מחטופי הלח"י וממחסלי "התליין מריגה"

מנחם ברבש נולד בבוברויסק שבבלארוס למשפחה חב"דניקית. בנעוריו נדדה המשפחה לוורשה, ומשם עלתה לארץ והתיישבה בתל אביב. ברבש ריכז את קן בורוכוב של הנוער העובד והלומד, התנדב לפלמ"ח והצטרף לקיבוץ אלונים. בשלהי 1942 היה אמור לנסות להגיע לגטו ורשה יחד עם אברהם ציגל, בצניחה או באמצעות צוללת בריטית שתביאם עד דנציג, אך התוכנית בוטלה.

ב-1945 התחתן ברבש עם רות לבית הבר, ונולדו בניהם אורי ובני, ובתם חני. לאחר מכן עזב את הקיבוץ והצטרף לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), כאחראי על הקשר עם הצבא הבריטי ומשטרת המנדט. שמואל טולידאנו, שעבד לצדו במחלקה הערבית של השירות, מספר כי עבדו תחת כיסוי של עיתונאים ב"דבר". ב-10 במאי 1948 חטף לח"י את ברבש יחד עם יוסף אבידר ושני אנשי הגנה נוספים, כתגובה על חטיפת אנשי לח"י בחיפה על ידי ההגנה. בהתערבות לוי אשכול שוחררו הארבעה.

במלחמת העצמאות נפצע ברבש בהפצצת מטוסים מצריים. בתום המלחמה הגיע לדרום הארץ בשליחות שרת העבודה, גולדה מאיר, כמנהל מחוז הנגב. הוא ניצח על הקמתם של יישובים חדשים ואכלוסם בעולים, על סלילת כבישים ועל בניית מפעלים.

ב-1958 יצא לדרום אמריקה בשליחות המגבית היהודית, אך בניו זוכרים איך הגיעו לבית ארגזי נשק שנועדו להגנה עצמית של הקהילות היהודיות, ואיך טיילו לתומם עם אביהם בטבע, בלי לדעת שהם משמשים כיסוי לתצפיותיו, כחלק מהמרדף אחרי אדולף אייכמן. לאחר חטיפת אייכמן הוכרז ברבש כאישיות בלתי רצויה והמשפחה חזרה לישראל.

ב-1963 התמנה ברבש על ידי שר העבודה גיורא יוספטל כאחראי על עיירות הפיתוח בכל הארץ, ובמסגרת תוכנית "מן העיר אל הכפר" סייע להן לעמוד על רגליהן. באותה עת יצא שוב לארגנטינה, בשליחות "כלל". מאיר עמית, ראש המוסד וחברו מימי אלונים, ביקש ממנו להצטרף לחוליה שרדפה אחרי הרברטס צוקורס, "התליין מריגה", שמצא מקלט בברזיל. עמית אומר כי בדרך כלל לא אישר חיסולים כאלה, אך המקרה של צוקורס, שרצח יהודים רבים באכזריות במו ידיו, היה שונה.

בפברואר 1965 פותה צוקורס לצאת מברזיל לאורוגואי על ידי ישראלי שהתחזה לאוסטרי בשם "אנטון קינצלה". בספר שכתב עם גד שמרון מספר "קינצלה" כי ברבש התחזה אף הוא לאוסטרי, בשם אוסוואלד היינץ טאוסיג, והמתין לצוקורס בווילה במונטווידאו, יחד עם שאר אנשי החוליה. אחרי מאבק קצר חוסל צוקורס. ברבש, בראיון ל"הארץ" ב-91', אמר כי "לא היה שום קושי נפשי בהריגתו, וישנתי בשקט אחרי זה". לאחר מכן הוברח ברבש עם משפחתו לשווייץ.

ב-1968-1972 היה ברבש נספח כלכלי בתאילנד והצליח להניח יסודות לשיתוף פעולה כלכלי עם ארצות האזור. ב-1973-1982 היה אחראי על הדיור בצפון הארץ בחברת עמיגור, ומרק פריבס, לשעבר מ"מ המהנדס הראשי של החברה, מספר שישב בוועדה שהביאה להקלת הצפיפות בערי הפיתוח, והטביע חותמו כיו"ר ועד העובדים של החברה.

לאחר שפרש, ניהל ברבש את קרן "תנופה לצמיחה" שהקימו יצחק בן אהרון וישראל קיסר. צבי צפרירי, יו"ר הקרן, מספר כי העובדים תרמו מרצונם שלושה ימי חופשה כדי לסייע למפעלים בקשיים. הוא היה פעיל בחוג 77, שניסה לרענן את מפלגת העבודה בעקבות המהפך, ופרופ' זאב שטרנהל, מיוזמי החוג, אומר כי בעבור ברבש "המושג תנועת העבודה לא היה מערכת של כוח אלא דבקות בערכי יסוד, בעיקר שוויון וצדק חברתי".

מאז מחצית שנות השמונים עסק ברבש בגרעון המזרח התיכון ובהעדר דיון ציבורי על כך, והרבה לכתוב על הנושא יחד עם פרופ' מתי מייזל, וכן בספרו "האופציה הגרעינית של מדינת ישראל".

על סדר היום

זמיר יעביר למבקר המדינה מידע רגיש שהלוי ייעד לוועדת חקירה ממלכתית

נבחרת האצנים של הקואליציה בכנסת שועטת לדיקטטורה במהירות שיא

"הסיפור שלי הוא מלון חמישה כוכבים לעומת החטופים שמוחזקים היום בעזה"

כמעט בכל מחלקה יש שאוויש, והקצינים יודעים. איך נפתחו רק שש חקירות?

נמצאה בעזה הוכחה שאלוהים שומר על יהודים. טוב, אולי רק על חלקם

כתבות שאולי פספסתם