשה שבה הפעילות המרכזית של חיל–האוויר הייתה תקיפת מטרות עומק במצרים. אם כך, ולאור המצב הקשה בחזית הדרום בראשית הלחימה, עולה השאלה: מדוע לא ביצעה ישראל תקיפות בעומק המצרי במהלך מלחמת יום–הכיפורים?  עיון במקורות השונים מעלה כי נושא זה כמעט ולא זכה בהם להתייחסות, אבל כפי שנראה, שאלת תקיפות העומק נדונה ברצינות החל משעותיה הראשונות של המלחמה. ל"סקאד" היה תפקיד מכריע בדיון זה. לטענת מחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שעסק בנושא, הרעיון בדבר ביצוע תקיפה של מטרות אסטרטגיות במצרים עלה במקביל לבחינת רעיון דומה כלפי סוריה. בשעות הערב של ה–8 באוקטובר אמר ראש הענף המצרי באמ"ן, סא"ל יונה בנדמן, כי לדעתו חשוב מאוד לבצע תקיפה של מטרות בעומק המצרי - "בשביל המוראל של סאדאת".          

ב–9 באוקטובר, בעקבות ירי רקטות "פרוג" סוריות לצפון ישראל,  תקף חיל–האוויר מטרות אסטרטגיות בסוריה ותכנן לחזור על כך גם ביום המחרת. בשעות הערב של אותו יום התקיימה הערכת מצב אצל הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ז"ל. בסיכום הדיון אמר דדו כי בכוונתו לבקש משר הביטחון אישור לתקוף מטרות אסטרטגיות במצרים ובסוריה. דדו ביקש מאמ"ן להציג את רשימת המטרות המתוכננת לשר–הבטחון דיין. בתגובה אמר ראש אמ"ן, שיש לקחת בחשבון את האפשרות שכתגמול לתקיפת מטרות בקהיר ישגרו המצרים טילי "סקאד" לעבר ישראל. זעירא הוסיף כי ירי זה עלול לשמש בנוסף גם כתגמול על התקיפות בדמשק. ההערה של זעירא בנושא ה"סקאד" תמוהה. פחות מיממה קודם לכן, בדיון על הפצצות בסוריה, אמר ראש אמ"ן, במידה רבה של נחרצות, כי אין סכנה של תגמול מצרי. טענתו אז הייתה שה"סקאד" אינו מבצעי ובכל מקרה, אין כמות גדולה של טילים  בידי המצרים. לאור זאת נמנה זעירא עם התומכים בביצוע של תקיפות עומק במצרים. אבל, כאשר החליט הרמטכ"ל להמליץ על ביצוע תקיפות כאלה היה זה דווקא זעירא שהזהיר מפני הסכנה של ירי טילי "סקאד" כתגמול. אם ה"סקאד" לא היווה איום ב–8 באוקטובר, מה קרה ב–9 באוקטובר שלפתע השתנתה התמונה? ייתכן, שלידי אמ"ן הגיע מידע חדש על חטיבת ה"סקאד" והוא זה שהביא לשינוי הערכה הפתאומי, אך אין בידינו הוכחה לכך. כפי שמודה המחקר של מחלקת היסטוריה, שהיה כנראה הראשון שהצביע על תפנית זו בהערכה של ראש אמ"ן, הסיבה לשינוי הערכה זה אינה ידועה, אולם במהלך הימים הבאים אכן חל שינוי בהערכת האיום של ה"סקאד". בשעות הלילה שבין ה–12 ל–13 באוקטובר הגיעה לידי ישראל ידיעה לפיה מומחים סובייטים מסיירים באזורי פורט סעיד, דמיאט ואיסמאעיליה ומודדים שם עמדות חדשות עבור טילי ה"סקאד". הערכת אמ"ן מהתקופה שקדמה למלחמה הייתה כי טילי ה"סקאד" מסוגלים לפגוע במטרות דרומית לנתניה. הערכה זו התבססה על ההנחה כי המצרים יציבו את המשגרים במרחק של כ–40 ק"מ מקו החזית. אבל, החישובים הצביעו על כך שאם המצרים יזיזו את המשגרים לעמדות השיגור החדשות אז הטילים יוכלו להגיע עד לבתי הזיקוק בחיפה.  

בתגובה לידיעה החדשה נקטה ישראל במספר פעולות. ראשית, הנחה הרמטכ"ל את חיל–האוויר לפעול ברציפות מעל אזורי השיגור החדשים. במקביל החליטה ישראל לפנות לארה"ב בנושא. השגריר בארה"ב, שמחה דיניץ, נתבקש להעביר את המידע על הפעילות הסובייטית למזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, ולבקש ממנו כי ישוחח בעניין עם שגריר בריה"מ בוושינגטון.

האיום של סאדאת והחששות של דיין 

בלילה שבין ה–15 ל–16 באוקטובר החלו כוחות צה"ל בחזית הדרום לצלוח את תעלת סואץ. ביום המחרת, כנראה בתגובה ישירה לצליחה הישראלית, נשא הנשיא סאדאת נאום בפני מועצת העם. נאום זה כלל איום מצרי מפורש ראשון להשתמש בטק"ק נגד ישראל: "הטילים המצריים שלנו..., שיכולים לחצות את סיני, נמצאים כעת בבסיסיהם ומוכנים לשיגור בסימן אחד לתוך עומק ישראל. יכולנו מהרגע הראשון של המערכה לתת סימן ולהוציא פקודה, במיוחד שהשחצנות חסרת השחר שלהם הוליכה אותם שולל יותר ממה שהם יכולים לשאת. אולם, אנחנו יודעים היטב את האחריות בשימוש בכלי–נשק מסוימים ואנו שולטים בעצמנו. ועליהם להיזכר במה שאמרתי ביום מן הימים ואני ממשיך לומר: עין תחת עין, שן תחת שן והעומק תחת העומק."

אם מטרתו של הנאום של סאדאת הייתה הרתעת ישראל הרי שהוא הצליח בכך. בשעות הערב של ה–17 באוקטובר נפגש שר הביטחון עם סגן הרמטכ"ל. בפגישה אישר דיין את ההצעה לפרסם תגובה לאיום של סאדאת והוסיף כי הוא שולל הפצצת יעדים כלכליים במצרים לאור איום זה. עד לנאום של סאדאת, תמך דיין בצורה בולטת בהצעה לתקוף מטרות אסטרטגיות במצרים. התפנית, כך נראה, חלה כתוצאה ישירה מהאיום המצרי.             

בסופו של דבר נמנעה ישראל מלהשמיע איום פומבי כתגובה לאיום של סאדאת, אבל, כפי שהוצע בישיבת הממשלה, הוחלט להעביר מסר הרתעתי למצרים בדרכים עקיפות. ב–19 באוקטובר נתבקש שגריר ישראל בארה"ב לשוחח עם מזכיר המדינה האמריקאי שעמד לצאת לביקור מתוכנן במוסקבה. המסר שנתבקש קיסינג'ר להעביר למצרים, באמצעות בריה"מ, היה כי סאדאת נושא באחריות כבדה לפתיחה במלחמה וכי יישא באחריות גדולה יותר אם יפעיל נשק מסלים כמו טק"ק או נשק כימי. במקרה כזה ישראל תמצא את הדרך להגיב בצורה קשה. במסר שהועבר לשגריר דיניץ נאמר, כי החשש הישראלי הוא שסאדאת עלול להיגרר לצעדים נואשים כאלה לאור המכות הקשות שסופג הצבא המצרי. דיניץ שוחח טלפונית עם קיסינג'ר והאחרון הבטיח כי יעביר את המסר לסובייטים.           

כפי שראינו, בעקבות האיום של סאדאת החליט דיין לשלול את האפשרות לבצע תקיפות עומק במצרים. אבל, החשש מפני ירי ה"סקאד" בא לידי ביטוי גם בהיבט אחר והוא ההשפעה על החלטות ישראליות ביחס לכיבוש מספר יעדים במצרים אותם תכננה לכבוש.

ב–20 באוקטובר בשעה 8:00 בבוקר שוחחו שר הביטחון והרמטכ"ל בנושא הפעילות בחזית הדרום. במהלך השיחה הודיע דיין, לראשונה, כי הוא חושש מכיבוש פורט פואד משתי סיבות - הסכנה של פגיעה באזרחים מצריים והיות אזור זה בעבר בסיס סובייטי. דיין חזר על רצונו לכבוש את פורט פואד אך אמר שיש לבדוק את משמעויות פעולה זו.

חצי שעה אחר כך שוחח דיין עם ראש הממשלה וציין את לבטיו בנוגע לכיבוש המתוכנן של פורט פואד. דיין אמר בשיחה כי עד לנקודה זו נמנעה ישראל מתקיפת מטרות אזרחיות וכי האזור המדובר שימש בעבר כבסיס ימי סובייטי. דיין אמר לגולדה כי יש לזכור את האיום של סאדאת לשגר טילי "סקאד" לעבר ישראל אם זו תתקוף מטרות אזרחיות. בסיכום השיחה אמרה ראש הממשלה לדיין כי היא תבקש מהשגריר בארה"ב להתייעץ בעניין זה עם האמריקאים.

בשעות אחר הצהריים, במהלך ביקור במפקדת פיקוד דרום, אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון כי בכוונת צה"ל לכבוש את פורט פואד בלילה הקרוב. דיין לא התייחס לנושא ולא חזר על חששותיו. בשובו מהביקור בדרום נפגש דיין עם סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל (טליק), כדי לבחון שלושה מבצעים מתוכננים, אחד מהם כיבוש פורט פואד. דיין דחה את כיבוש פורט פואד וכן מבצע נוסף, מנימוקים מדיניים. ייתכן ובכך רמז דיין לחשש שלו מירי טילי "סקאד". עם סיום הפגישה עם האלוף טל, שוחח דיין פעם נוספת עם ראש הממשלה. דיין שב והביע את חששו מכיבוש פורט פואד ופורט סעיד בציינו את איומיו של סאדאת לשגר טק"ק. דיין הביע ספק האם לאור איום זה כדאי לכבוש את האזור הזה והמליץ פעם נוספת לברר מה עמדת האמריקאים בנושא. ראש הממשלה קיבלה את ההצעה הזו.            

ב–22 באוקטובר בשעה 9:10 בבוקר ערך הרמטכ"ל דיון לגבי יעדי הלחימה של צה"ל. חשוב לציין כי לילה קודם לכן קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 338 הקוראת להפסקת אש שאמורה להיכנס לתוקפה ב–22 באוקטובר בשעה 18:52. בין הנושאים שביקש הרמטכ"ל לבחון בדיון הייתה שאלת כיבוש פורט פואד. בתגובה אמר סגן הרמטכ"ל שלמרות שכיבוש השטח הזה חשוב הרי שיש לזכור את העובדה ששר הביטחון אינו שלם עם כך, בייחוד לאור חששו מירי "סקאד" בתגובה. בשלב זה נתבקש ראש אמ"ן, שנכח בדיון, לתת את חוות דעתו המקצועית האם סכנה כזו אכן קיימת. בתגובה אמר זעירא, שהחומר המצוי בידי אמ"ן מראה כי המצרים לא איימו בירי "סקאד" בתגובה לכיבוש שטח אלא רק כתגובה להפצצות בעומק המצרי. ראש אמ"ן הוסיף, כי כנראה שהמצרים אינם כוללים את פורט פואד ופורט סעיד כחלק מהעומק שלהם (כלשון האיום), שכן חיל–האוויר מפציץ בעקביות את האזור מזה חמישה ימים והמצרים לא הגיבו, עד כה, בירי טילי "סקאד". לאור הערכה זו הסכימו המשתתפים בדיון כי יש לכבוש את פורט פואד. הרמטכ"ל ביקש להתכונן לביצוע המבצע בלילה הקרוב. 

ישראל, כאמור, החליטה שלא לתקוף מטרות אסטרטגיות במצרים מתוך חשש של ירי מצרי של טילי "סקאד" בתגובה. בנוסף, כפי שראינו, היווה איום ה"סקאד" גורם משמעותי בדחיית ההחלטה לכיבוש פורט פואד ופורט סעיד. אבל, למרות זאת, אחד המהלכים האחרונים של מצרים במלחמת יום–הכיפורים היה שיגור טילי "סקאד".    

ב–22 באוקטובר, דקות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, שיגרו המצרים כשלושה טילי "סקאד" לעבר אזור ראש הגשר הישראלי בדוור–סואר. כתוצאה מפגיעת אחד הטילים בריכוז משאיות תחמושת נהרגו, לפי מחקר של מחלקת היסטוריה של צה"ל, שבעה חיילים. בעקבות שיגור ה"סקאד" עולות כמה שאלות שהבולטות שבהן - מדוע החליטו המצרים לשגר את טילי ה"סקאד", "הנשק המרתיע" שלהם? והאם הערכת אמ"ן כי שיגור "סקאד" על–ידי מצרים ייעשה רק במעורבות סובייטית ישירה אכן הייתה נכונה?

המקור שמספק לנו את ההסבר הטוב ביותר, כנראה, על נסיבות שיגור טילי ה"סקאד", הוא ספרו של ויקטור איסראליאן, פקיד בכיר במשרד החוץ הסובייטי שהיה מעורב במסגרת תפקידו בתהליכי קבלת ההחלטות הסובייטים במלחמה.
איסראליאן מאשר את הערכת אמ"ן כי חטיבת ה"סקאד" הייתה תחת שליטה סובייטית בזמן המלחמה. לדבריו, בהתאם להסכם הסובייטי–מצרי, נשמרו טילי ה"סקאד" על–ידי יחידה צבאית סובייטית. ההגבלות על השימוש ונהלי התייעצות הברורים קודם לשיגור אפשרי של טילי ה"סקאד" העמידו את הטילים, לדבריו, באופן מעשי תחת שליטה סובייטית מלאה. 

לדברי איסראליאן, כבר בימים הראשונים של המלחמה נפגש סאדאת עם שגריר בריה"מ במצרים, ולדימיר וינוגרדוב, וביקש ממנו כי הממשל הסובייטי יעביר לידיו את הזכות הבלעדית להחליט בנוגע לשימוש בטילי ה"סקאד". וינוגרדוב העביר את הבקשה המצרית למוסקבה אך לא זכה לתשובה. לדברי איסראליאן, נטתה ההנהגה הצבאית הסובייטית, בראשות שר ההגנה, אנדריי גרצ'קו, להסכים לבקשה המצרית אך הפוליטבירו סירב לכך. איסראליאן כותב שלפחות פעם אחת קיבל שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, בקשה מהמטה הכללי הסובייטי לאשר שימוש בטילי "סקאד" לתקיפת אל–עריש, אך הוא השיב בשלילה.

בהתייחס לשיגור טילי ה"סקאד", כותב איסראליאן כי ההנהגה המצרית, כמו גם היועצים הצבאיים הסובייטים במצרים, לא הסתירו את אכזבתם מכך שהמלחמה עומדת להסתיים בטרם ניתנה להם הזדמנות להפעיל את הנשק המתוחכם ביותר שסיפקו הסובייטים למצרים. לדבריו, בשעות אחה"צ התקשר השגריר וינוגרדוב למשרד החוץ בכדי להציג את המצב בפני גרומיקו ולבקשו לשקול בשנית את האפשרות להתיר שיגור טילים. גרומיקו לא היה במשרדו ולאור דחיפות העניין (הפסקת האש עמדה להיכנס לתוקף בתוך זמן קצר) החליט וינוגרדוב לנסות ולקבל, במקום זאת את אישורו של שר ההגנה. גרצ'קו השיב בחיוב. וינוגרדוב העביר את האישור למפקד הסובייטי בחטיבת ה"סקאד" וזה שיגר את הטילים. דקות ספורות אחר כך התקשר גרומיקו לוינוגרדוב כדי לברר מדוע חיפש אותו. כאשר שמע על האישור שנתן שר ההגנה השיב שר החוץ בזעם כי על וינוגרדוב להימנע מביצוע הפקודה. בשלב זה, כל שיכול היה וינוגרדוב לעשות היה להודיע לגרומיקו כי הטילים כבר שוגרו.

אם נכון תיאורו של איסראליאן הרי שמתן האישור הסובייטי לשיגור הטילים לא היה תוצר של החלטה מסודרת במוסקבה אלא של כשל בשרשרת הפיקוד הסובייטי. טענה זו מתחזקת לאור העובדה שהתקשורת הסובייטית התעלמה לחלוטין בדיווחיה משיגור טילי ה"סקאד".

נשק אסטרטגי

אם מנתחים מבחינה צבאית טהורה את פעילות טילי ה"סקאד" במלחמת יום–הכיפורים הרי שהיה להם, כפי שטוענים רבים, תפקיד שולי בלבד במלחמה. רק שלושה טילים נורו בדקות האחרונות של המלחמה וגרמו נזק לא משמעותי באופן יחסי. אבל התייחסות צרה כזו מחטיאה את העיקר.

תפקידו של ה"סקאד" היה משמעותי הרבה יותר מאשר במובן הצבאי הצר. ל"סקאד" היה תפקיד חשוב בהערכות המצרית קודם למלחמה, יש להניח כי לא הימצאותו היא שקבעה את המועד למלחמה. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול על הסף את ההנחה, כי הימצאות ה"סקאד" בידי מצרים חיזקה את האמונה המצרית כי מלחמה בסוף 1973 היא דבר ישים.

ה"סקאד", שהוגדר בעיני המצרים כ"נשק מרתיע", אכן השיג את מטרתו. אומנם לא עצם הימצאות ה"סקאד" במצרים הרתיעה את ישראל אלא בעיקר איומו של הנשיא סאדאת להשתמש בו, אבל כך או אחרת, חלק ממהלכיה של ישראל במלחמה שונו בצורה דרמטית בשל איום ה"סקאד". בראש ובראשונה מדובר בהחלטה שלא לתקוף מטרות עומק במצרים. בהתחשב בעובדה שבדיוק מסיבה זו רצו המצרים לרכוש אותו, הרי שה"סקאד" השיג במלחמה את יעדיו החשובים.

הטק"ק הקונבנציונלי הוכיח את עצמו כבר במלחמה הראשונה בה נטל חלק, כל זאת, מבלי שהיה כמעט צורך להפעילו. הלקח הזה, כך נראה, נלמד במדינות ערב. אם נבחן את המתרחש בתקופה שלאחר מלחמת יום–הכיפורים נבחין בתופעה מעניינת. שנה לאחר המלחמה רכשו סוריה ועיראק טילי "סקאד". לוב עשתה צעד דומה ב–1976.

מדוע חל הגידול המשמעותי בתפוצת הטק"ק מיד לאחר מלחמת יום–הכיפורים והאם קיים קשר בינו לבין תפקידו של ה"סקאד" במלחמה? תשובה ברורה לכך לא ניתן להשיב. ייתכן, והגידול במספר המדינות שרכשו את טילי ה"סקאד" נבע משינוי מדינות ייצוא הנשק של בריה"מ. אבל, ניתן להעריך בצורה זהירה, כי גם לאירועי מלחמת יום–הכיפורים היה חלק בכך. מדינות ערב, שעקבו בוודאי בעניין אחרי הלחימה, יכלו להבחין כי ישראל נמנעה לכל אורך המלחמה מלתקוף מטרות בעומק מצרים, זאת בניגוד גמור לדוקטרינה שלה במלחמת ההתשה. העומק הסורי, לעומת זאת, דווקא הותקף. סביר להניח שמדינות ערב, שחששו מהאיום הישראלי על העומק שלהן, התעניינו לדעת מה הסיבה לכך. אחת התשובות שעשויה הייתה להינתן הייתה העובדה שסאדאת איים לגמול על פגיעה בעומק המצרי על–ידי פגיעה בעומק הישראלי וכי היה בידיו אמצעי הרתעה בדמות טילי ה"סקאד". המסקנה הייתה שיש להשיג אמצעי הרתעה דומה. ואכן, אם נבחן את המקרה הסורי, הרי שמיד עם סיום הקרבות פנו הסורים בבקשה מבריה"מ לספק להם טילי "סקאד". לא ניתן לקבוע כי מעורבותו של טיל ה"סקאד" במלחמת יום–הכיפורים הייתה הגורם הדומיננטי שהביא את מדינות ערב להתחיל ולהצטייד בטק"ק, אם כי זה הרושם העולה מבחינת תחילת הגידול ברכש הטק"ק על–ידי מדינות האזור. אבל, ניתן להניח, במידה רבה של היגיון, כי אחד הלקחים שמדינות ערב למדו ממלחמת יום–הכיפורים הוא כי הטק"ק אכן יכול לשמש כ"נשק מרתיע". לקח זה אכן מתיישב עם המציאות. טיל ה"סקאד" אכן הרתיע את ישראל.