מרחפים לגן עדן
- ️Mon Mar 31 2003
מיקומך באתר
מרחפים לגן עדן
וליד דקה, ערבי ישראלי ואסיר ביטחוני ותיק, ראה בכלא את מצעד הצעירים הפלשתינים שנלכדו בדרכם לפיגוע התאבדות בישראל והחליט לברר מהו המערך הנפשי של המתאבד הפלשתיני המצוי. שלושה מהם הסכימו להתראיין ולהסביר
יום אחד, בטיול היומי בחצר הכלא, עצר נ' לרגע וסיפר לווליד דקה על הרגע המכריע שבו החליט להתנדב לפעות התאבדות בישראל. זה היה בעוצר הראשון שהטיל צה"ל אצלם, בעיר. "אף נפש חיה לא העזה להסתובב ברחובות. החיילים ירו על כל מי שיצא, אפילו לחצר הבית. אני הצצתי מהחלון החוצה. פתאום ראיתי כלב מסתובב חופשי ברחובות, עובר ליד החיילים. החיילים לא עצרו אותו, לא ירו עליו. ואני חשבתי לעצמי באותו רגע: או לחיות חיים שפחותים מחיי כלב, או לבחור במות קדושים (אסתשהאד)".מאותו רגע החל נ' הצעיר, שעוד לא מלאו לו עשרים שנה, להשתדל במשך כמה שבועות אצל פעיל ידוע של הג'יהאד האיסלאמי באזורו, עד שזה הסכים לשלוח אותו לפיגוע בישראל (הפעולה נכשלה, והוא נלכד).
את המניעים הדתיים להחלטתו של נ' שמע דקה באופן מסודר בראיון שקיים איתו, בתוך הכלא. אבל דקה חושד שבראיון הארוך - דווקא משום היותו מאורגן מראש, כמעט רשמי - נ' חש לפעמים צורך להיות ייצוגי: להציג את העמדה הרשמית, האידיאולוגית, לטשטש את המרכיבים האישיים שבהחלטתו.
דקה, ערבי ישראלי, יליד בקה אל-גרבייה בן 42, כלוא כבר 18 שנה. לפני כחודשיים הועבר מכלא שאטה לכלא אשקלון. כאסיר ותיק ומבוגר, הוא נהפך באופן טבעי למעין חונך של העצירים והאסירים הפלשתינאים החדשים, שהחלו להציף בשנתיים האחרונות את בתי הכלא בישראל. חונך וצופה. בתדהמה ובכאב, כעדותו, הוא צופה בעצירים הצעירים, שמספרם הולך וגדל, שנתפסו בדרכם לבצע פיגוע התאבדות. במשך 18 שנים הוא למד את תולדות הארגונים הפלשתיניים דרך אלפי האסירים הביטחוניים שעברו בבתי הכלא, נכנסו ויצאו. הוא אומר שאי אפשר להתעלם מהתופעה החדשה, ההמונית הזאת, של צעירים שהחליטו לשים קץ לחייהם בדרך איומה כל כך, שהוא מגדיר "לא מוסרית" ו"מזיקה לעניין הפלשתיני".
דקה החליט לראיין את כל מי שיוכל מבין אותם צעירים, שתוכניתם סוכלה. ל"הארץ" הוא העביר את תמליליהם של שלושה ראיונות שקיים בתקופה האחרונה. שלושת המרואיינים תושבי הגדה, בגילים 20-18. שניים הציעו את גופם לפיגוע התאבדות בשם הג'יהאד האיסלאמי, השלישי בשם הפתח. אחד הוא תושב כפר, השני תושב מחנה פליטים והשלישי תושב עיר. פרטיהם המלאים מצויים בידי "הארץ", אבל הראיונות הועברו לפרסום בתנאי שזהותם תישאר חסויה.
המראיין: צריך לעורר ויכוח
דקה מנסה להבין את מניעיהם האישיים, הפסיכולוגיים, של הצעירים המתרבים האלו, שיכלו להיות בניו. הוא לא מצליח לתפוס איך צעיר שהתכונן לפוצץ את עצמו, בשבוע שלאחר מכן כבר מחפש בקנטינה של הכלא ג'ל לשיער, או צופה בטלוויזיה בשקיקה. איך צעיר שמדבר על "מות קדושים" שבו בחר ובו נכשל, עורג כמעט באותה נשימה לקוקה קולה ולצלחת חומוס. מבחינה פוליטית-לאומית, רוצה דקה לעורר בחברה הפלשתינית ויכוח - שלדעתו דל מדי, כמעט לא קיים - על התופעה הזאת.
לפני 18 שנה נידון דקה למאסר עולם, באשמה חברות בחוליה של החזית העממית, שחטפה את החייל משה תמם, הסתירה אותו בכפרו ורצחה אותו למחרת היום. החטיפה נועדה להשיג חילופי שבויים. דקה אומר זה שנים כי הוא ידע על החטיפה, אך לא היה מעורב בה. לדבריו, אדם אחד מסר את שמו בהודאה, והוא עצמו, תחת לחץ החקירה הקשה, היה מוכן להודות בכל. רק שיניחו לו.
דקה לא הכחיש שהוא הצטרף אז לחזית העממית. "זה היה אחרי מלחמת לבנון 1982, אחרי סברה ושתילה. כצעיר, פעלתי על פי דחפים רגשיים, לא ממניעים אידיאולוגיים רציונליים. האידיאולוגיה באה אחר כך. רציתי לחסל את המתח הזה, את סכסוך הזהויות שבי, בין היותי אזרח המדינה לבין היותי פלשתינאי. כך בחרתי בחירה אישית - להיות חלק מאש"ף. עירבבתי בין זהות לאומית להשתייכות פוליטית. היום, כשאני מבוגר, אני יודע שאינני צריך להיות חלק מאש"ף, כדי להיות חלק מהעם".
כיום הוא חבר בל"ד, הברית הלאומית דמוקרטית שבראשות ח"כ עזמי בשארה. הוא חושב שתנועתו חייבת לחדד את הוויכוח על תופעת פיגועי ההתאבדות. "אין זו רק שאלה של לגנות או לשבח לאחר כל מעשה", הוא אומר בהתייחסו למאמר מערכת רפה מדי, לטעמו, שפורסם בביטאון התנועה "פסל אל-מקאל", לאחר פיגוע ההתאבדות לפני חודש בחיפה. "צריך לעורר ויכוח לפני ובלי קשר לפיגועים אלו או אחרים: מוסרי או לא, מועיל או לא, נכון או לא".
כצעיר שהיה, הוא מזהה בצעירים שראיין את הלהט הרגשי, הזעם, הרצון להקריב ולנקום. כמבוגר וכחילוני, הוא אינו מבין את תרבות המוות והנקמה, את מה שנראה לו אובדן חשיבה רציונלית. הוא מתקשה להאמין שגן עדן הוא באמת מה שמושך את הצעירים, אבל הוא גם מסיק שהמחשבה על גן עדן מגלמת את התאדותו של החלום על מדינה פלשתינית. הנחת היסוד שלו, שלדבריו רק התאמתה בשיחות, היא שהמניע העיקרי למעשיהם הוא הכיבוש ותחושות חוסר האונים, בגלל הכישלון לשים לו קץ. כאיש פוליטי, הוא מרחם על הצעירים וכועס על כל הארגונים ששולחים אותם: "הארגונים האלה לא בונים אסטרטגיה. הם רק צורכים את האנשים, את הדם, את הזעם והכאב של האנשים, בלי לחשוב עליהם".
אכלנו חומוס ופול ויצאתי לפעולה
מבין השלושה, מ' הצליח לבלבל את דקה. מ', תושב הכפר שבין השלושה, עבד בחקלאות ובחצי התנדבות באחד ממנגנוני הביטחון של הרשות.
דקה: "מה דחף אותך לבצע את הפעולה?"
מ': "זה הדפק. כולם אומרים שיש פה סיבה, אבל לא. אני לא יודע מה עלה במוחי. האמת היא שלפני כן ראיתי במסכי הטלוויזיה תמונות של ילדים שנהרגו ונפצעו... אבל להגיד לך שהיתה לי סיבה אחת או כמה סיבות... לא... בן דודי בא אלי ואמר לי באחד הימים: 'אני רוצה ממך משהו'. שאלתי 'מה'. אמר לי: 'מה דעתך שתבצע פעולת אסתשהאד'. אמרתי לו 'הלוואי'. הייתי משוכנע שהוא מתלוצץ. אבל ביום השני הלכנו העירה וישבנו במסעדה, אכלנו חומוס ופול עם בחור אחד, אחר כך הלכתי אתו ולבשתי את חגורת הנפץ והוא אמר לי שזה יהיה בשם הפתח".
דקה: "סתם כך, אכלתם פול וחומוס והלכת לפעולה? לא דיברו אתך על מות קדושים?"
מ': "בהתחלה, בכפר, חשבתי שקרובי מלגלג עלי. סירבתי ואמרתי שאינני רוצה, כי האמנתי שהוא סתם שואל. אבל הוא התעקש ואמר שרוצה תשובה. עניתי, שאם תהיה אפשרות שאצא לפעולה, אין לי התנגדות. הוא שאל אותי באיזו פעולה אני בוחר, בנשק או בהתפוצצות... אמרתי לו, לא, אני רוצה פיצוץ, עדיף. חגורת נפץ עדיפה על נשק... כי אני מפחד שאירה ולא אפגע באף אחד, ואז יעצרו אותי ויכו אותי וישברו (את עצמותי)... הוא אמר, בסדר... שאלתי אותו מתי אוכל לבצע את הפעולה ואמר לי, מחר נצא לסידור העניינים. בעיר עשיתי קלטת וידיאו, אמרתי שהפעולה בשם יחידה של הפתח, אמרו לי שבמקרה שאתפס שלא אודה, אבל הם לא סיפרו לי שיש בכלא חדר 'ציפורים' (מדובבים), משתפי פעולה, שהם לקחו ממני הודאה".
דקה: "איך בקלות כזאת הבן דוד שלך מדבר על פעולה ואתה מסכים?"
מ': "כן, זה שום דבר, רגיל לגמרי".
דקה: "אבל אתה הולך למותך... בקלות כזאת?"
מ': "נכון, אני הולך למות, והאם יש משהו עדיף על פני המוות? לא... החיים הם כאב ראש... המראות שאנחנו רואים בטלוויזיה, משהו מבחיל שגורם לנו לאבד את טעם החיים. לו היתה לי אפשרות שאהרוג עצמי בתוך הכלא, הייתי עושה זאת. חשבתי פעם אחת לפני הפעולה, הרהרתי ביני לבין עצמי מה יקרה אם אצא לפעולה כזאת. בצחוק. ובמקרה, אחרי זמן קצר בא אלי הבן דוד, והציע לי שאבצע פעולה... וכפי שהבנתי, היה שואל בכפר על מצבי. ואני, מצבי השבח לאל בסדר גמור, ויחסי עם כל האנשים מצוינים, אין לי ויכוחים או בעיות עם אף אחד... אפילו אין לי קשר עם אף אחד בארגונים, ואין לי אף קרוב או חבר שנפל חלל".
דקה: "סיפרת לי שהתחלת להתפלל בלי שמשפחתך תדע, ובמיוחד אביך, למה?"
מ': "האמת היא שאבי לא האמין לתפילותי ויודע שאני מציץ על בחורות פה ושם... וכשהתפללתי בזמן האינתיפאדה פתאום, הדבר היה מעורר חשדות ומיד היה חושב שאני רוצה לבצע משהו... ולכן התפללתי בסתר".
דקה: "האם ההליכה לגן עדן הקלה על הבחירה שלך?"
מ': "כמובן, גן עדן הוא העניין הראשון, אבל התמונות שראינו בטלוויזיה הן שהשפיעו ודחפו אותי לבצע ולהחליט החלטה כזאת".
דקה: "אתה עצמך סיפרת לי שהיית מתבונן בבחורות".
מ': "נכון... אבל אני מאסתי בחיים, על אף שאני אהבתי בחורה, שהיתה צעירה ממני בשנה, ומשפחתי התכוננה לבקש את ידה יום אחד לפני שיצאתי לפעולה. אהבתי אותה מאוד".
דקה: "האם נפגשת איתה ונפרדת ממנה לפני הפעולה?"
מ': "נפגשתי אתה יומיים לפני הפעולה, אבל רק אחר כך החלטתי לבצע את הפעולה".
דקה: "אבל איך הלכת לפעולה בלי שלפחות תיפרד מאשה שאתה אוהב ושהיא אוהבת אותך?"
מ': "מספיק. החלטתי ונגמר העניין אתי, ונגזר הדין על הנישואים".
דקה: "בפעולות אסתשהאד נהרגים ילדים קטנים".
מ': "אין ילדים קטנים... ילדיהם ומבוגריהם כולם יהודים... למה הם הורגים את ילדינו הקטנים? האם איננו בני אדם כמוהם?"
דקה: "אבל מה פשעם של הילדים?"
מ': "למה הם לא מפסיקים להרוג ילדים? האם לא הם אשר התחילו קודם בהרג ילדים? הילדים האלו יהודים, וכאשר יגדלו למה יהפכו? יהפכו לחיילים ויהרגו ילדים".
דקה: "האם היית מבצע את הפעולה גם אילו ידעת שהישראלים יעטפו את גופתך בעור חזיר?"
מ': "הייתי מבצע אותה, מה משנה לי כשאני מת, שיעשו בי כל שברצונם, ואני הולך לגן עדן".
דקה: "לו היית יודע לפני הפעולה שהישראלים מתכוונים להרוס את ביתך ויגרשו את משפחתך לעזה, האם עדיין היית מבצע אותה?"
מ': "הייתי מבצע את הפעולה כרגיל, את ההחלטה קיבלתי, ומשפחתי - אלוהים יעזור להם".
דקה: "אילו אח צעיר ממך היה מחליט לבצע פעולת אסתשהאד, מה היית אומר לו?"
מ': "מצדי הייתי מונע ממנו, מכיוון שהוא קטן, אבל אחי הגדול, לו היה שואל אותי על ניסיוני, הייתי אומר לו שזהו עניין טבעי מאוד, ואני לא היחיד שבחר בזה. אבל הצעיר - הייתי מונע ממנו מכיוון שהוא בן 14, כל שיוכל לשאת זה מטען של חמישה קילו. מה יעשו חמישה קילו?"
הילדים הקטנים שמתים בפעולות האלו
נ' ניסה להתחמק מהשאלה מה היה מייעץ לאחיו, אילו רצו לבצע פיגועי התאבדות. הוא עצמו פתח את הראיון אתו בהצהרה: "השבח לאל ריבון העולמים והברכה והשלום על אדוננו מוחמד אדון השליחים עליו הברכה והשלום, ואני שמי נ', ביצעתי פעולה של מות קדושים ואללה גזר שלא תעלה בידי... המניע לקיום הפעולה... קודם כל... מטרה ראשונה היא מות הקדושים והגמול היקר אצל ריבון העולמים... הדבר השני הוא הכיבוש וההרג והחברים אשר נהרגו באינתיפאדה".
דקה ניסה להיות ארצי יותר: "לא היה לך חשק להתחתן?"
נ': "לא התחשק לי להתחתן ולא חשבתי על זה... אבל כשהייתי בן 17 אחת מהבנות ניסתה ליצור אתי קשר. היא ניסתה, עד שהפסקתי אותה בבת אחת והפסקתי את קשרי איתה, כי הרגשתי שהם מתפתחים למשהו לא טהור".
דקה: "אבל אהבת אותה, או לא?"
נ': "כמובן. ואני בן אדם, אבל קטעתי את הקשר וביקשתי ממנה שתשכח את העניין לגמרי".
דקה: "איך ומתי החלטת על פעולת אסתשהאד?"
נ': "הייתי קשור בחבורה של אנשים חסרי ערך, עד שפגשתי באדם שנזף בי ושאל אותי למה אינני מתפלל, והוא התחיל לתת לי שיעורים בתפילה. התחלתי קודם להתפלל, ואדם, כאשר מתחיל בעבודת האל ובתפילה ומעיין בקוראן, הוא יגיע לאור מריבון העולמים".
דקה: "איך האור הזה?"
נ': "הוא אשר גורם שארצה לפגוש את ריבון העולמים בכל דרך שהיא... כשהגעתי לדרגה זו, ייחלתי למות מות קדושים. וכל זאת בתוספת לכיבוש וההפחדה וההרג והעוצר, עד אשר לא נשארו חיים בכלל".
דקה: "מה עשה לך העוצר?"
נ': "הוא גרם לי לחשוב שאני בבית סוהר, אסיר בלי זכויות ושום ערך בחיים. כאילו אנחנו חיות והם מסתכלים עלינו בתוך הבתים, והחלטתי שאני אשנה את חיי בכך שאעבור לריבון העולמים, ושאבחר את חיי שם כדי שלא איאלץ להישאר בכלא, ועבודת האל היתה דרך כדי שלא אישאר בכלא הזה. זו היתה החלטה, או הזמנה לי, בתפילה. ואז ביקשתי מכמה אנשים (שיעזרו) לי לבצע פעולת אסתשהאד...
"יום אחד הלכתי לאחראי הג'יהאד האיסלאמי אצלנו ופגשתי את אחיו. הוא מנע ממני להיפגש אתו, שאל לאיזו מטרה אני רוצה להיפגש, ולא עניתי. אחר כך בא אלי צעיר שבטח בי מההתחלה והוביל אותי לאחראי הג'יהאד. אמרתי לו שאני חפץ לבצע פעולת אסתשהאד, והוא שאל מה הסיבה. עניתי שאני רוצה לפגוש את ריבון העולמים, ולחיות חיים טובים יותר. הוא אמר לי בסדר, שיבדוק את העניין. נראה לי שהוא שאל על משפחתי, מצא שאני עובד את ריבון העולמים, נראה לי שהוא בירר אם אני רק רוצה לברוח מהחיים, שמאסתי בהם, או שאני רוצה למות מות קדושים. בינתיים הוא נהרג אבל הוא הספיק לדבר עלי עם אחד מאנשיו.
"אחרי שלושה ימים הוא בא אלי ואמר לי, 'מה דעתך על מחר'. אמרתי, בסדר... באותו יום חזרתי מאוחר הביתה, שלא כהרגלי, מה שעורר את חשדות משפחתי... בני משפחתי העריכו שאני עושה משהו, אבל הם לא ידעו מה בדיוק. אבי שאל אם הצטרפתי לאיזו מפלגה. עניתי לו בצחוק ל'מפלגת האל' (חזבאללה). באותו ערב כאשר חזרתי מאוחר, רוב אחי היו ישנים וכאשר נכנסתי התעוררה אחותי ושאלה אותי, 'למה אתה חוזר בשעה כל כך מאוחרת... אתלונן אצל אבא ואגיד לו שאיחרת'. אמרתי לה, המוחל הוא האציל, הגידי לאבא כל שברצונך...
"בבוקר התעוררתי מוקדם, התפללתי תפילת הבוקר והלכתי לאמי, נשקתי לה וביקשתי ממנה שתאחל לי הצלחה והיא איחלה לי והיא כמובן לא ידעה לאן אלך ולמה יצאתי מוקדם, היא רק יודעת שאני מתפלל בבוקר במסגד. כל אותה תקופה התנהגתי כרגיל, ישבתי וצחקתי עם משפחתי כאילו שאין שום דבר חדש... באותו בוקר לקחתי את המטען, הגעתי לעיר בישראל..." - ניסיונו סוכל.
דקה: "האם היית מרוצה כשמצאת את עצמך חי ולא מת?"
נ': "לגמרי לא... האמן לי, מפני שהאפשרות האחרונה שעליה חשבתי היתה להישאר בחיים. אבל ריבון העולמים גזר שלא אמות".
דקה: "אמרת שכתבת צוואה... אבל אני יודע שאינך יודע לקרוא ולכתוב".
נ': "לא... אני קורא בסדר גמור, אבל מתקשה בכתיבה... כתבתי חצי מהצוואה, ואת השאר השלים הבחור אשר היה אתי".
דקה: "אילו היו נותנים לך היום מטען, האם היית מוכן לחזור על הניסיון?"
נ': "לא, האמן לי, אין לי הנכונות, לא מפני שאני נאחז בחיים, אבל קודם כל, משום שלא הצלחתי בניסיון הראשון ואלחם בצורה אחרת... זה לא מפני שאני מיואש מהניסיון, אלא מפני שהוא לא הצליח לי, ואינני חושב שיצליח פעם אחרת".
דקה: "לא חשבת על כך שתהרוג ילדים קטנים, ושזה אסור?"
נ': "הרגשתי שזה אסור, אך באותו זמן ראיתי הרבה מילדינו שהם הרגו אצלנו בדם קר, ומטרתי אינה הילדים הקטנים, אלא המבוגרים שמבצעים את הפשעים האלו, החיילים. והילדים הקטנים שמתים בפעולות האלו - מחילה עליהם, והם נכנסים לגן עדן, משום שהם עוד לא יודעים דבר מהחיים... ונכון שהם נולדו במשפחות יהודיות, אבל מותם הוא המחילה שלהם".
דקה: "מתי בכית בפעם האחרונה?"
נ': "לפני שבוע או שבועיים. משום שהפעולה לא הצליחה. ולפעמים אני מברך את ריבון העולמים על כך ואומר, אולי הכלא הוא אמצעי שאכנס לגן עדן".
דקה: "ואם היית יודע שיעטפו את גופך בעור חזיר, האם היית מבצע את הפעולה?"
נ': "לא. הייתי חושב על עיתוי אחר ודרך אחרת".
דקה: "ואילו היית יודע שיהרסו את בית משפחתך?"
נ': "לא... לא הייתי מבצע את הפעולה, כי אני יודע את מצב משפחתי".
דקה: "כלומר, היית מוותר על הפגישה עם ריבון העולמים?"
נ': "לא, רק חובה שאחשוב בהיגיון. לפחות שאבטיח למשפחתי מקום מגורים אחר".
הנה אתה מרחף באוויר
מבין השלושה, א' נשמע לדקה האמיתי ביותר בתשובותיו. תושב מחנה פליטים, הוא סיים את התיכון בציונים בינוניים, עבד בישראל, בעיקר בחקלאות ובבניין, עד שכל הדרכים לעבודה נחסמו. הוא סיפר לדקה שהחל להתפלל לפני כחמש שנים, ובארבע השנים האחרונות הוא מתמיד מאוד בתפילה. משפחתו מסורתית, לא אדוקה מאוד, "כמו שאר בני העם". מעולם לא ניסה לשתות אלכוהול. כחודש לפני שיצא לפיגוע ההתאבדות הוא חיפש אחר אחראי הג'יהאד האיסלאמי באזורו, כדי להתנדב למשימה, ובכל פעם נדחה בלך ושוב. עד אשר "הלכתי אליו פעם היישר ממקום העבודה, והוא שאל אם אני מוכן לבצע פעולה בו ביום. עניתי שכן, התקלחתי, הכנתי עצמי וחזרתי אליו".
דקה: "האם נפרדת מבני משפחתך?"
א': "לא נפרדתי מאף אחד. הוא (פעיל הג'יהאד) הראה לי איך להפעיל את המטען בכמה דרכים. יש לחצן צדדי, ולחצן ראשי, ופתיל שאפשר להצית אותו..." (בדרכו לישראל הוא נתפס, על סמך מידע מודיעיני).
דקה: "האם היתה לך חברה או אשה שאהבת?"
א': "לגמרי לא".
דקה: "האם חשבת על המין השני?"
א': "באיזה מובן?"
דקה: "על נישואים, על תשוקה... התבוננת בנשים? נהנית מיופיין?"
א': "כן, חשבתי על נישואים, אבל לא מצאתי אשה מתאימה, והאמת היא שלא דיברתי באופן רציני מכיוון שלא היתה אפשרות נאותה... אבל להתבונן בנשים, זה טבעי והייתי כמו כל צעיר אחר, לא הנחתי לאף בחורה לעבור בלי ש'אתחיל' איתה".
דקה: "למה רצית לבצע פעולת אסתשהאד?"
א': "האמת היא שהסיבה היא... מניע דתי. ומצד שני, מניע לאומי. המוות, שעכשיו הוא בכל מקום, במקום שיגיע אלי, רציתי ללכת אליו ולהגיע לגן עדן".
דקה: "האם אתה משוכנע, כאדם דתי, שיש לך הזכות או שמותר לך להרוג בפעולת אסתשהאד ילדים ונשים ואזרחים באופן כללי?"
א': "אומרים שבמלחמות צבאות הורגים אזרחים בטעות. אבל אני משוכנע שישראל לא הורגת אזרחים פלשתינאים בטעות, אלא שכוונתה להרוג. המציאות אומרת שהם הורגים זקנים, נשים וטף. לכן אני רואה עצמי פטור מהחובה לא להרוג אזרחים. פטור מהאיסור. על אף שאין זו מטרתי - להרוג ילדים ונשים. מטרתי להרוג חיילים".
דקה: "בדברי הנביא עליו השלום נאמר, אל תהרוג ילד ואשה ואל תעקור נטוע... האין ביציאתך לפוצץ את עצמך, האפשרות שתהרוג ילדים ונשים, סתירה לדברי הנביא?"
א': "הנביא, בשלב הראשוני של האיסלאם, היו לו האמצעים... והמצב איפשר לו לעמוד במחויבות הזאת... ישראל, למעשה, במצור שלה ובהתנהגותה, בהרג ובהרס, אינה מאפשרת לנו התנגדות שעליה דיבר הנביא. המצב שאנחנו נמצאים בו, מציב לנו את הברירה או להיכנע למציאות ולהמשיך בפעולתנו בלי לציית לכל מלה בדברים אלו, או לא להתנגד לכיבוש ולקיים את האיסור הזה במלואו".
דקה: "כשאתה מסתכל אחורנית, האם היית חוזר על ניסיונך?"
א': "מי שהגיע לרגע שבו נכונותו היא מאה אחוז למות מות קדושים, לא יכול לחזור בו מעמדה זו... אבל מות קדושים אינו עניין של סתם, או מטרה בפני עצמה. כוונתי, אילו הוקמה מדינה פלשתינית וכל הקשור בכך - אין צורך שאבצע פעולה, אבל כל עוד הכיבוש נשאר, תישאר הנכונות להתנגד ואיתה הנכונות לבחור במות קדושים".
דקה: "תפסיק את מאבקך נגד היהודים אחרי הקמת המדינה?"
א': "המדינה שאני מדבר עליה היא מדינה פלשתינית בכל שטח הלאום הפלשתיני, וזה לא יושג בקרוב, לכן מאבקי יימשך".
דקה: "כשאתה רואה נשים וילדים הרוגים אתה בוודאי מרגיש אבל וצער. השאלה היא, כשאתה רואה ילדים יהודים הרוגים, האם אינך מרגיש ולו מעט צער עליהם?"
א': "אני לא מרגיש צער. אני לא יכול להבחין בין הכאב שגרם לי הכיבוש, אשר מייצגת אותו המדינה של אותו ילד, לבין הילד עצמו. אבל אני גם לא שמח על מותו, או חוגג. אני רק לא מצר עליו. אינני מושלם כדי שאצטער על מי שמכאיב לי, אני לא מתכוון לילד אישית, אלא לעם של הילד הזה".
דקה: "ומה עם יהודי אשר, למשל, מוכן לתרום איבריו או איברי קרובו לפלשתינאי, האם אינך מבחין בינו לבין אחרים?"
א': "כן, אני מבחין במישור האישי, וזה לא יוצא דופן, שפלשתינאי יתרום אבריו ליהודי - בתור פרט, בתור אדם".
דקה: "ישראל הורסת את בתיהם של מבצעי פעולות אסתשהאד. זה לא גורם מרתיע?"
א': "אמצעי זה היה בשימוש תמיד, איני חושב שזה יניא מישהו היום, כפי שזה לא מנע ממני".
דקה: "אומרים שישנו הבדל בין המתאבדים היום למתאבדים בתקופת יחיא עייאש".
א': "בזמן יחיא עייאש המתאבדים היו יותר דתיים, ובאופן כללי הם נבחרו בקפדנות, והיו ספורים. אבל האירועים כיום יצרו לחץ עצום, יש נכונות גדולה אצל הצעירים, והרוב רוצים לבצע פעולות. זו לא רק בחירה אידיאולוגית".
דקה: "מה היו תחושותיך כשהלכת למות, על מה חשבת בדרך?"
א': "הרגשות הם שהנה אתה מרחף באוויר, עף, לא הולך על פני האדמה. אתה נפרד מכל מה שמקיף אותך, מהדברים החומריים. פרידה מהעולם. חשבתי על מה שמצפה לי כגמול על פועלי, שאלתי את עצמי איך יהיה גן העדן. שוטטתי בדמיוני הרחק מפה". *
על סדר היום

"העבודה שלנו מצילה חיים, אבל גם מסכנת את שלנו"

הרבה לפני פסק הדין, אפשר להגיד שנתניהו ניצח את המערכת
אופרה על משפט אייכמן תועלה בבוקרשט, עם רמז אקטואלי עבה

המפכ"ל הורה להסיר אבטחה משלושה פרקליטים שמאוימים בידי ארגוני פשע
