נאנסו בעת שירותן

גל התלונות על מקרי אונס, תקיפות והטרדות מיניות של צעירות דתיות שהתנדבו לשירות לאומי לא הצליח להסעיר בשנה האחרונה את הציבור הדתי לאומי כמו התלונות על הטרדה מינית מצד שני רבנים חשובים. הציבור הזה מעדיף להאמין ש"אצלנו אין דברים כאלה", וכאשר נחשפת פרשה של הטרדה מינית בשירות הלאומי, הטיפול של הממסד הרבני מתאפיין בסלחנות רבה אל הגבר הפוגע, ובנטייה להאשים את הקורבנות. הבעיה חמורה עד כדי כך שנשים דתיות מתחילות להרהר במה עדיף השירות הלאומי על פני גיוס לצה"ל. "בצבא לפחות יש למי לפנות ומטפלים בזה בצורה נחרצת וחד משמעית", אומרת חנה קהת, מרצה למדעי היהדות במכללה לנשים באלקנה. "יש לי תלמידות במכללה שאומרות שצריך לסגור את הדבר הזה שנקרא שירות לאומי. הן לא מספרות לי מה הן עברו שם, הן תמיד אומרות שיש להן חברה שעברה התעללות או הטרדה".

היא היתה מדריכת נוער בת 19 בשירות לאומי, במסגרת של"ח (שדה, לאום, חברה). הוא היה נהג ותיק ומסור בן 32, שהסיע תלמידים לטיולים. הם נפגשו בטיול שנתי של בית ספר תיכון במרכז הארץ. בסוף הטיול, אחרי שכל התלמידים ירדו והציוד נפרק, היא ביקשה לחזור הביתה. רכז השכבה הציע לה טרמפ עם הנהג. "'הוא נהג קבוע אצלנו, את יכולה לסמוך עליו, הוא יקפיץ אותך לתחנה המרכזית', אמר לי הרכז, ואני עליתי לאוטובוס שלו".

בדרך, היא מספרת, עצר הנהג את האוטובוס בצד הכביש. "הוא אמר שיש איזה בעיה וירד לבדוק. אחרי דקה חזר, ואמר 'את בחורה יפה, הדרכת כל כך יפה את הטיול'. ניסיתי להיות מנומסת, אמרתי 'תודה רבה', אבל הוא המשיך לדבר ואני התחלתי להילחץ ואז הוא ניסה לגעת בי בפנים. סובבתי את הראש ואמרתי לו 'בוא ניסע', אבל הוא לא זז. אז אני קמתי ממקומי, אבל הוא חסם לי את הדרך ונתן לי מכה חזקה, השכיב אותי על הרצפה של האוטובוס והתחיל להתעלל בי. עשה הכל. הרביץ, קילל, השפיל, אנס ובסוף גם השתין עלי. הוציא עלי את כל הרוע. כעס מאוד באיזה זכות אני מסרבת לו.

"אם יש ספר של השפלות, הוא לקח משם את הכל. הכל", היא אומרת. "בשלב מסוים איבדתי את ההכרה וכשפתחתי את העיניים הוא אמר: 'יופי, אפשר עוד פעם' והתחיל את הכל מהתחלה. היה איזה קטע שאפסו לי הכוחות וכנראה שהתפללתי אז הוא אמר: 'אני האלוהים והשטן שלך'. אדם עם משפחה, אשה וילדים. ואני צרחתי אבל לא היה איכפת לו כלום. בסוף הוא קם, התניע את האוטובוס, הציע לי כוס מים ושאל אם אני רוצה לרדת לשתות איתו קפה. בחור נחמד. אחר כך נסע לתחנה המרכזית, הוריד אותי ושאל אם אני רוצה להתקשר למישהו לבקש עזרה. רעדתי מפחד. הייתי בהלם כזה שעד היום אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה".

זה קרה לפני שש שנים. ע', בת 25 היום, גדלה במשפחה דתית לאומית. סבא שלה היה רב של קהילה. במשך ארבעה חודשים אחרי האונס היא לא סיפרה דבר לאיש. החינוך הדתי המגונן שקיבלה לא הביא בחשבון אפשרות של מגע עם גבר זר, על אחת כמה וכמה אונס. בחברה הדתית שבה גדלה לא מדברים על אונס כעל סכנה מוחשית, בוודאי לא לבנות תמימות וישרות דרך שמקפידות על הלכות הדת.

"לבשתי חצאית מעטפה ארוכה, חולצה וז'קט", היא אומרת. "כשירדתי מהאוטובוס כנראה קשרתי את החצאית איכשהו וככה הגעתי הביתה. זה היה יום שישי בבוקר. אמא שלי היתה בבית, שאלה מה שלומי ואני לא זוכרת מה עניתי, נכנסתי ישר לאמבטיה, התרחצתי שעות והלכתי לישון. מאז לא לבשתי יותר חצאית מעטפה באותו סגנון, ולא חולצה עם ז'קט. המצב שלי התדרדר בצורה דרסטית. לא הסכמתי לצאת יותר לטיולים. פשוט הברזתי, התחמקתי בתירוצים שונים. מתתי מפחד שהוא יגיע. סיפרתי לכולם שאני מרגישה לא טוב ובאמת כל הגוף כאב לי, היה מלא סימנים כחולים. הייתי נתקפת בהקאות פתאומיות. היו לי כאבי בטן איומים. יש נקודה בגב שכואבת לי עד היום. הייתי ישנונית".

כולם הרגישו שמשהו אצלה לא בסדר. "הלכתי לעשות בדיקות אבל לא מצאו שום סיבה רפואית. אחרי ארבעה חודשים כבר לא יכולתי להמשיך לשקר לכולם. יום אחד, אחרי שדפקתי עוד טיול, הנהלת בית הספר התקשרה למפקחת שלי ואמרה שיש איתי בעיה והיא התקשרה אלי ואמרה 'זה לא מקובל עלי'. באותו יום נשברתי. לקחתי אוטובוס לירושלים, בדיוק היתה עצרת לזיכרו של זבולון המר בתיאטרון ירושלים, ופגשתי שם את המפקחת שלי. היא היתה בהלם כשראתה אותי. ואז נשברתי וסיפרתי לה הכל. גם היא נשברה ובכתה נורא. אחר כך מיד התקשרה לבית הספר ואמרה שאני לא מגיעה יותר לעבודה, וחיברה אותי לפסיכולוגית ולמרכז לנפגעות אונס".

פגיעה בסיכויי השידוך

כעבור שבוע סיפרה ע' להוריה מה קרה לה. "זה היה ביום שישי, בארוחת ערב משפחתית. אחי שאל אותי למה אני נראית ככה אז אמרתי שיש לי בעיה, שמישהו נגע בי ושאולי המשטרה תהיה מעורבת ובכיתי, ואבא שלי שאל: 'מה זאת אומרת המשטרה תהיה מעורבת?' ואמא שלי שאלה: 'מה זאת אומרת מישהו נגע בך?' ואז נכנסתי לחדר עם הורי וסיפרתי להם בגדול מה היה. אני זוכרת שאמא שלי נורא בכתה, אבל אני ישנתי אחרי זה לילה ראשון שלם בלי סיוטים".

אחרי שבוע סיפרה ע' גם לחבר שלה, שהוא היום בעלה. "הייתי מאוד חזקה", היא אומרת. "ביקשתי ממנו לא להיפגש יותר. היינו בתחילת החברות ופחדתי שהוא יישאר איתי מרחמים. הוא היה בהלם, לא ידע איך הוא אמור להגיב. עד היום אני סובלת מסיוטים בלילה והוא סובל ממני. כשהייתי בהריון רעדתי מפחד שתיוולד לי בת. למזלי נולד לי בן".

למה לא סיפרת מיד להורים?

"זה בושה. זאת השפלה. שלוש שנים לא הסתכלתי במראה. הייתי נכנסת לאמבטיה ומכסה את הראי בבד מיוחד. שבוע לפני החתונה, פעם ראשונה שהסתכלתי בראי".

עברה עוד יותר משנה מאז ועד שהסכימה להתלונן במשטרה. באותו זמן עבדה ע' אצל עורך דין ידוע ובאחד מרגעי המשבר סיפרה לו הכל. "בתוך שעה כל מז"פ תל אביב היה אצלו במשרד ומאז הכל התגלגל מהר מאוד. הם שיכנעו אותי להגיש תלונה". נערך משפט, הנהג הורשע באונס ובית המשפט גזר עליו תשע שנות מאסר: שבע בפועל ושנתיים על תנאי.

עכשיו היא חרדה מהרגע שבו הוא ישתחרר. "פעם אחת הייתי בטוחה שאני רואה אותו בתחנה מרכזית ונכנסתי למצב של הלם מוחלט. ישבתי שש שעות בתחנה ולא יכולתי לזוז. עשיתי פיפי בתחתונים מרוב פחד. אנשים הביאו אותי הביתה. הייתי כמו אוטומט. בשבילי הוא הבן אדם הכי חזק, הכי מפחיד והכי רע עלי אדמות".

ע' אינה היחידה. איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית מירושלים, עמדה במשך שמונה שנים בראש המערך הפסיכולוגי ב"בת עמי", עמותה שמפנה צעירות דתיות לשירות לאומי. "הרבה בנות הגיעו אלי בגלל הטרדה מינית בזמן השירות הלאומי", היא אומרת. "מרבית התלונות היו נגד בעלי סמכות, גם רבנים, שניצלו את תמימותן של הבנות. החברה הדתית היא מאוד פטריאכלית והגבר נתפש כמי שיודע תמיד יותר טוב ובמיוחד אם הוא איש חינוך, אדם בעל מעמד או רב. לא שואלים שאלות על הדברים שהוא עושה, ואחרי שהוא עושה, לא מעיזים לצאת נגדו".

בהיעדר תלונות, אומרת כהן וידר, אין גורם הרתעתי. "זאת תופעה שאף אחד לא בולם. התמימות של הבנות הדתיות לא תיאמן, יכול להיות שזה מה שמושך את הגברים. בת שמגיעה עם השכלה מינית יותר רחבה יכולה לזהות מתי זה הטרדה. בת דתית לא מזהה הטרדה מינית ולכן זה הופך אותה לקבוצת סיכון".

המערכת של השירות הלאומי לא יודעת לטפל במקרים האלה בצורה נכונה, טוענת כהן וידר. "בדרך כלל מרחיקים את הבת. היתה בת שעבדה בחינוך, היתה אחראית על תחום מסוים בבית ספר תיכון ועבד שם גבר מבוגר, שהיה האחראי על אותו תחום. והוא כל הזמן שם עליה ידיים, והיא אמרה לו שהיא 'שומרת נגיעה' אז הוא נכנס איתה לוויכוחים פילוסופיים והסביר לה כמה שזה לא לטובתה שהיא שומרת נגיעה. היה לה קשה מאוד להתמודד עם זה והיא באה אלי וסיפרה לי. פנינו לאחראית והרחיקו אותה משם".

דוגמה נוספת: "היתה בת שעבדה במחלקת הרווחה ביישוב כלשהו ומנהל השירות הטריד אותה והיה לה קשה מאוד לצאת נגדו, כי המשפחה שלה היתה מטופלת באותה מחלקת רווחה. בסופו של דבר היא הגישה תלונה, אבל זה היה מלה שלו נגד מלה שלה ובסוף העניין נסגר והוא עוד יצא המסכן, זה שהשמיצו אותו לשווא".

בחברה הדתית חוששים מאוד מהפוגע, אומרת כהן וידר. "בת אחת הוטרדה על ידי מישהו בעיירה קטנה ופנו לרב היישוב אבל הרב לא טיפל בו, כי חשש מפני האיש שהיה ידוע שהוא מאוד אלים. בחברה החרדית אם קורה דבר כזה, המשפחה של הנפגעת לוקחת ארבעה בריונים שמטפלים בתוקף. אנחנו שומרי חוק, אבל מצד שני לא פונים למערכת החוק כי לא רוצים להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, כי זה מיד פרסום ותקשורת ופגיעה בסיכויי השידוך, שהיא גורם מרכזי בשיקולים כי הדבר מיד מעמיד בסימן שאלה את הצניעות של הבת. היתה לנו בת שהתלוננה על שאיש חינוך בכיר במקום שבו היא עבדה הטריד אותה, אז הרכזת אמרה לה: 'ביקשתי ממך להקפיד יותר איך את מתלבשת'".

זה נגמר באונס

כהן וידר יודעת על מקרים אחדים של הטרדה מינית ב"משפחתונים" - זוג נשוי שמנהל בביתו מסגרת משפחתית לילדים שהוצאו מבתיהם מסיבות שונות. בנות שירות לאומי נשלחות לסייע לבני הזוג. "היה מקרה שאב המשפחה התחיל ממש לנהל עם הבת מערכת אינטימית בלי שהיא רצתה בכך, עד שהיא סיפרה להורים שלה והוציאו אותה משם. אותו דבר קורה לעתים קרובות מאוד במשפחות מאמצות. הבנות שמשרתות רחוק מהבית, כמדריכות בתנועות נוער בכל מיני יישובים ועיירות פיתוח, נכנסות לגור אצל משפחות מאמצות. היה מקרה שאב מאמץ ניהל עם בת אחת קשר מיני, החדיר לה אצבעות ואמר שזה יכין אותה לחיים בעתיד. היא לא סיפרה את זה לאף אחד. רק אחרי שהיא התחתנה וסיפרה לבעלה הוא אמר לה שזאת היתה הטרדה מינית".

סיפורים דומים יש גם בחברה החילונית.

"גם בת חילונית יכולה להיכנס למלכוד ולא לדעת איך לצאת ממנו, אבל היא לא תחשוב שזה בסדר. בת דתית קיבלה חינוך להסתכל על הגבר ביראת קודש, כעל אוטוריטה, ואם הוא אומר שזה בסדר, אז זה בסדר, קל וחומר אם הוא רב. יש אצלנו נטייה להגן על הנאשם, במיוחד אם הוא בעמדת מפתח, ומהר מאוד הוא הופך בעיני הציבור לקורבן. הרבה יותר קל לבטל איזה ילדה קטנה שמתלוננת, להגיד שהיא ממציאה, שהיא לא מבינה. ויש גם זיכרון קולקטיווי שבנות שהגישו תלונות ופוצצו פרשות, נענשו. לכן אני רוצה לפתוח את הדברים ולהשמיע אותם בציבור. הגיע הזמן שנפסיק לפחד".

נ', בת 20, גמרה לא מזמן שירות לאומי של שנתיים. היא הופנתה על ידי "בת עמי" לפנימייה לילדים במצוקה ואחר כך לבית ספר בירושלים. בפסח השנה אנס אותה עובד תחזוקה בבית הספר. עד היום נ' לא סיפרה על כך להוריה ולא התלוננה במשטרה. היא מפחדת. "בגלל הפדיחה", היא אומרת. "זה בושה ואני יודעת שההורים שלי יקחו את זה ממש ממש קשה".

האנס הוא גבר גרוש בן 32, אב לשני ילדים. נ' גדלה בבית דתי לאומי ביישוב מעורב ופתוח יחסית ולא הקפידה על "איסור נגיעה". היא אמנם שמרה על מרחק סביר של מראית עין מהגברים בסביבתה, אבל לא היתה חד משמעית בכל מה שקשור לשיחות בטלות, בדיחות והלצות. "בחופש פסח בנות-שירות עובדות להכין דברים ללימודים", אומרת נ'. "גם הוא עבד איתנו בפסח וכל הזמן התחיל איתי. כל פעם שלבשתי חצאית ג'ינס הוא היה מעיר הערות על הרגליים שלי. הוא היה מאוד נחמד. מאוד נהניתי לצחוק ולדבר איתו. הוא לקח את הטלפון שלי מהמזכירות וצילצל אלי. החמיא לי שמישהו התחיל איתי. עשה לי טוב לאגו, למרות שלא מצא חן בעיני שהוא בן 32, והוא לא מסוג האנשים שהתאים לי לצאת איתו.

"יום אחד הוא הזמין אותי להצגה כי לא היה לו עם מי ללכת. הסכמתי. אחר כך הזמין אותי לבית הספר לשחק כדורסל. זה היה בחופש, וכשבאתי ראיתי שאין אף אחד. צמוד לאולם הספורט היה חדר קטן עם מיטה זוגית והיו לו שם המון בגדים, אז חשבתי שאולי הוא בכלל גר שם. ואז הוא כיוון אותי לקראת החדר, חיבוק, נשיקה, אמרתי לעצמי בסדר, אני אחליק את זה שלא יהיו אי נעימויות, ואז הוא פשוט התחיל את הסיפור, אבל יותר. זה נגמר באונס.

"הוא עשה את זה בנחמדות, והוא כל הזמן ידע שאני לא מסכימה. הוא עוד שאל אותי אם אני מתכוננת לעשות את זה לפני החתונה ואמרתי לו שלא, והוא אמר: 'אל תדאגי, לא תרגישי שום דבר, וזה בכלל לא בפנים'. ובסוף קמתי וראיתי שהכל מלא דם מסביב וגם על החצאית שלי. כשהוא ראה את זה הוא אמר: 'אוי, אני מצטער, לא שמתי לב, זה כנראה החליק בעצמו'. ואז הוא נתן לי מכנסי טרנינג שלו ולקח אותי לדירה שלי. הייתי חיוורת כולי, הלכתי ישר להתקלח אולי שלוש שעות. אני כל כך כועסת על עצמי".

היא מנסה לתת לעצמה דין וחשבון על התנהגותה. "הוא מישהו מהצוות והיה לי פחד לקום וללכת", היא אומרת. "בית הספר נמצא רחוק, במקום שומם, כשבאתי לשם עוד היה אור בחוץ, אבל מהר מאוד החשיך ונורא פחדתי. אני יודעת שהשיפוט שלי באותו רגע היה גרוע, בכלל לא קלטתי מה קורה. מאוד הפריע לי שהוא נוגע בי ואמרתי לו: 'די, מספיק, תעזוב'. אמרתי לו כל הזמן: 'לא, לא, לא', צבטתי אותו והוא אמר: 'מה את עושה, את לא סומכת עלי?' אני לא יודעת איפה הייתי. לא הייתי אני. אונס זה פוגע בצורה נוראית. אין מלים לתאר. זה לוקח אותי, את כולי".

למה לא סיפרת לאף אחד, למה לא התלוננת?

"פחדתי להתלונן עליו ולהיכנס איתו לתאקל, כי הוא אחד מהצוות. אני נורא כועסת על עצמי בגלל זה. מאז אני לא ישנה בלילות. הוא היה אומר לי דברים מקוממים, כאילו אני זאת שניצלתי אותו, כי בזכותו יהיה לי ניסיון ולא יכאב לי בפעם הראשונה. אני מתה להוציא את זה החוצה, אבל אין לי טיפת אומץ. אני מתביישת להגיד את זה, אבל אולי אני הבאתי את זה על עצמי. לא יודעת מה לחשוב. ברור לי שזה לא באשמתי, אבל יכולתי למנוע את זה, יכולתי להגיד לו: 'אני בת-שירות ואתה לא מדבר אלי ככה ולא מעיר על החצאיות שלי כלום', אבל זה קל כשמסתכלים על זה אחורה".

מתי מותר לצבוט

כ-8,000 צעירות, רובן הגדול דתיות, מתנדבות מדי שנה לשירות לאומי דרך ארבע עמותות: האגודה להתנדבות בעם, בת עמי, עמינדב ושלומית. העמותות הן שילוב בין לשכת גיוס לחברות כוח אדם. הן מתחרות ביניהן על לבן של הבנות ומציעות מבחר מקומות אטרקטיוויים: מערכת החינוך, מוסדות בריאות, פנימיות, מד"א, בתי משפט, משטרה, מוסדות סיעודיים, רשות השידור ועוד. כמו בשירות הצבאי, המדינה (באמצעות העמותות) אחראית על שלמותן ובריאותן של המתנדבות, על דמי הכיס, המגורים, הביטוח וכל בעיה שמתעוררת בתקופת השירות. על חוק השירות הלאומי מופקד שר הרווחה. כל מנהלי העמותות אומרים שהם מפעילים פיקוח צמוד של התאמה ובקרה. בפועל יש להם הרבה פחות שליטה ממה שנדמה להם.

הרב צבי במברגר, מנכ"ל עמינדב, מגייס לשורותיו כ-700 צעירות בשנה. על הטרדה מינית הוא שמע. פה ושם. "מאלה שמגיעים אלינו זה פה ושם, אבל אני מניח שלא הכל מגיע אלינו", הוא אומר. "אנחנו נותנים הדרכה לפני השירות. יש סמינריון שעוסק בזכויות של הבנות, שזה עתה סיימו בית ספר ולא מבינות בדיוק מה ההבדל בין צביטה בלחי, שעד לפני שנה היה מותר לצבוט בחיבה ילדותית, לבין נערה מבוגרת שעובדת עכשיו במוסד. מסבירים להן מה מותר ומה אסור, איזה גופים עוסקים בתחום הזה ואיזה שירותים קיימים במדינה. כמובן שאם מגיעה אלינו אינפורמציה, אנחנו מטפלים בזה במישור אחר. אבל זה צריך להיות מוסכם עם הבת, כי אי אפשר להגיש תלונה במשטרה אם הבת לא רוצה".

לבנות שנפגעו יש בכלל אוזן קשבת בשירות הלאומי?

"אני חושב שכתובות יש, מצד שני אני מכיר את המציאות של החששות. כשנודע לנו על מקרה ספציפי, אפילו באופן עקיף, אנחנו מזמנים את הבת ומבקשים לערב את ההורים, שזה לא מובן מאליו אצלה, אבל לא יכולים לפגוע בפרטיותה ולערב גורם אחר. המטרה שלנו היא לטפל בזה באופן דיסקרטי, כי הרבה פעמים בגלל הצורך להיחשף יש בנות שמבטלות תלונות, וגם מרחיקות חברות אחרות מלהגיש תלונות. אם הטיפול הוא דיסקרטי, זה קל יותר".

האגודה להתנדבות בעם מטפלת בכל שנה ב-4,300 צעירות בקירוב. מועסקים בה 120 עובדים בכל הארץ ויש לה גם יחידה לטיפול בהטרדות מיניות בראשות עובדת סוציאלית, יחידה שגדלה בשנתיים האחרונות "כתוצאה ממה שעולה מהשטח", אומר סמנכ"ל העמותה, ירון לוץ. בהבדל מהשירות הצבאי, כאן יש יחסים בעייתיים בין העמותות לבין המוסדות שבהם נעשה השירות הלאומי: לעמותות אין אפשרות להכתיב לבתי חולים או לבתי המשפט את מי לסלק מהעבודה בגלל חשד להטרדה מינית, במי לנזוף או את מי להעביר מחלקה, כל עוד לא הוגשה תלונה במשטרה, וגם אז שום דבר לא מובן מאליו. הסנקציה היחידה היא לשלול מאותו מוסד את כוח העבודה של בנות השירות. "אנחנו מוציאים את הבנות, ועד שהבן אדם לא עוזב, והיו מקרים בעבר, לא שולחים להם יותר בנות", אומר לוץ. "יש מקומות שזה לא עוזר ושום דבר לא נעשה".

ידעיה לוין, מנכ"ל בת עמי, גאה בכך שהשנה היו אצלו בשירות שלושה מקרים בלבד של תקיפה מינית, מתוך 1,700 צעירות שהעמותה מגייסת בכל שנה. לוין שוכח להגיד שאלה היו רק שלושת המקרים שהגיעו לאוזניו. על האונס של נ', למשל, הוא לא שמע. "איפה שהיתה הטרדה מעודדים פנייה למשטרה", הוא אומר. "השנה היה מקרה של בת שגורם חיצוני בעל השפעה ממונית בעיירה שבה היא משרתת, פגע בה. ניסינו לעודד אותה לפנות למשטרה, אבל היא והוריה התנגדו לכך. מבחינתנו, הנקודה הכי חשובה היא להגן על הבת. היה גם מקרה של בת שנאנסה. היא נפגשה עם מישהו מהמקום שבו היא שירתה והוא אנס אותה. דאגנו מיד להוציא אותה מהמקום ואף נעשתה פנייה למשטרה".

השמיעיני את קולך

הילה קרנר סולימן, מנהלת האיגוד למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית אומרת, שסקר שנעשה בשנת 2002 בעשרת מרכזי הסיוע בכל הארץ הראה כי התקבלו 34 פניות מהשירות הלאומי ו-31 פניות מחיילות בצבא. "זה לא אומר דבר מבחינה סטטיסטית", אומרת קרנר סולימן. "יכול להיות שהנתונים גבוהים בהרבה, אלא שלצבא יש מערך עצמאי שמטפל בנושא ובנות-שירות בדרך כלל לא מדווחות. היתה מישהי, היום היא בת 22, שעברה אונס כשלמדה באולפנה, אבל שם השתיקו את הסיפור. אמרו לכולם שהיה ניסיון אונס אבל היא התגברה על התוקף והוא נמלט. הם שינו את הסיפור ממקום טוב, כדי להגן עליה ועל השידוכים שלה".

קרנר סולימן יזמה באחרונה הכנסת תוספת לשני סעיפים בחוק הטרדה מינית. בסעיף שבו כתוב "בשירות" - והכוונה בשירות כוחות הביטחון - היא מבקשת להוסיף גם "בשירות לאומי", ולסעיף שמגדיר שלוש קטגוריות של הטרדה מינית - של קטין, של מטופל ושל עובד - להוסיף קטגוריה רביעית "במסגרת התייעצות עם איש דת". את השינוי בחקיקה קיבלה על עצמה לקדם בכנסת ח"כ אתי לבני משינוי.

הפרסומים על שני רבנים חשובים, הרב שלמה אבינר מבית אל ורב נוסף, שנגדם הצטברו עדויות של נשים על הטרדות מיניות, זעזעו את הציונות הדתית. בשנה האחרונה התנהלה מלחמת השמצות בין עזרת הגברים של המחנה, שהתגייסה להגנת הרבנים, לבין עזרת הנשים. בכנס הדו-שנתי של "קולך", עמותה פמיניסטית דתית, שנערך בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים, זה היה העניין העיקרי שהעסיק את הנשים בפאנלים השונים ובמסדרונות.

הרבנים מאשימים את "הפמיניסטיות האלה שאין להן מה לעשות בחיים", ומתכוונים בין היתר לחנה קהת מנווה דניאל בגוש עציון, יו"ר קולך ואחת הנשים המושמצות ביותר היום בקרב ציבור הרבנים שהתייצב לימין הרב הנוסף. קהת חשפה את הפרשה והיתה הראשונה שקשרה את קצות החוטים.

בסוף 98' הקימה קהת את קולך, ביחד עם 50 נשים שהרגישו שהקיפוח בחברה הדתית הוא בלתי נסבל. היום רשומות בעמותה 1,000 נשים. לכנס באו 2,000. ים של כובעים צבעוניים, מטפחות ראש ושיער פזור או אסוף קישט את אולם המליאה. שמלות ארוכות, חצאיות, חולצות צמודות, חולצות רחבות, רקומות וחלקות, בכל צבעי הקשת - הפגנת עוצמה שקשה להתעלם ממנה.

שם הארגון נלקח מהפסוק "השמיעיני את קולך", ובא להתריס נגד סתימת הפיות המתבטאת באימרה "קול באשה ערווה". "הקמת קולך באה להאיר את מעמד האשה בחברה, בהלכה, בבית הכנסת, בחינוך, ששם בכלל לא מתעסקים בזה, והילדות עדיין מתחנכות על ברכי המסורת הפטריארכלית", אומרת קהת, העושה עכשיו דוקטורט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "אנחנו מנסות לעקוף את זה בהשתלמויות למורים וגורמות אי נחת רבה למנהל החינוך הדתי".

"כשקולך קמה, אחת המייסדות אמרה שהיא עומדת על כך שהרב לא יוזמן להרצות בפורום שלנו", אומרת כהן וידר, אף היא חברת הגרעין המייסד. "היא הסבירה זאת בכך שהוא פגע מאוד קשה בחברה שלה. אחרי כמה שנים שמענו על עוד מקרה ואז החלטנו לחקור. אבל כשהוא שמע שאנחנו מתעסקות בזה, הוא הלך לרב פישר ובכה שאנחנו יורדות לחייו".

הרב שלמה פישר הוא אביה של חנה קהת, רב מכובד בישיבת איתרי בירושלים ובעבר דיין בבית הדין הרבני. קהת נולדה במאה שערים וגדלה שם עד גיל 20, אחר כך עברה תהליך שנראה כהתפקרות בעיני משפחתה, הוריה ושבעה אחים ואחיות, שכולם חרדים. היא הלכה ללמוד באוניברסיטה וחיה בין שני העולמות, הדתי והחילוני, עד שנישאה בגיל 27 לתלמיד ישיבת הסדר ומצאה את מקומה בעולם הציוני דתי.

"אבא שלי אדם חרדי, אבל ליברלי", היא אומרת. "הוא דור שני בארץ, ממוצא אוסטרו-הונגרי. בבסיסו אדם בעל אוריינטציה ציונית, למרות שהוא חרדי. אנחנו בקשר. אני חושבת שדווקא האלמנט החתרני של הפמיניזם שלי יותר קשה לו היום מאשר הציונות. כאשר הרב בא לאבא שלי, אבי התקשר אלי וגער בי ואמר: 'מה את עושה לבן אדם צדיק?' אמרתי לו שהוא לא כל כך צדיק ושלחתי אליו את המתלוננות. הוא כל כך הזדעזע ממה ששמע, שמיד התקשר אלי ואמר שהוא מבקש ממני לעשות כל מה שביכולתי כדי להרחיק את האדם הזה ממקום עבודתו, שהוא סכנה מהלכת לנשים, וכתב מכתב בלשון זו שאנחנו שלחנו לבר-אילן".

כהן וידר: "כשאנחנו פנינו לבר-אילן בבקשה לחקור את הפרשה, הם לא עשו עם זה כלום. אחר כך, כשהרב פישר כתב את המכתב וגם הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן, תמך בנו, זה התחיל לזוז יותר מהר. זה כבר לא רק הנשים הפמיניסטיות ההיסטריות האלה. ובערב פסח השנה הרב הורחק מהמוסד, אחרי שכך המליצה ועדה ציבורית שהאוניברסיטה הקימה. אבל בציבור הרבני עדיין התמיכה בו בלתי מסויגת".

קהת: "זה מדהים. אם הוא היה מחלל את השבת או לא אוכל כשר, אין לי ספק שהיו מחליטים שאי אפשר ללמוד ממנו, אבל זה שהוא הטריד נשים, רבנים מתייחסים אליו בסלחנות - אז הוא התחיל עם כמה בנות, אז מה? זה עדיין לא פוסל אותו. התלמידות שלו אומרות, 'אבל השיעורים שלו מקסימים'".

קהת וחברותיה הופתעו לגלות, כי גם אחרי שהצליחו להראות שהאיש פגע בכמה נשים, לא אחת ולא שתיים, היחס אליהן לא השתנה. "התגובה הפוכה, עושים לנו דמוניזציה, יש רתיעה מאיתנו בגלל שהצלחנו לשבור את המיתוס ולא נבהלנו למרות שרבנים התגייסו לעזור לו", אומרת קהת. בפרשת הרב אבינר, שפורסמה לראשונה ב"מעריב", מונה בורר שקבע כי הרב לא פעל מתוך "יצר הרע", וכי הנשים פירשו בצורה מוטעית את מעשיו ואת כוונותיו. הממסד הרבני נשם לרווחה ואימץ את פסק הבוררות כזיכוי מלא.

"גם רב נערץ עלול להטריד", אומרת ד"ר עליזה לביא, מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ופעילה בקולך. "האם יתכן שתהליך ההסמכה לרבנות לוקה בחסר? על אף תהליכי המיון, הסינון והקידום המדורג, הוציאה המערכת גם פירות באושים". עמדה דומה, אך פסקנית אף יותר, נשמעה מפי אחד הגברים המעטים שנכחו בכנס של קולך. "יכול להיות שמוסד הרבנות הוא שורש התקלה והבעיה", אמר למתכנסות ד"ר נועם זהר מאוניברסיטת בר-אילן. "כי אם ההתגייסות הבלתי מותנית של רבנים מתוך הממסד הדתי, להכפיש, לנדות ולהשתיק את הנשים ולמנוע את בירור האמת, נבעה מתוך רצון להגן על מוסד הרבנות, לב לבו של פולחן הערצה עיוורת ומתוך חשש לקיומו - כי אז עדיף להכריז על סגירת המוסד הזה".

דבריו התקבלו בתשואות. הציבור הדתי נמצא בפיגור של שנים ביחסו אל תקיפות מיניות, טוענת קהת. "יש עדיין האשמה כלפי הקורבן, שהיא בוודאי עשתה משהו כדי לעודד אותו. זה נורא. זה כישלון חינוכי שנגדו אני רוצה להילחם, כי אם כך, אז במה החברה שלנו עדיפה על החברה החילונית?" *

alori@haaretz.co.il

על סדר היום

טראמפ מבקש לגמור עניין, אך מסנדל את נתניהו מול שותפיו

טראמפ ונתניהו מעמידים את הסכמי קמפ דייוויד במבחן גורלי

המשטרה גוררת רגליים, הפרקליטות לא מכריעה וחשודים בשחיתות לא נשפטים

המל"ג אישרה פתיחה של שני בתי ספר לרפואה: במכון ויצמן ובאוניברסיטת חיפה

חמש שנים אחרי הגירושים, הבריטים לא בטוחים שהברקזיט היה רעיון טוב

כתבות שאולי פספסתם