כביש מזופת

זיפות כביש, בניית אי-תנועה מוגבה כדי שיפריד בין נתיבי נסיעה, יישור משטח וניקויו. אין שום סיבה שאלה יתפסו שורה אחת בעיתון. זיפות כביש, אומר ההיגיון, משמעו שימוש בכספי הציבור לטובתו, שירות מובן מאליו, שהוא חלק מהחוזה המתמשך בין אזרחים לרשויות.

אבל כשהזיפות הזה מבוצע בכביש שמצפון לביר זית, והמבצע הוא צבא הגנה לישראל, שגם תפס בצו אלוף הפיקוד עשרות דונמים של כמה משפחות פלשתיניות, והשתלט על בית משפחה, בזמן העדרה, מדובר בחוזה מתמשך מסוג אחר. זה חוזה בין רשויות המדינה לבין האזרחים היהודים של ישראל המתיר להם להשתמש בקרקע וברכוש פלשתיניים לרעת הציבור הפלשתיני. הזיפות מתבצע בעצם הימים האלו, והוא ראוי ליותר משורה בעיתון. אבל הבעיה היא שגם 50 שורות, ואפילו לו היו מופיעות בעמוד ראשון, לא היו עוצרות את השוד המרושע הזה.

בכפר סבא, כשרשויות בונות אי-תנועה ומגדירות נתיבי נסיעה - הן עושות זאת לתועלת הכלל ולמען בטיחותו. כשהדבר מבוצע בקצה כביש כמו זה שבצומת ביר-זית/עטארה, המטרה היא אחרת: להקים עוד מחסום קבע ("משטח בידוק" על פי ההגדרה המכובסת של צה"ל), במקום המחסום המאולתר שמוצב שם ופועל לסירוגין זה חמש שנים. ומחסום קבוע משמעו עוד פגיעה בשרשרת אינסופית של פגיעות בחופש התנועה של הפלשתינאים. משמעו עוד צעד, כמעט סופי, בהשלמת הכיתור הצבאי וההתנחלותי על אזור רמאללה. כלומר - עוד צעד בניתוק מחוז רמאללה משאר המובלעות הפלשתיניות המנותקות של הגדה.

המידע הזה, בהגיעו לדפי העיתון, נשמע כבר כמו אותה ידיעה כשהיא ממוחזרת שוב ושוב: כביש מזופת למחסום, ביתור, ניתוק, מובלעת, חנק. אבל זה מה שצה"ל מבצע יום יום, בשקדנות מופתית: לא באין רואה, לא בהיחבא. מחסום ענק בצומת זעתרה (תפוח) שירחיק את צפון הגדה ממרכזה, מחסום וחומת הפרדה באבו דיס שמנתקים את מרכז הגדה מדרומה ומסננים את העוברים, מחסומים והתנחלויות "במסגרת הקונסנסוס" מסביב לבית לחם שמזמן הפכו אותה לעיר חנוקה, לבדד תשכון. וחברון, כך נדמה למי שחי בצפון הגדה, רחוקה יותר מסעודיה.

בשנתיים האחרונות נהנה מחוז רמאללה מכיתור רופף יחסית לזה שהוטל על מובלעות אחרות בגדה. נכון, שלוש מחמש הכניסות/יציאות טבעיות אל העיר חסומות לגמרי או חלקית: ביתוניא שבדרום מערב פתוחה רק לסחורות המועברות "גב אל גב"; קלנדיה בדרום-מרכז חסומה לתנועת מכוניות פלשתיניות ושם מנוהלת בדיקה מייגעת, מעצבנת ומשפילה של הולכי הרגל; והיציאה המזרחית פתוחה רק למיוחסים במכוניותיהם.

אבל כביש ביר זית שמצפון לרמאללה הוא אחד משני הכבישים היחידים שאיפשרו לפלשתינאים נסיעה ישירה פחות או יותר ממחוז רמאללה אל שאר שטחי הגדה. זוהי אמנם "ישירות" עקומה למדי, כי מדובר בשני כבישים משניים, בין-כפריים, שהם צרים, מתפתלים, ארוכים ולא מאוד בטיחותיים. הם כורעים תחת עומס התנועה של מכוניות שמחסומים צבאיים וחסימות מונעים מהן להגיע לכבישים הראשיים והרחבים של הגדה. כך, כביש ביר זית מציע מסלול משונה מאוד לנוסעים דרומה: הוא מחייב להצפין כדי להדרים. אבל עכשיו, הכשרת הצומת בצפון ביר זית לצורך הצבתו של מחסום צבאי קבוע תקטול גם את האשליה החלקית של "רמאללה פתוחה" לתנועה.

בכל אזור בגדה משטר המגבלות על התנועה מאופיין באמצעות צווים צבאיים שונים וסוגי חסימות אחרים. המגבלות לא הוטלו בבת אחת, הנימוקים והאירועים הביטחוניים תמיד מאפשרים להציגן כ"תגובה אד הוק", זמנית, אבל הם משרתים מטרה מדינית התנחלותית עקבית מאוד. בין החמרה אחת לרעותה ניתנת לפלשתינאים הזדמנות להסתגל, למצוא דרך עוקפת, להאמין ש"יותר גרוע לא יכול להיות". אבל אז מוטלת מגבלה חדשה, ומתברר שגרוע יותר יכול גם יכול להיות.

אין מדובר רק בהוצאה יקרה על בנזין, בזמן שאובד, בכלי רכב שמתקלקלים תכופות בכבישים משובשים: הביתור שישראל מבצעת משבש קשרי כלכלה טבעיים, שבלעדיהם כל דיבור על פיתוח הוא מעשה רמייה. הביתור מנוגד להחלטות בינלאומיות על הקמת מדינה פלשתינית בת קיימא ומלגלג על התקוות שהביעו הבנק העולמי וקונדוליזה רייס להתאוששות כלכלית ורגיעה פוליטית. הסך הכל של הביתור דוחס את הפלשתינאים לחיים מוגבלים, מושפלים, חנוקים במובלעות עולם שלישי ו-townships נפרדות אלו מאלו, שהמרחק בינן לבין חיי הנוחות שלנו הוא חמש דקות.

על סדר היום

"אני מחפש מתנדב שיבשר לאחי לאיזו מציאות הוא חוזר. אני לא מסוגל""אני מחפש מתנדב שיבשר לאח שלי לאיזו מציאות הוא חוזר. אני לא מסוגל"

טראמפ ומאסק יצאו למסע טיהור. עובדי הממשל נלחמים בהם בגל תביעות

"ה-80 אלף איש שעזבו את הארץ הם הלקוחות שלנו"

יותר מ-200 גנים לא פעלו כסדרם השבוע בשל מחסור בגננות מחליפות

הצופים מתבקשים לא לשפוט, אך ככל שהסרט מתקדם קשה שלא

כתבות שאולי פספסתם