haaretz.co.il

זלילת מעדנים על חשבונו של כפרי או בדווי

  • ️Tue May 15 2007

מיקומך באתר

  1. ספרים

זלילת מעדנים על חשבונו של כפרי או בדווי

נהניתי מרשימת הביקורת החכמה שפירסם אלמוג בהר ("תרבות וספרות", 23.4) על הספר "תעלולי חבר הקיני", המחזיק עיבודים לנוער של "מחברות" (מקאמות) של יהודה אלחריזי, המחבר העברי הגאון, בן ימי הביניים (מת ב-1225), שעשו יהודית דישון ומאיה פרוכטמן. שותף אני לתחושתו של בהר שכל סדרה המיועדת לנוער ראויה לניצול חינוכי שיתבטא גם בהפצת ההכרה בממד הרב-תרבותי בציר של מזרח מערב, הן בשדה היהודי על פזורותיו והן בשדה הערבי-עברי. אולם אפשר להעיר בשולי הטענות הביקורתיות המעטות והשקולות שהשמיע על הכותבות-המעבדות, שהן חוקרות ידועות בתחום התרבות העברית, שלפחות בשני מקרים שזכו לקורט ביקורת, הצדק עומד לימינן לא פחות מאשר לימינו של המבקר:

הנקודה הראשונה היא ההערה כי העורכות-המעבדות "מצניעות מעט את הרקע הערבי של המקאמות". והדוגמה הניתנת היא שבאחת המחברות (מקאמות) שח לנו אלחריזי, מפיו של מספר העלילה, כי נשא את עיניו והנה איש ערבי... ואילו אצל דישון ופרוכטמן התחלף ה"ערבי" ב"כפרי". המבקר לא עילעל במקאמה, בהוצאה המלאה, די צורכו ולפיכך לא נתן את דעתו לעובדה שאלחריזי עצמו קורא "כפרי" לקורבן שבמקאמה. הרי זה קורבן התמים שנופל במלכודת שטומן לו גיבור המקאמה המנצל את תמימותו כדי לאכול על חשבונו ב"מסעדת רחוב" ואף לזלול כדבעי, רחמנא ליצלן... אלחריזי קורא לו "ערבי" ובהמשך "כפרי" (הוצאת קמינקא, עמ' 204. בכותרת נכתב: כפרי, ובעמ' 205 פעם אחת ערבי וכמה פעמים - כפרי; במהדורת י. פרץ, ראה עמ' 9-208). ויש כמה סיבות לחוסר האחידות אצל יהודה אלחריזי, ומיד אתייחס למקצתן.

אולם העורכות-המעבדות חייבות היו לבחור באחד משני הביטויים כדי להביא לקוראים הצעירים - אם לא היתה כוונתן להסתבך בהערת שוליים מסבירה - ובחרו ב"כפרי" שהוא בהחלט מונח של אלחריזי. המעשיות על כפרי תמים המתגלגל העירה ונלכד במלכודת האווילות, או בדווי הפוקד את מקומותיהם של בני היישוב ונהפך ללעג (או הופך את בני היישוב ללעג; העלילה הזאת שכיחה יותר) היו קרובות. ועל כך נסב מאמר ארוך משלי שיצא ב-Consejo הידוע של מדריד לפני כשנה וחצי ואף זכה אחר כך לגירסה ערבית (שם גם מבואר השימוש ב"ערבי" כ"אעראבי", ערבי-בדווי כסמל טהור אך גם כאדם תמים, לפחות בפיהם של מספרי סיפורים בלתי אובייקטיוויים, בעוד שמתחריהם, בעלי מגמה הפוכה, הכבירו דיבורים וסיפורים דווקא על עליונותו בכל הנוגע לפיקחות ועורמה). והגיעו שלוחות של עלילת הכפרי התמים ונפילתו בפח עד לאיטלקי בוקאצ'ו, ב"דקמרון" שלו.

יתר על כן, המקאמה שעליה רומז אלמוג בהר נמצאת, אמנם, ב"תחכמוני" המוגדר לרוב כספרו ה"מקורי" של יהודה אלחריזי, לעומת ספרו "מחברות איתיאל" שכולו תרגום (וגם תרגום זה יש בו יצירתיות מקורית, כמובן) מן המקאמות של אבו אלקאסם אלחרירי (מת ב-1122 לספירה הכללית), המדקדק והמחבר הערבי הנערץ עד היום. אולם בשנת 1952 הראה חיים שירמן כי כמה וכמה מחברות (מקאמות) ב"תחכמוני" הן תרגום (בלתי כבול ויצירתי, כמובן) מספרו של ממציאן של המקאמות, אלהמד'אני (מת ב-1008), היוצר הערבי המבריק. המקאמה אשר אלמוג בהר מתייחס אליה מקורה דווקא בקולמוסו של אלהמד'אני (בפיו: "אלמקאמה אלבגדאדיה"). נפתח נא אותה ומיד נראה כי הקורבן שעל חשבונו אוכל גיבור העלילה סעודה שופעת מעדנים מוגדר אצלו כ"סואדי", כלומר איש מהאזור החקלאי של עיראק, אלסואד. לא ייעדרו הערות שוליים של מבארים ערבים מודרניים ולא יחסרו גם תרגומים (למשל התרגום הצרפתי, 1967, מדבר על - rustre כפרי, ובהערה נאמר שמוצאו מהאזורים החקלאיים המכונים "סואד", Terres Noires) המעידים מה פירוש "סואדי".

באורח פלא ובלי להתייחס למקאמה שלפנינו, נתקל ש"מ שטרן, במאמרו "מקורה הערבי של מקאמת התרנגול", במקרה הפוך. מדובר בדוגמה ידועה שבה הופך אלחריזי "בדווי" (אעראבי, או ערבי) ל"כפרי". והדברים מצודדים ומעניינים. העיקר הוא ששתי העורכות-המעבדות אינן בלתי צודקות, הן לשיטתו של אלחריזי והן לפי שיטת המחבר המקורי, אלהמד'אני וייתכן שאלמוג בהר היה יכול להתייחס להן, בסוגיה זו, ביתר אהדה. אשר לשאלות אחרות: מדוע היסס אלחריזי בתרגום "סואדי", איך מגדירות את המקאמה העברית שלו הוצאות שבהן לא הושמטו דברי העורכים והמעתיקים (שהגדירו כל מקאמה בערבית ודווקא ההוצאות המשמיטות זאת משמשות את הקוראים והמתלמדים בארץ) והחידה היכן החל אלחריזי בכתיבת "תחכמוני" ומה קרה לגירסאות הטקסט במהדורות פרי עשייתו של המחבר ובידי עורכיו - אומר כי הן שאלות סבוכות ומאלצות אותי לשמור לעת אחרת את הדיו הדרוש להן.

נקודה שנייה, בדברי העורכות, שזכתה למעט ביקורת, ברשימתו של אלמוג בהר, היא ההכללה שלהן כי אלחריזי מצא חן בעיני ביוגרף שתיאר בני התקופה "אף שהיה (אלחריזי) יהודי הכניס גם אותו לספרו". אכן צדק מאוד המבקר שיש לחשוב איך יבין זאת הנוער הקורא את ה"על אף" הזה, אבל יש גם פרט קל העומד דווקא לזכות העורכות. זאת - אם כוונתן להדגיש שביוגרפיה של יוצר יהודי בערבית (גם ערבית שאינה ערבית-יהודית באותיות עבריות, אלא באותיות ערביות ובמליצה נאה תוך פניה לקהל שמחוץ למעגל היהודי) היא נדירה (!). אצל אותו ביוגרף, אבן אלשעאר שמו, שהותיר לנו כרכים אחדים אין עוד דוגמה כזאת, אולם אלחריזי נזכר במקור ערבי נוסף שלא התפעל עד כדי פירוט וציטוט שירתו לנסיכי סוריה, אלא הקדיש לו מלים ספורות. ראיתיה אצל סטודנט מוכשר שבא לפאריס ממרוקו לחבוש את ספסל הלימודים ולהגיש עבודת דוקטור, עוד מעט קט, על אלחריזי ויחזור למרוקו להורות לעסוק במלאכת הערבית והעברית. כאשר תאושר עבודתו ייוודע גם פרט קצר זה.

על סדר היום

כתבות שאולי פספסתם