אם רק מישהו היה מבקש סליחה

בעשור מאז ההשמדה ברואנדה באפריל-יולי 1994, נעשו תחקירים, פורסמו דו"חות, נשמעו התנצלויות, בדרך כלל בשפה רפה ומהלכות בין הטיפות. האו"ם היכה על חטא, ראש ממשלת בלגיה גי ורהופשטאט התנצל וביל קלינטון מחה דמעה בקיגאלי. ועדת חקירה צרפתית פרלמנטרית, לעומת זאת, זיכתה מכל אשמה את צרפת, ידידה נאמנה למשטר ההשמדה, שנהגה ברואנדה כמעצמה ניאו-קולוניאלית לכל דבר: "רואנדים הרגו רואנדים", פסקה הוועדה.

המשמידים ואלה המצדיקים אותם ממשיכים לטעון כי כלל לא היתה השמדה (שבמהלכה נרצחו כמיליון טוטסי ועשרות אלפי הוטו שהתנגדו לרציחות), או שהיתה "השמדה כפולה", כלומר השמדה נוספת שביצע כביכול בהוטו RPF, ארגון הגרילה שהביס את המשמידים ואשר נמצא כיום בשלטון. באחרונה אף דיבר דומיניק דה וילפן, שר החוץ הצרפתי, על "השמדות" ברואנדה. המתוחכמים שבמצדיקי ההשמדה גם מנסים ליצור "סימטריה" בין המשטר הקודם לנוכחי, בין המשמידים למושמדים. למטרה זו הם מחברים את שקרי הדיס-אינפורמציה של המשמידים יחד עם כל הפשעים ש-RPF אכן ביצע ברואנדה, ועוד הרבה יותר מכך בקונגו; את כל החטאים - אמיתיים ומדומים; בעבר, בהווה ובעתיד - של הגרילה לשעבר, תנועת שחרור שהפכה לאליטה שלטונית כוחנית.

עשור לאחר ההשמדה מדברים ב"רואנדה החדשה" על אחדות מעל לכל. אין הוטו וטוטסי, כולנו רואנדים. RPF, שרבים מחבריו ומנהיגיו היו מרקסיסטים בתחילת דרכם, האמין בכנות בשוויון בין הוטו וטוטסי. וב"יום הגיבורים" המתקיים מדי שנה באירועי הזיכרון להשמדה, מעלים על נס הוטו כמו אגאתה אווילינגימאנה, ראש ממשלת המעבר שנרצחה בתחילת ההשמדה, אופוזיציונרית אמיצה שלא היססה להתעמת עם הגזענים; או תלמידי בית ספר בניאנגה, שנרצחו לאחר ההשמדה על ידי אינטראהמוויי, חברי מיליציות ההשמדה, שהסתננו מזאיר והיו פעילים מאוד בצפון-מערב רואנדה. התלמידים סירבו להישמע לפקודת האינטראהמוויי ולהסתדר בקבוצות של הוטו וטוטסי. "אנחנו רואנדים", הם אמרו. כולם נורו.

תינוקות האונס

אבל מובן שמתחת לסיסמאות האחדות עדיין רוחשים גזענות ופחד, בקרב הוטו וטוטסי כאחד. אלא שברואנדה הדברים לעולם אינם פשוטים. RPF אוחז במדינה באגרוף ברזל ושיעור התמיכה שקיבל פול קגאמה בבחירות לנשיאות אשתקד - 95% מהקולות - הוא תוצאה בלתי אפשרית. עם זאת, הטענה שלפיה בבחירות חופשיות באמת היה קגאמה מפסיד, מכיוון שהוטו לא היו מצביעים בעד מועמד טוטסי, מגיחה היישר מקרבי האתניזם, שלפיו אפריקאים אינם אלא פועל יוצא של שייכותם "האתנית" ונוהגים כאיש אחד על פי שייכות זו. למעשה, הוטו בהמוניהם הצביעו בעד קגאמה מרצונם ומסיבות שונות, טובות ורעות. והרואנדים שנקהלו באיצטדיון אמהורו בקיגאלי לחגוג את ניצחונו בכו, שאגו וצחקו, בניגוד לכל הסטריאוטיפים על הרואנדים המאופקים כביכול. העיתונאית הבלגית קולט ברקמן, שכיום ביקורתית מאוד כלפי RPF, כתבה על ניצולת השמדה שרקדה כל הדרך לאיצטדיון, חובקת את צילומי משפחתה שנרצחה כאילו ביקשה לשתף גם אותה בחגיגה.

מועדוני הלילה בקיגאלי מלאים ב"טורקים הצעירים" של המעמד החדש, המעריצים את קגאמה, מפגינים א-פוליטיות משועממת ומייחלים להתחבר לגלובליזציה. ברואנדה, אחת המדינות העניות בעולם, נראים בני אדם שקועים בראש ובראשונה במאבק על פת יומם, בדרכים שהמערבי השבע אינו יכול להעלות על דעתו. אבל מתחת לפני השטח מתבשלים סיפורים בלתי אפשריים של השמדה, עינויים, הצלה וגבורה.

עשור לאחר ההשמדה מדברים ניצולים רבים, גם כאלה שכדברי הקלישאה "בנו חיים חדשים", על "בדידות בלתי נסבלת". בקרב מאות אלפי פליטי טוטסי ששבו למולדתם לאחר שלושים וחמש שנות גלות יש כאלה, שכמו במקרים אחרים של השמדה, מתייחסים לניצולים בחשדנות - אם נשארו בחיים, סימן שהיו "משתפי פעולה". יש ניצולים שאימצו ילדים שניצלו מההשמדה, או שאימצו ילדים הוטו וטוטסי כאחד. ויש ילדים ניצולים שאומצו בידי רואנדים המנצלים אותם ומתעללים בהם, או שאספו אותם כדי ליהנות מהסיוע שקיוו כי הילדים יקבלו מתוקף היותם קורבנות.

איש אינו יודע כמה מבין 250,000 הנשים שנאנסו בשיטתיות ובעינויים במהלך ההשמדה, ושרובן הודבקו במתכוון באיידס, הרו בעקבות מעשי האונס. מקצתן הפילו את העוברים, אחרות נטשו את התינוקות שילדו והיו אפילו נשים שרצחו את ילדיהן. אך אחרות מרעיפות על ילדים אלה, המכונים לפעמים בסביבתם "אינטראהמוויי קטנים", את כל האהבה שבלבן. אך כמה ניצולים חשים כמו אוג'ני מ', שאמרה ליולנד מוקגסאנה, בעצמה ניצולה, כי "הטבע האנושי מעורר בי גועל. האדם הרס בי הכל". ספרה של מוקגסאנה, "פצעי השתיקה", כולל צילומים וראיונות עם ניצולים ורוצחים, שאינם מופיעים בו בשמם המלא.

המלים "אם רק יבקשו ממני סליחה אהיה מוכן לסלוח" הפכו כמעט למנטרה בפי ניצולים רבים. יש המתכוונים לכך, יש האומרים שהיו מוכנים לסלוח אך לא פגשו רוצח שחש חרטת אמת, ואחרים אומרים את הדברים בתערובת של חוסר אונים מוחלט, ייאוש, השלמה וציניות. למשל ניצולה, שהמלים הראשונות שאמרה לי כאשר נשאלה על הרוצחים, היו שאינה רוצה במותו של איש מהם, אך בהמשך הטיחה: "ממילא אין לי שום כוח עליהם, אז הדבר היחיד שנשאר לי זה לסלוח".

הניצולים מוקפים ברוצחים

איש מהניצולים לא אמר שהוא רוצה רואנדה ריקה מהוטו, להיפך. יש דוגמאות לסולידריות מהוססת הנרקמת בין הוטו וטוטסי. אבל שוב, הדברים לעולם אינם פשוטים. ניצולים מביססרו, הגבעות שבהן לחמו גברים, נשים וילדים באינטראהמוויי באבנים, בידיים ריקות ובמצ'טות במשך שבועות, נישאו לאחר ההשמדה להוטו שהיו צעירות מאוד ב-1994. מקצתן העידו נגד הרוצחים. עוד סיפור של "רואנדה החדשה"? לא בדיוק. לא אחת התברר שנשים אלו השתתפו בהשמדה, סיפר לי ניצול שביקש להישאר בעילום שם. קודם דיבר גם על סבלם של ההוטו והדגיש את הצורך לא להעלים את הרציחות שנעשו בהם - רציחות, לא השמדה, הדגיש. אולם כשסיפר על אותן נשים פניו היו חתומות לחלוטין. "הן הפסיקו לעמוד על המשמר, התחילו לנאץ טוטסי. כשזה קורה מגרשים אותן. לא רוצים הסברים. אומרים, 'אולי את היית בחבורה שהרגה את המשפחה שלי'. ניצול אחד התחתן פעמיים עם שתי נשים כאלה. את שתיהן גירש".

יש ניצולים שעוזבים לצמיתות את יישוביהם. לא רק משום שהם מוקפים ברוצחים - כאלה שמעולם לא נעצרו ואחרים ששוחררו לאחר כמה שנים בכלא - ולא רק בגלל הכחשת ההשמדה והאיבה בקרב שכנים הוטו. מאז ההשמדה נרצחו ניצולים רבים שהעידו או הסכימו להעיד נגד המשמידים, וכן נרצחו עדים הוטו או הוטו שהצילו טוטסי. בחודשים האחרונים שוב היו רציחות, הפעם בגלל ההחלה הכלל ארצית הקרובה של משפטי הגצ'אצ'ה, בתי המשפט הקהילתיים שבפניהם מובאים נאשמי השמדה רבים, כשהיישוב כולו אמור להשתתף בתהליך.

מוקגסאנה מתארת בספרה כיצד נתנה לאסיר הנאשם בהשמדה, מיוסר ומעורער בנפשו, חלב ובננות. השומרים הרשו לה לעשות זאת, כתבה, אולי משום שהמפקדת שלהם היתה בעצמה ניצולת השמדה ויכלה להבין את המעשה שלה; אבל אחרים שראו זאת לעגו לה. יש ניצולים המחפשים נואשות שביב חרטה אצל מעניהם לשעבר. היו הוטו שאולצו לרצוח בדרכים מבעיתות, ומובן שיש רוצחים שאינם מוצאים לנפשם מנוח. אבל במידה שנשבר קשר השתיקה בבתי הכלא (שבהם עדיין יושבים 90,000 בני אדם), הרי זה בראש ובראשונה משום שפסה מלבם של אסירים התקווה שהמשטר הקודם יחזור בקרוב לשלטון.

הודאות בגצ'אצ'ה, פירושן עונשים מופחתים בהרבה. האסירים רואים בהבעת חרטה חלק מהסדר עם השלטונות; ולשלטון, יהיה אשר יהיה, יש לציית. כפי שאמרה למוקגסאנה נאשמת בהשמדה: "צריך לבקש סליחה מהניצולים ומהמדינה, כי האדם שייך למדינה". אך רבים מודים ברצח אדם אחד או שניים, בעוד שרצחו הרבה יותר.

ילדים מצולקים

רואנדים רבים אומרים כי תהליך הפיוס יסתיים רק בדורות של "ילדינו ונכדינו". אך ילדים כה רבים ברואנדה נושאים בגופם ובנפשם את צלקות ההשמדה. ילדים, לפעמים בני תשע ופחות, אולצו לרצוח ("אתה רואה שזה היה קל מאוד", אמר בתקופת ההשמדה אינרטאהמוויי לילד כזה). כ-100,000 ניצולים, שהיו ילדים או בני נוער בזמן ההשמדה, הם כיום "ראשי משפחה" המטפלים בילדים צעירים מהם. ילדים טוטסי שאלו בהשמדה את הוריהם "למה עשיתם אותי טוטסי?" ויכלו להתחנן בפני הרוצחים "לעולם לא אהיה עוד טוטסי". ואילו כיום יש מקרים כמו זה של ילד הוטו יתום שחי ברחוב, והתעקש שהוא ניצול השמדה טוטסי.

בספרה של מוקגסאנה מופיע סיפורה של אילומינה או, שהיתה בת 11 בתקופת ההשמדה. כל משפחתה נרצחה, מלבד אח אחד. משפחה הוטו הסתירה אותה, אבל הילדים השפילו אותה. כשהתקרבה הגרילה בכתה אילומינה למשמע שיר ברדיו RPF - "רק ניצחוננו ייבש את דמעות הרואנדים". באותו זמן עצמו דנה המשפחה בשאלה אם להרוג את הילדה או להשאירה בחיים, כ"תעודת ביטוח". אילומינה ברחה וניצלה בידי לוחמי RPF. המפקד חיבק אותה, סיפרה, והיא כל כך בכתה שהוא החליט להשאיר אותה אתם. מאוחר יותר נשלחו היא ואחיה לבית יתומים בקיבונגו. היא מאוד אוהבת את הילדים שם, אמרה, "הלב שלי כמעט מתפקע כשאני לא רואה אותם". אבל יום אחד הטיח יתום הוטו שחזר מזאיר בניצול השמדה, ילד נכה ופצוע בכל גופו: "'עוף לי מהעיניים, שאריות של מצ'טה'. המשפט הזה רדף אותי כל היום. הרגשתי שאני משתגעת", אמרה אילומינה.

יש רואנדים המנסים להיאחז במחשבה שהשמדות לעולם אינן חוזרות על עצמן ומעולם לא התחוללו פעמיים באותו מקום. אמנם כן, אבל ברואנדה כל כך הרבה עוד תלוי על בלימה.

על סדר היום

הממשלה תתכנס הערב להצביע על הדחתו של ראש שב"כ רונן בר

עוכבו שני חשודים כחלק מחקירת הקשרים בין אנשי לשכת נתניהו לקטאר

נתניהו: באמריקה ובישראל, הדיפ סטייט מנסה לסכל את רצון העם באופן מעוות

קופים, אריות, אנקונדה וצפרדעים - הסחר בבעלי חיים משגשג ברשת

היא הבטיחה שתקנה בשבילם יצירות אמנות. היום נשלחה לכלא על הונאה

כתבות שאולי פספסתם