בית קולנוע | איי לייק מארק

סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית" (ארצות הברית, 2010) צולמה ב-99 טייקים. מבחינה זו נראה שאופיה האובססיבי של העשייה הקולנועית של הבימאי, דייוויד פינצ'ר, הולם את הנושא, או לפחות את אופי הגיבור. הסצינה מתעדת את הפגישה של מארק צוקרברג (ג'סי אייזנברג), הגיבור בן ה-19, עם חברתו אריקה (רוני מארה) בבית קפה סטודנטיאלי באוניברסיטת הרווארד. חילופי המהלומות המילוליות בין בני הזוג מזכירים את מיטב סרטי ה"סקרובול קומדי" של שנות הארבעים. אך בניגוד ל"נערתו ששת", סרטו של הווארד הוקס, למשל, הכישלון במאבק בין המינים נובע מהאינטליגנציה הרגשית הנמוכה של הגיבור, שלהטוטיו הלשוניים, הנעדרים כל הומור או אירוניה עצמית, חושפים אותה.

מיומנותו של דייוויד פינצ'ר ושל התסריטאי ארון סורקין עושה את הסצינה מענגת לצפייה בעיקר בזכות התובענות המילולית שלה. בניגוד לקומדיות המטורפות של העידן הקלאסי בהוליווד, העידן הנוכחי, שהסרט כה מיטיב לתעד, אינו מבטיח מראש את ניצחון הרומנטיקה. שם המשחק הוא אחר: ההעצמה המילולית מוחלפת בהעצמה דיגיטלית. מארק, שאריקה מטיחה בו לבסוף עלבונות ועוזבת אותו, חוזר לחדרו במעונות, מחליט להוריד תמונות של סטודנטיות ממאגרי המידע של האוניברסיטה ולדרג אותן, עם חבריו, לפי מידת הסקסיות שלהן. התוצאה היא 22 אלף "כניסות", וקריסה של הרשת האוניברסיטאית בתוך שעתיים. מארק עובר שימוע ונאשם בפריצת מערכות האבטחה בקמפוס, אך בעולם שהמבנה החברתי הוא חזות הכל, תרתי משמע, אובססיית הרשת החברתית הולכת וקורמת עור וגידים.

הסרט עוקב אחר ההקמה של "פייסבוק" במעין סיפור חניכה עצמי נוסח המאה ה-21. מבחינה תסריטאית, תיאור המעבר מרשת חברתית במאה אוניברסיטאות לאוכלוסייה של 500 מיליון משתמשים ברחבי העולם, ומאלף דולר שהושקעו בסטארט אפ ל-25 מיליארד בתוך שש שנים, מבוסס באופן די שיגרתי על מבנה של פלשבקים. המוקד הוא דיון משפטי: המאבק בין עורך הדין של צוקרברג לעורכי הדין של חברו היחיד והמשקיע העיקרי במיזם בראשית הדרך, אדוארדו סברין (אנדרו גרפילד), שמצא את עצמו בחוץ; והמאבק בין מארק לעורכי הדין של שני סטודנטים אחרים, תאומים, שהיו שותפים לחלק מהרעיון בראשית הדרך.

אך "הרשת החברתית" אינו דרמת בית משפט ואינו סרט ביוגרפיה. איננו יודעים על מארק צוקרברג בסוף הסרט יותר משידענו בפתיחתו. פינצ'ר שומר על מיתוס המסתורין של הגאונות. בניגוד למתרחש בסרטים כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (גאס ואן סנט, 1997) או "תפוס אותי אם תוכל" (סטיבן שפילברג, 2002), למשל, הוא אינו מנסה לפרק את המיתוס, לגעת במרכיבי רקע פסיכולוגיים, או לחבב עלינו את הגיבור. במקום זאת הוא מציג במערכת הפלשבקים את ההתקדמות של הקמת האתר בדרך שהיא כה תזזיתית וסוחפת, עד שהצופים נשבים רוב הזמן בקסמו של הסרט ובתפישה הזהותית הבלתי ניתנת לערעור של "פייסבוק".

הפלשבקים יוצרים כמובן מערכת השהיות ומחזקים את תחושת המתח. בדרך זו משכיל "הרשת החברתית" להתגבר על העובדה שסיפור ההצלחה שהוא מספר ידוע מראש. אט-אט, מתוך הקירבה לנקודת המבט של צוקרברג, שלא מפסיק לתכנת ולשכלל את הרשת שיצר, ובעומק הסיפור על תשוקה, בגידה, חברות, כסף ומוסר - מופיעה האליטה החדשה של עידן המידע. מבחינתה, ולכן גם מבחינתנו, הדאטה, מאגר הנתונים, הוא הכוח. צוקרברג מחליט כי מה שייחודי לרשת החברתית אינו האפשרות להכיר זרים אלא דווקא האפשרות של משתמשי הרשת להפוך את הקשרים החברתיים שלהם לנראים. כך, כשחבר בקמפוס שואל אותו אם לבחורה מסוימת יש חבר, המצלמה מלווה את מארק הרץ במהירות לחדרו, ומוסיף לפרופיל של המשתמשים את האפשרות של "סטטוס": פנוי/ה או לא.

המעקב אחר בניית "פייסבוק" מוכיח את המובן מאליו התרבותי, שלפיו הזהות אינה נתפשת עוד כמאפיין של היחיד או כביטוי של פנימיותו, אלא כתוצר חברתי, תוצאה של הסביבה החברתית. בניגוד להתקשרויות אנונימיות ברשת, שיכולות לחשוף עולם אנטי נורמטיבי ולעתים סוטה, צוקרברג מציג תפישה שלפיה העולם און-ליין מכונן את זהות הפרט לא פחות מאשר העולם אוף-ליין. התכנות המסחרר שלו מציג את האני הדיגיטלי כאני האמיתי, זה שיכול להעצים את הדימוי העצמי ואת זהות המשתמש.

האם זה קורה לצוקרברג עצמו? בהרווארד הוא הופך מסטודנט דחוי למי שמנצח על תחרות פריצות לרשת לקול מצהלות חבריו, המשתאים מיכולתו כמתכנת. אך סצינת הסיום חושפת אותו, בתום יום דיונים משפטי, מעלה את התמונה של אריקה ושולח בקשה לחברות בפייסבוק. הכותרות מלמדות על הסכם פשרה של 65 מיליון דולר עם התאומים, ועל סכום לא ידוע שקיבל אדוארדו. המיליארדר הצעיר בעולם, הצעיר היהודי המבריק של עידן מיידוף, חוזר ומקיש על תמונתה של אריקה. ברקע נשמע שירם של לנון ומקרטני "בייבי יו אר א ריץ' מן", והוא מתחזק את זהותו, כפי שלימד מאות מיליונים לעשות, אך לשווא. בבלוג של צוקרברג ב"פייסבוק" הוא כותב למשתמשי האתר כי בזכותם "העולם נעשה יותר פתוח ומחובר". הסרט "הרשת החברתית" מלמד אותנו, מעל הכל, להאמין לו.

על סדר היום

החרדים ממשיכים לאיים, אך נפרדים בהדרגה מאשליית הפטור מגיוס

עומר ונקרט: כשנפלה עסקה, סבלנו מהשפלות, הפחתה באוכל, אלימות והתעמרות

טראמפ משווק פחד ואימה מפני מהגרים. הנתונים חושפים תמונה אחרת

מחמוד חליל הוא פרו־חמאס ואינו פרטנר של השמאל. הגבול חייב להיות ברור

אם דני אלגרט ימשיך במתקפתו האמיצה על המשיחיות, הוא לא יוזמן לאולפנים

כתבות שאולי פספסתם