עבור מתן וילנאי, אהבת המולדת מעולם לא היתה מלה גסה - המסע לישראל האחרת

הספר "ידעתי את ארצי" של מתן וילנאי (נכתב יחד עם יניב מגל) אוצר בתוכו את סיפורם של קציני דור תש"ח. הגיל לא עובד עליהם והשנים לא שינו את אופיים. "צברים לא מזדקנים" קראה להם גבריאלה ספקטור-מרזל. וילנאי חי, נושם ומתנהג כחייל ושם טמונה עוצמתו גם שנים רבות אחרי שחרורו מצה"ל. אמור לו את מספר הגדוד והיחידה והוא כבר יוביל אותך לשמות מפקדיה וגם יספר לך מתי פיקד עליהם. אין זה פלא שאירוע ההשקה לספר שהתקיים לאחרונה בלטרון נראה כמו כנס מחזור של צה"ל לדורותיו. יותר מאלף איש באו לשם.

בעידן שבו הערגה לאחוות לוחמים חלפה מההווי הישראלי, וילנאי נכנס לרשימה המכובדת שעוד זוכה בהדר שכזה. איש ישר דרך, סוג של שמורת טבע שלא שינתה את נופה. ל"עקומים" קשה להסתדר איתו. הם טוענים שהוא מקובע, מרובע ושאינו יודע לעגל פינות. כשהיה וילנאי שר התקשר אליי פעם חבר ילדות שלו בכעס ומבוכה. "מה קרה?" שאלתי. "אשתי פעילה שנים רבות בגוף התנדבותי" סיפר לי החבר, "וביקשתי מווילנאי המלצה כדי לסייע לה לקבל את אות הנשיא למתנדב. הוא סירב בטענה שחברותנו האישית שמה אותו בניגוד עניינים".

ספרו של וילנאי מתאר בפשטות מפליאה 36 שנה של עלילות צבאיות שבהן נטל חלק כמפקד וכלוחם. סיפור חייו הוא הוא במידה רבה סיפורה של ישראל ביובל השנים האחרונות. הצבא עיצב את אישיותו, וקולו העבה, הסמכותי ומשרה הביטחון זכור לרבים. כשהצטרף לפוליטיקה נאבק שכלליה לא ישנו אותו. הוא הצליח בכך אבל נדחק החוצה. הפוליטיקה דרשה ממנו להיות שחקן על במה שאינו יכול לרקוד עליה. אחרי שכיהן כשר המדע, התרבות והספורט, שר במשרד ראש הממשלה, סגן שר הביטחון והשר להגנת העורף ויצא לשליחות של חמש שנים בסין כשגריר ישראל. ב-2017 שב לארץ והשנה מונה ליו"ר ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל".

וילנאי הוא הצנחן שראה בצנחנים את "סמל הגבורה והגבריות" ולכן הלך לשם. את אתגר הפיקוד והובלת החיילים לקרב תפש כמשימת חייו. "אם אתה רוצה לדעת מה קורה בצבא - לך אל הטוראי. המציאות נקבעת על ידי הדרגים הנמוכים", נהג לומר. הוא רצה מאוד להיות רמטכ"ל, וראה עצמו מועמד טבעי לתפקיד, אבל משהו השתבש בדרך. בנקודת זמן קריטית מונה במפתיע יריבו הגדול, יצחק מרדכי, לשר הביטחון. מרדכי, כך לפי הספר, העדיף את שאול מופז והציע לווילנאי שליחות מפתה בארה"ב מתוך כוונה להזיזו מהנתיב. זה עבד, ווילנאי פרש בסופו של דבר מצה"ל פגוע וחבול.

על אף שהשתתף בעשרות מבצעים ואף נפצע בפעולת סמוע בנובמבר 1966, מלחמות ישראל מצאו את וילנאי תמיד בתפר או מחוץ לאור הזרקורים. במלחמת ששת הימים לחם בסיני ומשם המשיך בדרום רמת הגולן. במלחמת יום כיפור היה קצין אג"מ בפיקוד מרכז המנומנם והגיע לסיני סמוך לסוף המערכה. במבצע אנטבה פיקד על המעטפת החיצונית שאפשרה למוקי בצר וחייליו לחלץ את בני הערובה. במלחמת לבנון הראשונה היה בחפיפה עם אביגדור קהלני. מבצע כראמה במארס 1968 נגד תשתיות פתח בירדן היתה "פסגת" פעילותו הצבאית כמפקד סיירת צנחנים, אך נתפשת בעיניו ככישלון שכן גבתה את חייהם של 24 לוחמים. המודיעין לא היה יעיל, מזג האוויר שיבש את הפעולה והמטרה לא הושגה. כראמה, כך לפי וילנאי, היה היום הראשון של מלחמת יום כיפור. שחצנות מתכנני הפעולה הותירה את הכוחות מופתעים מהתערבות צבא ירדן.

וילנאי נולד וגדל בירושלים. "ילד טוב ירושלים", הוא מעיד על עצמו בספר, אך כמו רבים אחרים עזב את בירה. כיום הוא מתגורר במושב שורש. הוא למד בגימנסיה רחביה, בית מדרשם של טובי העיר, וצמח מתוך המורשת שהטביע בו אביו, זאב וילנאי, מבכירי המדריכים וחוקרי הארץ. את ילדותו בילה ברחוב אושיסקין, בתפר שבין רחביה האריסטוקרטית, נחלאות המזרחית ומחנה יהודה. "אף פעם לא ידעתי אם אני ספרדי או אשכנזי עד שהתגייסתי לצה"ל" הוא כותב בספר. היתה זו ירושלים הרבה יותר סולידרית. כמי שגדל בעצמו בשכונות אלה מאוחר יותר, יכולתי לחוש את תיאוריו של וילנאי ואת בית הגידול שממנו צמח. ירושלים של אותן שנים היתה ענייה בחומר אבל עשירה ברוח. היו בה ידענים נאורים ונדמה שגם וילנאי מלא ערגה וגעגועים אליהם. הבולט מכולם היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ שהתגורר בעצמו ברחוב אוסישקין.

בעולם של ניהול מורכב ומערכות טכנולוגיות המשתנות, גבר מעמדה של החשיבה האזרחית על פני זו הצבאית. וילנאי משתייך לשכבה מצומצמת של קצינים בכירים שיוקרתם הצבאית הקרינה על עוצמתם הציבורית. יכולתו לטפח יחסי אנוש טובים ולהקשיב לכל אדם, סייעה לו בהובלת מהלכים בזירה הציבורית. הוא אהב את העשייה וסלד מהעסקנות. העבודה הפרלמנטרית שעממה אותו אבל תפקיד ביצועי, כמו השר להגנת העורף, היווה עבורו תחיה מרעננת. יותר מכל הוא גאה בחוק הקולנוע ובחוק אלמנות ויתומים. "רק בשביל זה היה לי שווה להגיע לפוליטיקה", טען לא אחת. כפי שחלם להיות רמטכ"ל, חלם וילנאי להיות שר הביטחון, אבל מפלגתו העדיפה את בנימין בן אליעזר. ספרו מרתק, ראוי לקריאה, ומלמד כי אהבת המולדת מעולם לא היתה מלה גסה.

"ידעתי את ארצי", מתן וילנאי ויניב מגל, ידיעות ספרים, 350 עמודים, 112 שקלים

על סדר היום

מקור ישראלי: הממשלה מוכנה להמשיך בשלב א' אם ישוחררו 3 חטופים בשבתמקור ישראלי: הממשלה מוכנה להמשיך בשלב א' אם ישוחררו שלושה חטופים בשבת

על נתניהו, משפחתו ואנשיו מגינים כיום יותר עורכי דין ממאבטחים

טראמפ ונתניהו מעמידים את הסכמי קמפ דייוויד במבחן גורלי

רשות העתיקות לא רוצה סמכויות בגדה - ועדת החינוך דנה בהקמת מינהלת חדשה

סטיב בנון הורשע בהונאה, אך לא ירצה עונש מאסר

כתבות שאולי פספסתם