האחות ג'קי: אידי פלקו היא אלופה

"עשה אותי טובה, אלוהים! אבל עוד לא", אומרת ג'קי פייטון, בפרפראזה על דברי אוגוסטינוס הקדוש, בסדרה "האחות ג'קי". לא פעם היא אומרת את זה, אלא פעמיים בפרק הראשון של הסדרה, לשם ההדגשה. וזאת אף שהיא כבר טובה - לא צריך לעשות אותה כזאת. זואי, האחות החדשה בחדר המיון הניו-יורקי, שבמרכז הסדרה, אומרת לה שהיא "קדושה". אכן, אבל לא במובן של פעם (בטלוויזיה, לפחות), אלא לגמרי במובן של היום. היא לא קריקטורה של טוב, אלא טובה באופן מציאותי, לכאורה. גיבורים שנפלו הם הגיבורים של היום. אפילו הקדושות שבהם.

"האחות ג'קי", של רשת שואוטיים האמריקאית, שעלתה לשידור בהוט-3 ביום רביעי שעבר, היא בראש ובראשונה סדרה של אידי פלקו, המגלמת את הגיבורה שלה. ג'קי פייטון, מנהלת חדר מיון בניו יורק, יודעת שתפקידן של האחיות הוא לרפא ושל הרופאים לאבחן. "Life is Full of Pricks" - זאת הסיסמה המחוכמת של התוכנית, שבה נראית האחות ג'קי עם מזרק דוקרני בידה, והמסר שמועבר במשחק מלים באנגלית מתייחס לא רק לדקירות המזרק אלא ל"שמוקים" שנתקלים בהם (עוד פירוש למלה) במשך העבודה. לקטגוריה הזאת נופל רופא שמטריד מינית במצבי לחץ - שולח יד ישירות לשד של האחות, ומתנצל שזה סוג של תסמונת טורט שלו - וגם אמהות שמאפשרות לילדים שלהם לעשות פעלולים בסקייטבורד בלי קסדה, רק כדי שיראו שיש להם שיער יפה וגולש.

ג'קי לא רק מרפאה, היא גם מעגלת פינות. אחרי שחולה אחד מת בשל טיפול רשלני של הרופא בעל הידיים הארוכות, היא חותמת בשמו בדיעבד על כרטיס לתרומת איברים, כדי שלפחות ייצא משהו טוב אחד מהמוות המיותר.

אידי פלקו. כשהיא על המסך, השחקנים האחרים נדחקים לשוליים

"האחות ג'קי" היא קומדיה שחורה, חצי שעה של הומור אבל גם דרמה. זה ז'אנר שלא לגמרי נקבעו כלליו; הוא שומר על גובה, אבל יש לו גלישות. הסדרה שייכת באופן כללי גם לז'אנר החדשני שבו לא רק הגיבורים אינם מושלמים (ג'קי מכורה למשככי כאבים וגם מנהלת חיים כפולים: עם בעלה האוהב, אבי ילדיה, ועם הרוקח המספק לה את הכדורים), אלא שגם העולם שבו הם חיים הוא קצת אפל וציני.

ג'קי עייפה, סחוטה ממש. היא לא אוהבת אנשים פטפטנים, היא מסבירה לאותה אחות חייכנית. "רעים ושתקנים, אלה האנשים שלי", היא אומרת. היא ראתה כבר הכל, כמו נער שקרע לעצמו את פי הטבעת כי דחף לשם זיקוק בשביל לשעשע את חבריו; ושמעה הכל - כמו חברה של פצוע שמת, שדורשת לקבל כליה שלו כדי שתוכל לפחות להרוויח משהו ממותו חסר הפשר.

פלקו מגלמת את הדמות הזאת באמינות ובקלילות, ומצליחה גם להעביר את ההומור השחור שלה. היא שחקנית שמחזיקה את המסך. כל פעם שהיא נראית עליו, בתספורת הנערית שלה, ובמבנה גופה הנשי אך הספורטיווי שקצת התרכך (בשונה מהגוף המעונה של פליסטי האפמן מ"עקרות בית נואשות", שחקנית שמרבים לבלבל בינה לבין פלקו, עד כדי כך ששתיהן התייחסו לעובדה זו), השחקנים האחרים קצת נדחקים לשוליים.

פלקו, שחקנית שהחלה את הקריירה שלה ב"רצח מאדום לשחור" וב"חוק וסדר", ואחר כך בתפקיד גדול יותר ב"אוז", התפרסמה בתור כרמלה סופרנו. במיומנות מרשימה הצליחה להעביר את דמותה המורכבת ומלאת הקונפליקטים של כרמלה סופרנו, אשה שכופפה את החוקים ועדיין שומרת על הגינות בסיסית; אשה המשכנעת במוסריותה אף על פי שהחליטה להעלים עין מעבודתו ותחביביו של בעלה, ראש המאפיה, רק כדי לתחזק אורח חיים נוח. יכולת זו זיכתה אותה בשלושה פרסי אמי ושני פרסי גלובוס הזהב.

ב"רוק 30" עשתה מפנה חד ושיחקה תפקיד אורח קומי מאוד מוצלח בתור אשת הקונגרס סי-סי שמתאהבת בג'ק דונגי (אלק בולדווין). בסדרה, כמו בחיים, היא מהמפלגה הדמוקרטית, וג'ק רפובליקאי בכל רמ"ח איבריו; השניים צריכים להתגבר על הפערים האידיאלוגיים הגדולים ביניהם (פלקו אגב השתייכה לארגון שנקרא "אמהות נגד בוש" וידועה כתורמת למפלגה הדמוקרטית).

נדמה שאפשר אפילו לסלוח לה על שהצטרפה לגל השחקניות ההוליוודיות שהופיעו בעירום על במות ברודוויי, במחזה "פרנקי וג'וני בקלייר דה לונה", לצד סטנלי סטוצ'י. ראשית משום שהמחזה היה להצלחה, שנית משום שגם טוצ'י התפשט, שלישית - השחקנית החלימה ב2003- מסרטן השד וודאי היתה צריכה להתמודד עם שאלות של דימוי גוף אחר כך, ורביעית כי גופה של השחקנית הוא יפה ובעל מראה טבעי ולא מתאמץ.

כל שנותר מהשיער הגדול והבגדים המגוחכים של כרמלה בג'קי הוא הקול המעט מאנפף והמבטא הניו-יורקי/ניו-ג'רזיי. זכר נוסף מהסדרה המיתולוגית ההיא הוא פול שולץ, מי שגילם את האב פיל ב"סופרנוס", וכאן הוא הרוקח שלעיל המספק לה כדורים ומנהל אתה רומן.

"האחות ג'קי" אינה סדרה מושלמת. לפעמים נדמה שהציניות, האפלוליות, הנועזות והדמויות הלא מושלמות הן רק תכסיס להסתיר את החולשות התסריטאיות והתפקידים האחרים שכתיבתם לוקה בחסר. כמו שיש אנשים המשדרים התנשאות כדי לחפות על חוסר הבנה, כך בסדרה הזאת נדמה לפעמים ההומור השחור כמו דרך להיראות מגניב ללא כיסוי.

הסדרה לרוב משדרת איזו כנות מרעננת, אבל יש בה גם רגעי טלוויזיה מזויפים, כמו זה שמתרחש אחרי מותו של חולה, כשג'קי והאח מומו (ההומו) שוכבים זה לצד זה על ספסלי הכנסייה שבתוך בית החולים ומנסים לנחש מהי התוספת הראויה להגיש על הטס שעליו נמצא ראשו של יוחנן המטביל - סלט כרוב? אולי מקרוני וגבינה?

זה מסוג הדיאלוגים של תסריטאים המאוהבים בעצמם. אם אנשים במציאות מנהלים שיחות מהסוג הזה, זה רק משום שהם מחקים התנהגות טלוויזיונית, כלומר "חיים בסרט". אבל למרות החולשות האלה, "האחות ג'קי" היא מהסדרות היותר מעוררות סקרנות שנראו באחרונה, פלקו היא אלופה, ואחרי צפייה בשניים מפרקיה הראשונים ממש מדגדג לצפות בכל שאר ה-12.

גיבורים וסמים
האחות ג'קי מסניפה כדורים נגד כאבי גב. היא פותחת את הכמוסות ושואפת אל נחיריה את תכולתם. לדבריה זה אפקטיווי יותר מסתם לבלוע אותם. ה-high שמועבר לצופים באנימציה ממוחשבת משכנע (ניצול מרענן של המדיום שב"האוס" משתמשים בו כדי להראות את מערכת העיכול או הדם של האדם). נדמה שמאז הסרט "טריינספוטינג", או לפחות הפרק שדייוויד לוקח טרמפ וסמים ב"עמוק באדמה", לא קיבלו הצופים רגע מזוכך כל כך של סוטול.

מרי לואיז פארקר, "העשב של השכן". התחילה בקטן

כמו גרגורי האוס מהסדרה על שם משפחתו, ג'קי התמכרה למשככי כאבים עקב עבודה מרובה על הרגליים. וכמו שההתמכרות שלו לא בהכרח הופכת אותו לרופא פחות מקצועי, כך גם צריכת הסמים שלה כמעט לא פוגעת בעבודתה (לפחות לא בתחילת הסדרה).

גיבורים נוספים בטלוויזיה האמריקאית כעת שאינם רק צורכים סמים על בסיס קבוע, אלא אף מוכרים אותם, הם ננסי בוטווין (מרי לואיז פארקר) מ"העשב של השכן", גם היא של שואוטיים, וולטר וייט מ"שובר שורות" של ערוץ אי-אם-סי. בעוד ננסי התחילה בסמים קלים ומוצאת עצמה מסובכת עם ברוני סמים כבדים, וייט שהחמיץ את ההזדמנות שלו לפרס נובל והיה למורה לכימיה בתיכון, החל לרקוח קריסטל-מת ביתי מאז שנודע על מחלת הסרטן שלקה בה - למטרה הנעלה של דאגה למשפחתו. השימוש של דמויות אלה בסמים נועד לא רק להראות שהם פגומים, אלא גם להתמודד עם היחס של החברה האמריקאית לסמים - מצד אחד אסורים מכל וכל, ומצד שני בגרסה החוקית שלהם (סוגי הפרוזאק, ויאגרה וריטלין למיניהם) נמצאים בכמעט כל ארון בית.

בשלות וחזקות
הטלווזיה תמיד איפשרה לנשים שכבר אינן בשנות ה-20 שלהן מרחב תמרון רב יותר מאשר הקולנוע האמריקאי. מ"לוסי אהובתי" בכיכובה של לוסיל בול דרך "מרי טיילר מור", בכיכובה של השחקנית שעל שמה התוכנית. אבל בעשור האחרון, עם השתכללותה של היצירה הטלוויזיונית של הכבלים (והשפעתם על המיינסטרים), והטרנד שלפיו "גיל 40 הוא גיל 30 החדש", נשים בוגרות יותר ויותר הן גיבורות של סדרות.

גלן קלוז ב"דמג'ס". קשוחה

ג'קי פייטון מ"האחות ג'קי", שבה משתתפת אידי פלקו, בת 46, היא הגרסה הנשית של "האוס" (חבל אולי שהיא אחות). איימי פולר מ"מחלקת גנים ונוף" היא הגרסה הנשית למייקל מ"המשרד" (ומקבילה של תסריטאית ושחקנית אחרת שבאה מאותו בית גידול של "סטרדיי נייט לייב", טינה פיי מ"רוק 30"). הדמויות שמגלמות קיירה סדג'וויק מ"המפענחת", הולי האנטר מ"להציל את גרייס", קתרין מוריס מ"פשע מן העבר" וגלן קלוז מ"דמג'ס", הן הגרסאות הנשיות לכל סדרת טלוויזיה של שוטרים ובלשים בעולם; ו"עקרות בית נואשות" בנות ה-40 פלוס הן מין המשך אבל גם היפוך (פרוור במקום עיר, מבויתות במקום רווקות) של "סקס והעיר הגדולה".

על סדר היום

האם החיים היו כדאיים - ולמה בעצם לא לגמור אותם?

ג'ים מוריסון הלך על ארבע וילל כמו כלב. "לא, כמו זאב", היא מתקנתג'ים מוריסון הלך על ארבע וילל כמו כלב. "לא, כמו זאב", היא מתקנת. "הוא ילל אל הירח"

לאחר תאונת הדרכים: דורי בן זאב ישוב לשדר בכאן 88

היא נאלצת להתפרנס ממפעל שבו שואבים חלב משדיהן של אמהות טריות

סרט מקסים, זמין בנטפליקס, שזכה בצדק באוסקר

כתבות שאולי פספסתם