האשה החדשה

מיכל אברהם סבורה שכל אחד יכול להראות אשה מושלמת. "הכל זה פונקציה של כסף", היא אומרת. היא בת 26, מטופחת ונאה, ועברה את הניתוח לפני שנה, אחרי שכבר חיה כאשה שש שנים קודם לכן. "אני מקבלת המון מחמאות על המראה שלי אבל אני כבר לא צריכה את זה", היא מסבירה. "פעם זה היה מאוד מחזק כי הרגשתי לא מושלמת, היום אני מקבלת את זה באמת כמו שזה, כקומפלימנט". כשהיא במצב רוח רע היא בהחלט קונה בגדים, "אבל אני לא אשתגע ואוציא על בגד יותר מ-150 שקל". מאז הניתוח היא מפנקת עצמה בקניית סטים יפים של בגדים תחתונים.

גם פנינה לוי כבר סיימה את בניית זהותה האופנתית. היא אומרת שתהליך הלמידה, הכולל בדרך כלל שלב פרחי, הוא בלתי נמנע: ההתפתחות הנפשית של אשה שנולדה בגוף של זכר, היא סבורה, נעצרת בגיל ההתבגרות, שאז הסביבה לא מאפשרת לאישיות הנשית להראות את עצמה. כשמבשילה ההכרה, בגיל מאוחר יותר, בזהות הנשית, נותרת הטראנסקסואלית בגיל 13-12 מבחינה מנטלית, וכך כשהיא יוצאת החוצה לוקח לה זמן להתאים את גיל האשה שבה לגיל הביולוגי. היא בדקה את התיאוריה הזו על נשים טראנסקסואליות רבות ומוצאת את הביטויים לכך בקופצנות, השתוללות, טעם ראוותני במוסיקה ובאיפור ובצורך בבדיקת גבולות. "הטעם הראשוני בלבוש מזכיר פנטזיה של ילדה בת 12 אבל בגדול: הנוצץ, המוחצן והמוגזם, הצעקני, להיות הכי אשה שאפשר". כשהיא התחילה לקנות לעצמה בגדי אשה הובילו אותה רגליה למחלקת נערות. כיום היא לבושה בהתאם לגילה, אם כי היא עודנה מאהובת בוורוד.

כמה משמעותי העניין בבגדים?

"בשנה הראשונה בלי סוף, כמו תמיד בגיל 13-12, אחר כך זה כבר תלוי בקצב ההתבגרות האישי. יש כאלה ששלוש-ארבע שנים לא מפסיקות לדבר על לבוש. עיסוק בבגדים זה תחליף לחיים מלאים, זה מה שיש לכל מתבגרת. ברגע שיש דאגות, פרנסה וילדים, פחות מתעסקים בבגדים".

מתברר שהדימוי המוקצן כמעט נדרש מנשים טראנסקסואליות. זה כנראה הרקע לקביעה "היא עדיין בשלב הפרחי", שטראנס- קסואליות רבות חורצות על רעותן. פרחיות, במובן של נשיות מופרזת ומוחצנת, היא שלב אבולוציוני בפיתוח הזהות הנשית אצל טראנסקסואליות. הרושם הראשוני שנוצר למראה מאות הנשים הטראנסקסואליות, שנקבצות מכל הארץ לתל אביב, הוא שהן קורבנות אופנה יותר משאר האוכלוסייה: הן ידבקו בתכתיבי אופנת הנשים באדיקות יתרה כדי להיות מזוהות עם מינן החדש-ישן.

ד"ר אילנה ברגר, פסיכותרפיסטית ומומחית בתחום מיניות וזהות מינית, דווקא סבורה שנשים גנטיות הן קורבנות אופנה גדולות יותר, ואילו אצל טראנסקסואליות האופנה היא צורך קיומי אמיתי. "אם אני אצא בלי איפור ועם שיער קצר, מעט מאוד אנשים יפנו אלי בלשון זכר", היא אומרת. "הנשיות שלנו לא תלויה במייק-אפ, לכן מי אמר שאנחנו צריכות לעשות את זה?"

אנשים שעושים את המעבר למין שאליו לא נולדו עוברים סבל בל יתואר, שברובו הוא חברתי. נורה גרינברג, המכהנת כיו"ר אגודת ההומואים, לסביות, בי וטראנס, לא אוהבת לדבר על טראנסקסואלים בהכללה, "אנחנו מדברים על אנשים טראנסקסואלים, שכל אחד מהם אינדווידואל בפני עצמו". אבל לא מן הנמנע שיש הרבה מהמשותף בדרך האופנתית המיוחדת במינה שעוברות נשים טראנסקסואליות במהלך גיבוש זהותן. אחרי ככלות הכל ביגוד והופעה חיצונית הם סוגיה עמוקה ומורכבת בחוויה הטראנסקסואלית, במקרים מסוימים עד כדי חיים ומוות.

עולות על הנש

בכל הקשור לנושא הטראנסקסואלי מתגלה ישראל כמדינה אולטרה ליברלית, סקנדינוויה ממש. לא רק שניתוחים לשינוי מין מתקיימים בישראל משנת 1971 ושינוי המין בתעודת הזהות מתבצע כבר מאז 72', אלא גם שלזרם המרכזי, בחברה ובממסד, אף פעם לא היתה בעיה מיוחדת להתרגל לטראנסקסואלים. דנה אינטרנשיונל היא יקירת הקהל, טל אייזק התחיל את השירות הצבאי כחיילת ובאישור צה"ל (!) סיים אותו כחייל, נורה גרינברג היא גיבורת תרבות. בימים אלה מועלית הצגה בנושא זהות מינית מאת הטראנסקסואל רוני אלמוג "בין לבן", ולהיטו של עברי לידר "מרי לנצח", שכתוב מנקודת מבטה של טראנסקסואלית, עדיין מושמע בלי הפסק.

למען האמת הרומן בין המדינה לטראנסקסואלים כבר הוביל להולדתה של מלה עברית ייחודית, שבה נעשה שימוש רק בישראל, וטוב שכך. "קוקסינל" - שמשמעותו בצרפתית חיפושית פרת משה-רבנו - היה שם הבמה של מלכת דראג צרפתייה שהגיעה להופעות בישראל בשנות ה-60; המשיכה היתה כה עזה כנראה ששמה הפך לכינוי גנרי למי שלא חיים את חייהם תחת מגדר אחד, וגם לקללה נפוצה.

מיכל אברהם (שם בדוי) מכירה את הברכה "קוקסינל" מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מגיל ארבע התחילו לצחוק עלי וללעוג לי, אבא שלי היה צועק עלי 'יא קוקסינל'. בתור ילד פורים היה בשבילי החג שהכי אהבתי. אני חושבת שהייתי הילד היחיד בעולם שישן עם התחפושת. כל כך חיכיתי לחג הזה, היום בדיעבד אני מבינה למה". היא התחפשה לבת.

תחת הערך "קוקסינל" יצרה הקהילה הטראנסג'נדרית הישראלית סלנג משל עצמה, אותו ליקט עוז לוי ל"מילון אבן שושנה", הלא הוא הז'רגון לשאינם סטרייטים. הלשון המדוברת חוגגת שם בקול תרועה. שינוי המראה החיצוני לנשי אצל מלכות דראג, טראנסווסטיטים או טרנאסקסואליות שעדיין לא חיות חיים מלאים, נקרא "לעלות על הנש" (נש כקיצור לנשיות); בשעות אחרות של היום הן "על הגברי". מי שמשכנעת במראה הנשי שלה זוכה לכינוי "נוש מנוש" ו"קוברת", בניגוד לזו שאינה מצליחה ולכן מכונה "תחפושת".

מלכות דראג שעוטות על עצמן מראה נשי קיצוני ומוחצן נקראות "קרקסים". נשים טראנסקסואליות שעברו ניתוח לשינוי מין הן "פוסט אופ" (אחרי ניתוח), אלה שלפני "פרה אופ", ורבות אחרות שחיות כנשים אך לא מתכוונות לבצע את הניתוח - "נון אופ". לא מנותחות נוהגות להסתיר את איבר מינן בין הרגליים, להצמידו לגוף בפלסטר וללבוש לפחות שני זוגות של תחתונים צמודים כדי להשטיח - מהלך זה נקרא בסלנג "כוס פלאש", בניגוד ל"כוס אורגינל". כחלק מההווי המשייט בקלילות בין גבולות המגדר נוהגות טראנסג'נדריות לנקוב סכומי כסף בשקלות, וכך להפוך את הכסף לנקבה.

אבל שני הביטויים החשובים בשפתן של הטראנסקסואליות הם "עוברת" ו"קריאה". "עוברת" היא זו שלא מזהים את עובדת לידתה כגבר והיא מתקבלת כאשה לכל דבר. זאת ש"קוראים" אותה לא הצליחה "לעבור".

"הצורך לעבור יש לו כמה אספקטים", אומרת גרינברג, בת 53 מתל אביב. "הראשון זה אספקט של אישוש הזהות. לאדם טראנסקסואלי במעבר יש צורך עצום לקבל הכרה מהסביבה. ברגע שאני לא מעוררת תשומת לב, זה מאשש את הזהות שלי. מי שלא עבר את זה לא יבין זאת. את נכנסת לחנות, עושה את הדברים הכי פשוטים, הכי מובנים מעליהם וזה עובר! לא הסתכלו עליך בצורה משונה. את מרגישה ברקיע השביעי. תפקיד נוסף של היכולת לעבור זה הישרדות פרופר. יש מקומות שאם מזהים אותך לא כאשה גנטית פירושו דחייה, בקבלה לעבודה למשל". היא מזכירה גם סיפורים כואבים יותר של רצח, אלימות ונטישה על רקע זה.

טראנסקסואלית שקראו אותה מבינה שטעתה במשהו. במראה החיצוני, בשפת הגוף, בנימת הקול. וכך, בשיטה של ניסוי וטעייה, היא לומדת להגיע למצב שהיא "עוברת". זה לא פשוט: את חוויית הקריאה מתארת גרינברג כ"כאב צורב". "אין דבר כזה לעבור מההתחלה בלי שיקראו אותך, אין אשה טראנסקסואלית שלא קראו אותה לפחות פעם אחת בחיים. בדרך כלל את עוברת כמה וכמה התנסויות כאלה, אמיתיות או מדומות כי כמובן שאת הופכת לפרנואידית: מה הוא מסתכל עלי? הוא יודע? אבל זה מה שעוזר לך לבנות את הדימוי הנשי שלך".

גרינברג זוכרת את החוויות האלה כאיומות אך מודה שהפיקה מהן לקחים חשובים. את היציאות הראשונות שלה החוצה כאשה עשתה במנצ'סטר, רחוק מהמכירים ובתמיכת חברים טובים. "זה קרה במרכז מנצ'סטר, לבשתי אז איזו פיאה בלונדינית איומה ונוראה, משהו זול שקניתי, עוד לא חייתי פול-טיים, זו היתה הפעם השנייה או השלישית שיצאתי כאשה. שמתי לב שאנשים מסתכלים עלי, האנגלים הם מאוד מנומסים, בדרך כלל הם לא יגידו לך שום דבר. עברו לידי שני מה שנקרא פושטקים, כשהם עברו לידי אחד מהם סינן: 'הלו סר'. זה הרס אותי. התיישבתי על איזה ספסל בצד ועישנתי שלוש סיגריות אחת אחרי השנייה.

"עליתי על אוטובוס", היא ממשיכה, "וחזרתי לבית של החברים שלי, שגרים בשכונה יהודית שחלק ממנה נראה כמו בני ברק, ופתאום שמתי לב שכשאני הולכת ברחוב הראשי שם אף אחד לא שם לב אלי. אמרתי לעצמי: למה פה לא קוראים אותי? ופתאום ירד לי האסימון - הפיאה! אלוהים אדירים, פה כל הנשים הולכות עם פיאות. למחרת נסעתי העירה, הלכתי לחנות פיאות יוקרתית, ישבתי ומדדתי. קניתי שם פיאה שאחר כך השתמשתי בה הרבה זמן, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: הנה, זאת נורה, זהו זה. יצאתי עם הפיאה הזאת לרחוב ואף אחד לא קרא אותי".

עד גיל 49 חייתה גרינברג כגבר והיתה נשואה ואב לשניים. מאז הפכה לאשה (החיה לבדה) היא דמות בולטת, מרצה וכותבת בנושאים שקשורים לטראנסג'נדר, מכהנת כיו"ר "האגודה" וממשיכה בעבודתה כמומחית לתקשורת טכנית. למרות, או בגלל, עיסוקיה הרבים היא מוצאת זמן גם כדי להיראות טוב. סגנון לבושה הסולידי, קלאסי-אירופי, שובר את כל הסטריאוטיפים שמישהו יכול להצמיד לטרנסקסואלית.

"יש זרם בפמיניזם שיש לו עמדה מאוד עוינת כלפי טראנסקסואליות", היא אומרת. "אחת מטענות המשנה היא שנשים טראנסקסואליות בעצם מאמצות ומקצינות את כל הסטריאוטיפים הנשיים. זאת עמדה שבאה מחוסר הבנה מוחלט, לא רק של נושא הטראנסקסואליות אלא של כל נושא המגדר ושל מאפיינים מגדריים, כולל של אופנה, של תפקיד המאפיינים של לבוש באישוש הזהות המגדרית. זה גם מתעלם מהעובדה שמי שבעצם מקדם, מתחזק ומשכפל את הסטריאוטיפיים המגדריים אלה נשים גנטיות. הרי מי מפרנס את כל בתי האופנה וחברות התמרוקים בעולם? כל התעשייה האדירה הזאת, כל המיליארדים באים מנשים שנולדו כשרות למהדרין".

ההסבר הפשוט שלה בנוגע לרכישת הזהות האופנתית של מי ששינו את מינם, דומה לזה של לוי. "צריך לזכור שנשים טראנסקסואליות עוברות תהליך של חיברות מחדש. נשים גנטיות עוברות את שלב האקספרימנטים עם הנשיות שלהן בתזמון מקובל חברתית. בנות 13-12 מסתובבות עם פלטפורמות איומות, מחליפות צבע שיער ומשנות את סגנון הלבוש כל הזמן ובכך הן בונות זהות. כשבאה מישהי בגיל 30 ועושה את זה בצורה מגושמת, כולם מתפלאים איזה קוקוריקו".

היא מסבירה שאחד הדברים שדורשת הוועדה לשינוי מין (כדי לעבור את הניתוח בארץ יש צורך באישור ועדה מטעם בית החולים), זו הופעה חיצונית המתאימה למין אליו יתבצע השינוי. זו אחת הסיבות לביקורת הרבה שיש לה על הממסד הרפואי. "אם תבוא טראנסקסואלית שתתלבש כמו שרוב הנשים מתלבשות, מכנסי הליכה ושיער קצר, סביר לוודאי שלא יאשרו אותה. אם היא תבוא עם שמלה ושפתון אדום אז יש לה יותר סיכוי".

עולה יותר

פנינה לוי (שם בדוי) כבר לא עולה על הנש. "הפסקתי להיות טראנסקסואלית, אני סתם אשה", היא אומרת. אחרי השלב האופנתי-ילדותי, היא מספרת, היה אצלה שלב של קיצוניות הפוכה, עקב תגובות ביקורתיות שקיבלה. "התחלתי להתלבש כמו בת 70", היא צוחקת. בסופו של דבר היא מצאה את שביל הזהב וכיום היא נכנסת לחנויות של אופנת נשים בגילה וקונה את הדברים הכי צעירים. "טראנסקסואליות זה לא לרכי לב", היא אומרת, "אי אפשר להתפנק. האומץ הזה מתבטא גם בלנסות אופנות שונות. מקסימום טועים קצת".

לעומת לוי וגרינברג מייצגת אברהם את הדור הצעיר. הטראנסקסואליות של היום חיות במקום שמכיר את התופעה ומוכן לקבל אותה הרבה יותר מפעם, היא אומרת, "בתל אביב כבר רגילים לדברים האלה". כמנהלת המרכז למיניות וזהות מינית בתל אביב וכמי שנחשבת למטפלת הבכירה של הטראנסקסואליות בארץ, מאשרת ד"ר ברגר את הדברים: "לצעירות היה כבר מפגש עם נשים טראנסיות במדיה. זו כבר לא אותה אוכלוסייה שנדחקת לשוליים, אצלן יש הרבה פחות שנים של הדחקה, כך שהבריאות הנפשית שלהן יותר טובה. עדיין החיים שלהן לא פשוטים".

אברהם החלה את לקיחת ההורמונים כבר בגיל 18, מה שעזר לה להשיג גוף יותר נשי. כמו רבות מבנות דורה נטיית הלב הובילה אותה לעסוק בתחום האסתטיקה. בשנים האחרונות טראנסקסואליות רבות לומדות איפור מקצועי ומתוך הצורך האישי שלהן מוצאות מקצוע. יש לפחות חמש דוגמניות ושתי מעצבות אופנה טראנסקסואליות בתל אביב. אחת מהן מלבישה את הזמרת קים קונקשן, טרנסקסואלית גם כן.

הוריה של אברהם לא יכלו להתמודד מול האמת שלה והיא נאלצה לעזוב את הבית, חסרת כל. בגדי הנשים הראשונים שלה נקנו לה על ידי חברה טראנסקסואלית, "לי לא היה כסף". היא שומרת את הבגדים האלה, "בחיים לא אזרוק אותם".

כדי להמחיש עד כמה המראה הנשי המושלם הוא שאלה של כסף, היא נוקבת בסכומים לדוגמה: 50,000 שקל להורדת שיער בלייזר בכל הגוף; 20,000-15,000 שקל להגדלת החזה. ניתוחים אפשריים נוספים הם תוספות סיליקון לעיצוב הפנים או הגוף, ניתוחי אף, השתלות שיער, שיוף גרוגרת ושבירת פנים במקרים חריפים. הניתוח הסופי - לשינוי איבר המין, המתקיים לרוב בחו"ל, עולה בין 20,000-10,0000 דולר. בארץ נערכים ניתוחים ספורים בלבד, בשל התנאים המחמירים שמציבה הוועדה והניסיון המועט בתחום (ב-92' ירתה טרנסקסואלית חיפאית ברופא הפלסטי שניתח אותה ומאז מגביל החוק את מי שרשאי לבצע ניתוחים לשינוי מין). יש לציין שקופות החולים משתתפות במימון הטיפול ההורמונלי אבל אף לא באחד מהטיפולים המוזכרים, כיוון שהם נחשבים "קוסמטיים". "בגלל זה הרבה נפלטות לכביש, לצערי", מסכמתאברהם.

גם ההצטיידות במלתחה נשית שלמה, מגרביים ותחתונים ועד מעילים ונעליים, כרוכה בהוצאה כספית לא קטנה, "מה גם שבהתחלה לבן אדם אין הרבה מושג מה הוא קונה", אומרת גרינברג. היא מספרת שמצאה את הפתרון ב"צ'ריטי שופס" באנגליה, שם יכלה לקנות בגדי יד שנייה איכותיים במחירים מגוחכים. עד היום היא קונה בהן כי זו קנייה משתלמת, אבל בתחילת הדרך היא גם נהנתה מהאנונימיות שמציעים חנויות יד שנייה ודוכנים בשוק. "מה שהכתיב איפה קניתי ומה קניתי היה הפראנויה. דברים שנראים מאוד פשוטים כמו להיכנס לזארה ולקנות לך חולצה או מכנסיים - מה פתאום? בשביל לקנות בגדים הייתי ממציאה סיפורים שהיו עלבון לאינטליגנציה. והכל רק בתוך הראש - המוכר הרי מה אכפת לו? כל מה שהוא רוצה זה למכור. מה זה מעניין אותו בשביל מה את רוצה את הבגדים?"

לוי, בשנים שחייתה כגבר, הפכה את קניית בגדי הנשים לדרגת אמנות, למדה לבחור בגדים בלי למדוד ולהצליח. פעם כשהסתובבה בחנות ובדקה את הסחורה חשבו שהיא המעצב של חברה מתחרה שבא לרגל, כה מקצועית היא נראתה. "אשה אוהבת שני דברים, גם להתלבש וגם לקנות. עניתי לעצמי על צורך אחד ובהדרגה גם על השני. אני מגדירה קניית בגדים כמו ציד. אני לעולם לא קונה כי אני צריכה, אני קונה כי מצאתי בגד לטעמי".

בימים שבהם חייתה כאשה לזמנים קצובים, לפני היציאה מהארון, היא בילתה במועדונים של טראנסקסואליות בחו"ל, שלהם לבשה בגדי ערב נוצצים ועקבי סטילטו של 12 ס"מ, משימה לא פשוטה לאשה גבוהה כמוה. "לא ייאמן באיזו מהירות למדתי ללכת על עקבים, גם רקדתי עם זה ערב שלם". בשלב מסוים היא הפסיקה לקנות "בגדי הרפתקאות" וקנתה בגדים שימושיים ליום יום. "הדבר הראשון שקניתי למלתחה הנשית, הבוגרת, הסופית, זה נעלי ספורט נשיות וזה היה חזרה למיין-סטרים". היום היא כבר לא נועלת עקבים. "עם הגובה שלי בשביל מה אני צריכה את זה".

ומה עושות טראנסקסואליות שנותרו עם מידת נעל גברית ביותר, מידה 45 ומעלה? הישועה שלהן באה מהאינטרנט, דרכו אפשר לקנות כמעט כל דבר, ומהתפתחות תעשיית בגדי הנשים לגברים ("קרוס-דרסרים", ראו מסגרת), המגלגלת מיליוני דולרים בשנה.

עצות ומסדרים

לבד מההוצאה הכספית העצומה, שנדרשת כדי לחיות חיים נורמליים, כרוך התהליך הטראנסקסואלי בייסורים אדירים שמקורם בטיפולים הכירורגיים. אף אחד לא יהיה מוכן לעבור את דרך החתחתים הזו אלא אם הדבר עמוק בנפשו. טראנסקסואליות רבות חוו ניסיונות התאבדות ומעידות שהשלב שבו החליטו לבצע את המהפך היה כשהגיעו לקצה גבול יכולתן ולא יכלו עוד לחיות תחת המגדר השגוי.

על הרקע הזה צומחת אחווה קהילתית יוצאת דופן. לוי מספרת על קשר חברי חם וייעוץ הדדי בין טראנסקסואליות, היא עצמה נמצאת בקשר עם נשים כמותה בכל העולם, דרך האינטרנט. "לטראנסקסואליות יש יתרון אחד: מאחר שהן נשים, הן שואלות. ככה את מקבלת ייעוץ, איפה מוצאים בגדים ואיפה עושים את הטיפולים. לכולן יש צורך אדיר לתת ולהעניק, כפול ומכופל ממה שהן קיבלו מהקודמות. אבל זה תהליך נורא מתגמל כי הדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו. לכן אנחנו כולנו מצליחות בזמן מאוד קצר להדביק פער של עשרות שנים".

גרינברג קיבלה ייעוץ מבנות המשפחה, "הבת שלי וגם זוגתי לשעבר היו מאוד חרדות שאני אראה רע אז הן היו מייעצות לי. הבת שלי מאוד ביקורתית. כשלא היה לי עדיין טעם בנוי וכל דבר היה מלהיב אותי, היא היתה מרסנת אותי ומכניסה אותי לתלם. בערב לפני שיצאתי לראשונה כאשה לעבודה היא ישבה אתי ועברנו על מה אני אלבש כל השבוע. גם המזכירה שלי היתה עושה לי מסדרים בבוקר, 'אל תשימי כל כך הרבה בושם', 'החצאית הזו קצרה מדי'. אחר כך פיתחתי לעצמי את הטעם שלי".

ד"ר ברגר מספרת שבטיפולים פסיכולוגיים העוסקים בזהות מינית יש עיסוק לא מבוטל בנושא הלבוש. "מה שאנחנו קוראים קוסמטיקה וטיפוח אצלן זה לא הדובדבן שבקצפת, אצלן זו המהות". חדרון קטן בקליניקה שלה מאפשר להחליף בגדים לצורך הפגישה הטיפולית למי שחפץ בכך, וההתייחסות לבגדים בטיפול מתקיימת בכמה רמות - עקב היותה אשה היא מהווה כתובת גם לייעוץ והכוונה. "אנחנו יצורים שצריכים פיד-בק חברתי. להם הסביבה זה אני, בהתחלה, כי הם עדיין לא מרשים לעצמם לצאת ולקבל תגובות מאנשים קרובים. כשמתאפשר להן להיות פה בשעה הזאת כנשים, החרדה יורדת ונפתח מרחב, עולם ושפה. התחושה היא שמקבלים אותה ב-100%, גם אם זו רק אילוזיה לשעה, ועכשיו היא יכולה לדבר באמת על מה שמטריד אותה ולא רק על הגובה של העקבים".

לא צריך גרביונים

לא כל הטרנסקסואליות מוכרחות לשבור את הראש על גובה העקבים. "אני כמו מייקל ג'קסון, עברתי רק שני ניתוחים, בחזה ולמטה", מתבדחת קים קונקשן בשיחה איתה. "אלוהים נתן לי קול ופנים והם מכסים על הכל, אני לא צריכה יותר שום דבר".

גם איב א' לא צריכה הרבה, הודות לניסיונה האישי. עסקה יותר מדי שנים בתחום האופנה מכדי להתלהב מההזדמנויות החדשות הנופלות בחיקה עכשיו, כשהיא בדרך להיות אשה. "אני לא צריכה ללבוש גרביונים ונעלי עקב כדי להרגיש אשה, אין לי צורך להוכיח לאף אחד כלום". בסמוך למהפך המגדרי היא חוללה גם מהפך מקצועי ועברה לתחום הטיפול ההוליסטי. "אני היום מנסה למצוא שקט פנימי עם עצמי", היא אומרת.

בגיל 38 היא מתחילה את התהליך הקשה של שינוי המין. לפני מספר חודשים התחילה ליטול הורמוני מין והיא נאלצת להתאזר בסבלנות עד שישפיעו ויגלו לה באיזה גוף נשי תזכה. את רוב חייה הבוגרים חייתה כגבר הומוסקסואל, אף שמעולם לא הרגישה שייכת להגדרה. כהומוסקסואל היתה לבושה בסגנון שובר מוסכמות, אופנתי ופרוע, וכחלק מהשינוי שעברה בתקופה האחרונה היא קצה בקודים התובעניים של הקהילה ההומואית בנוגע להופעה חיצונית. היום היא פחות אופנתית ובוחרת ללבוש בגדים נוחים, תהליך מוכר אצל נשים בסביבות גיל 40. "אני לא הולכת עכשיו לפי צו האופנה, כי עוד לא מצאתי את האופנה שאליה אני שייכת. אני לא יודעת מה יבוא לי ללבוש בעוד כמה חודשים".

בניגוד לרוב הטראנסקסואליות היא לא חוותה את שלב הקרוס-דרסינג. הפעם היחידה שבה לבשה שמלה היתה בגיל עשר, כשמדדה בגדים של אמה. היום, למרות הצורך החזק שרואים אצל נשים טראנסקסואליות לרכוש מלתחה נשית עוד הרבה לפני שהן מתחילות לחיות חיים מלאים, היא עוד לא קנתה בגדי נשים. היא מחכה. "אני לא מרגישה שאני מספיק מוכנה מבחינה חיצונית למדוד בגדי נשים. ברגע שאני אראה שהגוף שלי מייצג את מה שאני חושבת שהוא צריך לייצג, אני אתחיל להיכנס לחנויות בגדים. אני בטוח אסתובב הרבה, אמדוד הרבה ואסתכל בראי, עד שמה שאראה בראי יספק אותי. אני יודעת שאצטרך לבחור את הגרדרובה שלי בקפידה". היא משוכנעת שאחרי שתמצא את המראה שמתאים לה, גם החברה תקבל אותה. "אני כבר מבינה שהביקורת החברתית היא מתוך הפחדים שלי".

הפתעת דימוי הגוף

נקודת המבט הטראנסקסואלית יכולה ללמד הרבה על נשיות בכללה. אחת הנקודות המעניינות היא שדימוי הגוף אצל טראנסקסואליות טוב בהרבה משל נשים גנטיות. רוב הנשים חונכו לשנוא את גופן או לפחות חלקים בו. אשה יכולה לשקוע בדיכאון ולפתח אובססיה אם אפה או שדיה מכוערים לדעתה. טראנסקסואליות, כך עולה מהשיחות איתן, משוחררות מזה. ד"ר ברגר מעידה שביטויים של פגיעה עצמית עקב דימוי גוף ירוד, כמו הפרעות אכילה, נמצאים הרבה פחות אצל טראנסג'נדרים (אף כי אנורקסיה בגיל ההתבגרות אצל בנים יכולה לנבוע מבעיית זהות מגדרית).

מאיפה החוסן הנפשי הזה דווקא אצל מי שהפער בין הדימוי הפנימי לבין הגוף שנולדו איתו גדול פי שניים? הרי גם מי שמעוניינת ויכולה להרשות לעצמה לעבור את כל הניתוחים והטיפולים הקוסמטיים האפשריים נשארת עם גובה, מוטת כתפיים, מידת נעליים וגודל כף יד שאינם ניתנים לשינוי. ייתכן שהתשובה נעוצה בטראומה שעוברים טראנסקסואלים בצעירותם, בשלב ההתבגרות המינית הטבעי. כאב הנעורים מוביל לכך שאת גיל ההתבגרות השני, המתאים לתחושת המגדר שלהן, הן מקבלות באהבה ומברכות על כל קימור וכל ניצן ולכן מקבלות את גופן בצורה טובה יותר מנשים גנטיות.

ד"ר ברגר מעידה שההשלמה עם הגוף הוא חלק מתהליך בירור הזהות. "לפעמים אנשים יכולים לבלות בשלב של הבירור תקופה ארוכה מאוד לא בגלל שהן לא מוכנות, אלא שלחלק מהן יש דימוי כל כך סטריאוטיפי של מה זה אשה שזה מעכב אותן. הפחד שעם כל מה שהיא תעשה היא לא אוכל להיות האשה שיש לה אידיאה פיקס לגביה מהווה מחסום".

זה לא אומר שאין התמודדות עם נתונים פיזיים. "הן לומדות לוותר על חלק מהדברים, לקבל דברים חדשים, להיכנס לתוך הבלתי ידוע ואחרי זה לעשות אינטגרציה. בוודאי שהן יצטרכו לשים יותר איפור ממה שאני צריכה. הנתונים הבסיסיים הם לא של נקבה גנטית. מעט מאוד נשים מתאימות למיתוס של 90-60-90 וכולנו צריכות ללמוד לחיות עם זה. אצל טראנסקסואליות ההכרה הזו היא יותר קרדינלית".

"כשעברתי את השינוי למדתי לקבל את מי שאני", אומרת איב. "לא הייתי רוצה לחשוב שאני ארצה לעבור ניתוחים בפנים ושאיבת שומן כדי להגדיר את עצמי כאשה, כי אין לזה סוף. אני לא מסוגלת לחשוב במונחים כאלה, כי אני לא רוצה להיראות כמו אף אחת אחרת חוץ ממי שאני".

אולי טראנסקסואליות בעצם משקרות לעצמן? הן מסתכלות בראי ורואות מה שהן היו רוצות לראות ולכן, מתוך האשליה העצמית הזאת, חיות בשלום עם גופן?

"רוב רובנו עושים את זה כל החיים וכל היום. לעמוד מול המראה זה לעמוד מול אמיתות מסוימות, לכן מה שאתה רואה במראה זה מה שאתה משליך. מצד שני, אין אחד שלא רואה את הפגמים שלו".

על סדר היום

החרדים ממשיכים לאיים, אך נפרדים בהדרגה מאשליית הפטור מגיוס

"נקמה לא תחזיר את חמזה ויוסף. במי לנקום, באמא בעזה שאין לה ילדים?"

טראמפ משווק פחד ואימה מפני מהגרים. הנתונים חושפים תמונה אחרת

מחמוד חליל אינו פרו-פלסטיני, הוא פרו-חמאסי. הגבול חייב להיות ברור

אם דני אלגרט ימשיך במתקפתו האמיצה על המשיחיות, הוא לא יוזמן לאולפנים

כתבות שאולי פספסתם