ספק רב אם אי פעם למד מישהו משהו מההיסטוריה

רמון ארון. מצרפתית: דורי מנור. עורך: אורי דרומי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, ספרי חמד, 103 עמ', 68 שקלים

ספק אם שתי מסותיו של רמון ארון המכונסות בספר קטן זה היו מתפרסמות היום בעברית אלמלא היתה בציבור הישראלי תחושה קשה, שלמרות כל מה שמפריד בין הקרב על אלג'יריה הצרפתית באמצע המאה שהיתה לבין המאבק על ההתנחלות היהודית בגדה המערבית, קיים מכנה משותף חשוב יותר מכל ההבדלים: בשני המקרים מדובר בסיטואציה קולוניאלית שמעצם מהותה מוכרחה ביום מן הימים להגיע לקצה. השאלה היחידה היא גובה המחיר ומועד התשלום.

על רקע המציאות הישראלית נקראות שתי המסות כאילו זה עתה נכתבו, ואילו בקונטקסט הצרפתי הן שייכות להיסטוריה רחוקה. במובן הזה, אין מה שיבליט יותר את הפער בין המציאות שאנו חיים בה לבין זו של העולם האירופי. הצעירים והפחות צעירים של היום - שהוריהם והורי-הוריהם הפגינו למען הנסיגה מאלג'יריה, או לחמו למען "אלג'יריה צרפתית" ונרדפו על צוואר בעקבות ניסיונות המרד של הימין - מסתכלים על התקופה ההיא כעל אחד מאותם גילויי האיוולת שההיסטוריה עמוסה בהם. מי מסוגל להאמין היום שאנשים שפויים ורציניים תיארו לעצמם, שאם רק יפעילו כוח רב יותר וינטרלו את הביקורת מבית, צרפת תוכל להמשיך ולשלוט באלג'יריה? מי מסוגל בכלל לקלוט שקברניטי האומה יכלו לשכנע את עצמם שיעלה בכוחם לדכא את מאוויי השחרור הלאומי של האלג'יראים המוסלמים? איך אפשר לדמיין שאחרים התכוונו להעניק לתושבי אלג'יריה שוויון זכויות ולעשותם לאזרחי צרפת ובלבד שלא להיפרד מהארץ עצמה?

כל הניסיונות להימנע ממתן עצמאות היו פתרונות-הבל, ונגדו את האינטרס הלאומי הבסיסי. רמון ארון, מחשובי האינטלקטואלים הצרפתים במאה שעברה, כתב את שתי מסותיו על מנת להפריכם. הוא פנה אל השכל הישר לא רק משום שזה היה אורח חשיבתו, אלא גם משום שהמשבצת של המחאה המוסרית היתה תפוסה בידי חברו לספסל הלימודים באקול נורמל, ז'אן פול סרטר.

ארון וסרטר למדו יחד בשנות ה-20 באחד המוסדות האליטיסטיים ביותר בעולם - על מחזורם נמנו בסך הכל 30 איש - שממנו יצאו רבים מבין השמות הגדולים של המאה ה-20 הצרפתית. סרטר יזם את המניפסט המפורסם של האינטלקטואלים של השמאל ונטל את ההנהגה האידיאולוגית של המאבק נגד המלחמה. ארון, שנמנה על הימין השמרני-ליברלי אך היה אנטי-לאומן ושנוא על המתנחלים ותומכיהם, היה ללא בית פוליטי. האינטליגנציה השמאלית והימין ההתנחלותי גם יחד ראו בו אויב, אם כי מסיבות שונות. רק מעטים תמכו בדרכו הקרה והמפוכחת. ארון היה פרש בודד, מן המעטים בקרב האינטלקטואלים הצרפתים החשובים שלא פלירטט בצורה זו או אחרת ובזמן כלשהו עם הקומוניזם. ייאמר כאן מיד כי למרות זאת, גם כאשר הקומוניסטים לשעבר עברו לצד השני של הרחוב ונעשו לאנטי-מרקסיסטים קנאים, לעתים קרובות וולגריים, לארון לא היתה מלה רעה אחת על מרקס עצמו.

אולם ארון, שעמנואל סיון משרטט את דיוקנו באחרית-דבר לספר, חסר את הלהט של "האינטלקטואל האוניברסלי" שעיצב וולטר, ושאמיל זולה סימל בימי פרשת דרייפוס. לא בערה בו האש שעשתה את סרטר לדמות סוחפת, למרות כל טעויותיו הגדולות ביחס לקומוניזם. סרטר היה פילוסוף, סופר ומחזאי שדחה את פרס נובל והיה, לצד דה-גול, לצרפתי המפורסם ביותר בזמנו.

במשך כשלושה עשורים שלט האקזיסטנציאליזם בווריאציה הסרטריאנית בחיים האינטלקטואליים בצרפת.

הרצאתו המפורסמת על "האקזיסטנציאליזם כהומניזם" - תמצות לצורכי הקהל הרחב של עבודתו הפילוסופית הגדולה, L'etre et le Neant (היש והאין) - היה למעין תנ"ך לרבים מבני הדור הצעיר. מורי ורבי יעקב טלמון ראה בסרטר את וולטר של המאה ה-20: שניהם נמנו על אותו גזע של "אינטלקטואלים מגויסים". מבחינות רבות, טלמון, שהלך לעולמו ב-1980, השנה שבה מת גם סרטר, היה קרוב מבחינה פוליטית דווקא לארון, אך מבחינת אישיותו דמה הרבה יותר לסרטר.

בשנות תהילתו של סרטר התגמדה דמותו של ארון, למרות שהקורפוס המדעי שיצר באותן שנים סוערות העמיד אותו בשורה אחת עם חנה ארנדט והרבה מעל ישעיהו ברלין. מבחינות רבות היה ארון קרוב גם לשמואל נוח אייזנשטדט. רק בשנות ה-70 החלו להבין שהאיש היבש הזה, רציונליסט בכל רמ"ח אבריו, ממשיך לאסכולת הסוציולוגיה הפוליטית וההיסטורית של מונטסקייה, טוקוויל ומקס ובר, התברך באיזמל ניתוח חד כתער ומשום כך נראה לרבים קר ומנוכר.

האמת היתה הרבה יותר מורכבת: ארון היה רגיש לזכויות-אדם ולתפקידו של האינטלקטואל כשומר הערכים האוניברסליים. לא במקרה הוא מתחיל את פתח הדבר לחוברת שבה כונסו שתי המסות, במאי 1957, בציטוט ממונטסקייה: "עלינו להיות אמיתיים בכל דבר, אפילו בנוגע למולדת. כל אזרח חייב להקריב את חייו למען מולדתו, אך איש אינו חייב לשקר למענה". ואמנם, ארון נטל על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של אמירת האמת לבני ארצו. באומץ לבו הוא לא נפל מסרטר, ומאחר שזו היתה דרכו, גם דה-גול לא אהב אותו, כי גם הוא שמע ממנו כמה אמיתות קשות, וזאת למרות שארון היה מראשוני "צרפת החופשית", ואת שנות מלחמת העולם השנייה עשה בלונדון. לא פחות מאשר לימין הלאומני היה ארון גם יריב קשה לפוליטיקאים הסוציאליסטים, כמו מושל אלג'יריה רובר לקוסט, שניהלו את מסע הדיכוי. כל אחד יכול לתאר לעצמו מה חשבו על ארון קציני הצנחנים מהדיוויזיה העשירית של הגנרל מאסי, שטיהרה את העיר אלג'יר במסע עקוב מדם של "הרגעת השטח". אך הבעיה העיקרית שלו היתה הצרפתי מהרחוב, האזרח הממוצע.

ארון ידע היטב שרוב הצרפתים, בדומה לבני אדם אחרים בכל מקום אחר בעולם, רגישים מאוד לזכויות-אדם, לצדק, לחירות הביטוי וגם לעצמאות לאומית, כל עוד ערכים אלה ואחרים נוגעים להם ולא לזולתם. לא היו אז קנאים גדולים יותר לזכויותיהם ממתנחלי אלג'יריה, לא היו מי שידעו להציג לראווה את כאבם ואת סבלם במידה גדולה יותר של שכנוע מהאזרחים הצרפתים שחיו בצפון אפריקה. גם כאן יש משהו המזכיר את מאבקם של מתנחלי יש"ע ערב ההתנתקות. לא זכור לי שמישהו מאנשי הימין הלאומני הצרפתי או הישראלי התעניין אי-פעם בזכויות המוסלמים האלג'יראים או הפלסטינים ואף כאב את כאבם.

ארון עצמו לא היה אדיש לממד הזה של הבעיה, אך זה לא היה העיקר אצלו. הוא ביקש לחסל את הבעיה האלג'ירית ואת הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה מטעמים של אינטרס צרפתי קר ומחושב, ולא משום סיבה אחרת. הוא היה משוכנע שעזיבת אלג'יריה היא בלתי נמנעת כי העידן הקולוניאלי הגיע לקצו, ושום כוח בעולם אינו מסוגל לעמוד מול הכמיהה לעצמאות לאומית של קבוצה אתנית כלשהי. בעולם השלישי השאיפה לחירות לאומית חזקה מכל שאיפה אחרת, חשב ארון, כולל החתירה לחיים טובים יותר ולכיבוד זכויות האדם.

נוסף על כך חוזר ארון על עובדה שכל מי שיש לו ידיעה מינימלית בהיסטוריה אירופית יודע כבר מזמן: במבחן המציאות, לאומיות וליברליזם הן שתי שאיפות נוגדות ואינן יכולות לבוא אלא זו על חשבון זו. אכן, אם באירופה של ימינו נעשה ניסיון לוותר על יסודות של קנאות לאומית כדי לפתח את הקהילה האירופית, הדרך בחלקי עולם אחרים עוד ארוכה מאוד.

לכן מציג ארון לבני ארצו שאלה מרכזית אחת הנחלקת לשאלות משנה: מה תרוויח צרפת מהמשך הכיבוש? שאלות המשנה מסתובבות כולן סביב ציר זה: אם תהליך השחרור הלאומי בלתי נמנע, מדוע לנסות ולעצור אותו ולשלם לחינם מחיר אנושי וכלכלי כבד? שנית, נניח שצרפת תצליח זמנית לדכא את המרידה (מה שהיה אפשרי מבחינה צבאית), מה הלאה? האם אפשר לשלוט באוכלוסייה מתמרדת עד אין סוף וכך להנציח את המשטר הקולוניאלי? שלישית: מאחר שהתשובה על שאלה זו היא שלילית, המסקנה היא שבמקרה של סיפוח, הכרח יהיה להעניק לאלג'יראים המוסלמים אזרחות צרפתית ולאפשר להם לבחור את נציגיהם לפרלמנט בפאריס. איך ייראה בעתיד אותו פרלמנט, לאור הצמיחה הדמוגרפית האלג'ירית? איך יתקיימו שתי הקהילות זו לצד זו במסגרת מדינה אחת? ולבסוף, אותה שאלה מרכזית בצורה אחרת: "מה 'תאבד' צרפת באמת אם אלג'יריה תקבל עצמאות", כמו מרוקו וטוניסיה? (שתי ארצות אלה, כידוע, לא נחשבו לחלק בלתי-נפרד מהמולדת הצרפתית). תשובתו היתה, כמובן, שלא זו בלבד שצרפת לא תפסיד דבר אלא היא תשתחרר מנטל כבד מנשוא.

המעניין הוא שארון אינו מקדיש מחשבה רבה לעובדה שהמלחמה באלג'יריה היתה סכנת מוות לדמוקרטיה הצרפתית. שנה בדיוק אחרי שחתם את מסתו השנייה, במאי 1957, פרצה ההתקוממות באלג'יריה וסכנה מוחשית של הפיכה צבאית ריחפה מעל הארץ. על צרפת הוטל צלה הכבד של ספרד, שם חוסלה הרפובליקה על ידי צבאו של הגנרל פרנקו שגם הוא בא מצפון-אפריקה. בעקבות האיום נקרא דה-גול לשוב לשלטון וכך נוצרה סיטואציה מיוחדת במינה: האיש שהמתקוממים ראו בו גנרל ימני כמוהם, שישים קץ לרפובליקה הרביעית בשמם ובשליחותם וכך יבטיח את המשך שלטונם באלג'יריה, היה דווקא זה שפינה את אלג'יריה.

דה-גול סלד "ממשטר המפלגות" של הרפובליקה הרביעית והאשים אותה בחטאים רבים, כולל אי-יציבות כרונית והפיכתה של צרפת ל"איש החולה של אירופה", אך הוא היה בעל ראייה היסטורית וכמו ב-1940 ידע לקרוא את המפה: בניגוד לימין הקולוניאליסטי, לצמרת הצבא וליחידות הלוחמות בשטח, הוא לא האשים את המשטר כשלעצמו בחוסר היכולת להתגבר על ההתקוממות. הוא הבין היטב את טיבה וידע שגם אילו רצה, הוא בעצמו לא היה גובר עליה לצמיתות, אלא אם כן היה משמיד את האוכלוסייה.

לעומת זאת, הימין ההתנחלותי חשב שחולשתה של צרפת טמונה בפוליטיקאים הנרפים ובאינטלקטואלים השמאלנים בפאריס, שלא נתנו לצבא לנצח. בעיניו, הדמוקרטיה, על הערכים האוניברסליים שעליהם היא בנויה, על מורשת המהפכה הצרפתית שלה, סיכנה את המולדת: זה היה חוט השדרה של מחשבת הימין מאז המפלה של 1870 מידי פרוסיה, דרך פרשת דרייפוס ומשטר וישי ועד אלג'יריה. הימין ההתנחלותי של 1957 לא היה מסוגל להבין שלא הדמוקרטיה היא זו שמסכנת את המולדת, אלא רק דמוקרטיה שנרקבה במלחמות דיכוי.

סוף הסיפור ידוע: הגנרל שהפך לבוגד בעיני הימין (שניסה להתנקש בחייו פעמים אחדות), היה שוב לגיבור לאומי. הוא מנע מלחמת אזרחים, ובהיותו פטריוט אמיתי, בחר באינטרס הלאומי. בשם טובת המדינה הוא שבר את ההתקוממות, השלים את הנסיגה וחתם על הסכם שהכיר בעצמאותה של אלג'יריה. פטורה מהנטל האלג'ירי קפצה צרפת קפיצה נחשונית קדימה, ופתחה את הדרך לתהליך שעתיד היה להפוך את השוק המשותף לקהילה האירופית. ספק רב אם אי-פעם למד מישהו משהו מההיסטוריה, אך לעומת זאת אין כמו התבוננות בהווה על מנת להאיר את העבר.

צרפת באלג'יריה

הפלישה הצרפתית לאלג'יריה החלה ב-1830, אך רק בתחילת המאה העשרים נכבשה אלג'יריה כולה ועשרות אלפי צרפתים התיישבו בה. ב-1954 החל המרד האלג'יראי המזוין, ובעקבותיו הגבירה צרפת את הנוכחות הצבאית במדינה. ב-1958 נבחר שארל דה-גול שוב לנשיא צרפת ופתח במאמצים להשכנת שלום. ב-1962 הוכרזה הפסקת אש והציבור הצרפתי אישר ברוב גדול את הסכמי אוויאן, שהעניקו עצמאות לאלג'יריה. בעקבות הכרזת העצמאות, עזבו רוב המתיישבים הצרפתים את המדינה

פרופ' זאב שטרנהל ערך (עם פרופ' שלמה אבינרי) את הספר Europe's Century of Discontent

על סדר היום

המשפחות של אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה אישרו פרסום סרטון חמאס

עדויות: מתנחלים הכו את יוצר "אין ארץ אחרת" בסוסיא, הצבא עצר אותו

דיווח: חמאס מוכן לשחרר חמישה חטופים; מקור ישראלי: מתעקשים על 11

צה"ל לתושבי נירים: הקיבוץ היה הראשון שהותקף - והאחרון שהצבא הגיע אליו

בכירי ממשל טראמפ הוסיפו בטעות עיתונאי לצ'אט שבו תכננו תקיפות בתימן

כתבות שאולי פספסתם