בגיל 75, שירלי מקליין היא הכוכבת הכי צעירה בהוליווד
- ️Fri May 15 2009
מיקומך באתר
שירלי מקליין לא רק מאמינה בגלגולי נשמות, היא גם יודעת בוודאות שבחייה הקודמים היתה, בין היתר גבר, זונה, גיישה יפנית, מודליסטית של טולוז לוטרק, יתומה שגודלה בידי פילים והמאהבת של קרל הגדול, שכבש את מערב אירופה ומת בשנת 814 אחרי הספירה. ועוד לא דיברנו על החייזרים שדיווחה כי ביקרו אצלה בגינה.
בחייה הנוכחיים, כפי שרוב העולם מכיר ומוקיר, היא שחקנית של אלף פרצופים ותפקידים; אם לבת שגדלה הרחק ממנה, בטוקיו, ובגלגול קודם היתה, לדבריה, אמא שלה; אחותו הגדולה של אחד, וורן בייטי, ולרגע או שניים, כמעט גיסתה של מדונה, שאותה תיעבה; זוכת אוסקר גרושה שהיתה המאהבת של איב מונטאן, במקביל למרילין מונרו, של דני קיי, לפני הרומן שלו עם לורנס אוליביה, ושל רוברט מיצ'ם, שהיה אלכוהוליסט כמו אביה, וזה אחרי שהצהירה כי לא תוכל להתאהב בגבר שמכור לטיפה המרה. "להיות באתר הסרטה זה נורא סקסי", אמרה פעם, "כי את כל כך פנויה רגשית, ולכן בשנים הראשונות התאהבתי כמעט בכל שחקן מכל סרט. רק מאוחר יותר נהייתי טיפה יותר סלקטיווית".
בגלגולה הנוכחי הספיקה שירלי להשתרלל גם עם העיתונאי פיט המיל, שעזב אותה לטובת ג'קלין קנדי אונאסיס, ועם ראש ממשלת שוודיה, אולוף פאלמה, לפני שמתנקש שם קץ לחייו בשנת 1986. פאלמה כשלעצמו, טענה בדיעבד, לא היה אלא גלגול של קרל הגדול, מאהבה מחייה הקודמים. מבולבלים? תירגעו.
היו לה גם אהבות נכזבות, כמו דין מרטין, למשל, שמקליין היתה חברה של כבוד בחבורת ה"Rat Pack" ההוללת והמהוללת שלו ושל פרנק סינטרה, סמי דיוויס ג'וניור ואי אלה גנגסטרים. היום היא מעדיפה גברים צעירים, כי "הם יודעים להקשיב והם יותר גמישים". הבמאי אוליבר סטון חטף ממנה כוס יין בפרצוף אחרי ששאל אותה אם בגילה עדיין "עושים אהבה". למען האיזון והסדר הטוב היא גילמה נזירה, או לפחות מתחזה לנזירה, בסרט "הנשרים הם רעבים", לצד קלינט איסטווד, מהגברים היחידים בהוליווד, שאיתם ככל הידוע לא ניהלה רומן.
היא עישנה שני ג'וינטים בלבד כל חייה - "הראשון במלון גרובנר האוס בלונדון, וזה עשה אותי כל כך רעבה שכמעט אכלתי את הרהיטים, והשני במסיבה במאליבו, שאחריו בהיתי 14 שעות רצופות בפסים צבעוניים על מסך טלוויזיה. אני לא זקוקה לסמים בשביל לפתח את חיי הפנטזיה והדמיון שלי".
היא חלמה להיות רקדנית בברודוויי, מהסוג המכונה ג'יפסי ("כל השנים נשארתי צוענייה בנשמתי"), ואולי לא היינו מתכנסים כאן היום אלמלא הוקפצה משורת המקהלה להחליף את הכוכבת שנקעה קרסול ב"משחקי הפיג'מה". שלא כמו באגדות, זה קרה אחרי שהגיעה לתיאטרון באיחור של רבע שעה בגלל תקלה ברכבת התחתית, אחרי שהכוכבת, קרול הני, התפרסמה כמי שלא מחמיצה הופעה לעולם, ואחרי שמקליין, שכבר היתה עם הפנים החוצה מההפקה, לכיוון תפקיד ראשי במחזמר אחר בברודוויי ("קאן קאן"), לא היתה מוכנה מספיק, טעתה בשורותיה, פישלה בצעדיה, ובכל זאת הקסימה את הקהל.
רק כעבור שלושה חודשים, זכתה להחליף שוב את הני, שנפצעה שנית, אלא שהפעם זה כן היה כמו באגדות. בו במקום היא הוחתמה על ידי המפיק ההוליוודי האל בי. וואליס, שנכח באולם במקרה, לחוזה של חמש שנים באולפני פרמאונט - חוזה שבהמשך שילמה מכספה כדי להשתחרר ממנו, בטענה שכבל אותה וחסם בפניה אפשרויות מקצועיות. אלפרד היצ'קוק עשה לה אודישן, וליהק אותה לסרטו "הצרה עם הארי", אחרי שאמר לבת ה-19 חסרת הניסיון שיש לה אומץ של שודד בנקים. והיא בכלל - וזו הצרה עם שירלי וזה אולי אחד מסודות קסמה - לא ידעה שהיתה אמורה לפחד ממשהו.
ברוכים הבאים לרכבת ההרים הידועה כשבעים וחמש השנים הראשונות בחייה של שירלי מקליין, אחד המתקנים הכי מלהיבים בלונה פארק של הוליווד. תלמדו ממנה לשמור על ראש פתוח ומצב רוח מרומם, להחזיק חזק ולזרום, ותראו שמה שלא יהיה, יהיה כיף.
היא נולדה ב-24 באפריל, 1934, בריצ'מונד, וירג'יניה, ובשנים האחרונות מקפידה לחגוג ימי הולדת משותפים עם אחת מחברותיה, ברברה סטרייסנד. ילדותה לא היתה מאושרת במיוחד. "הייתי מנומשת ושנאתי את הנמשים שלי", סיפרה. "אני שונאת אותם עד היום". כשקרטיס הנסון, הבמאי של "בנעליה" הודיע לה שיצלמו אותה בלי איפור, וגם בלי פאות להסתרת שערה הדליל והמקליש בשנים האחרונות, היא היתה מוטרדת רק בעניין "הנמשים הארורים".
אביה איירה היה מורה ומתווך דירות שוויתר על שאיפתו להיות כנר ופילוסוף, ואמה קתלין, ששירלי אימצה את שם נעוריה מקליין, היתה משוררת, מורה לדרמה ושחקנית מפוספסת. בבית שררו תחושות כישלון ואכזבה עמוקות, שגרמו לבני בייטי הצעירים לרצות להצטיין ולהגשים את חלומות ההורים המוחמצים. "הקשר שלהם התבסס על נוירוזות משותפות", סיפרה הבת. "מאושרים הם כמעט לא היו. פעם חשבתי שהם כמו מרתה וג'ורג' ב'מי מפחד מוירג'יניה וולף', אבל בדיעבד הבנתי שהם לא היו כל כך נוראים, ולצערי גם לא כאלה מצחיקים".
"במידה רבה חיינו את החיים שהם רצו לחיות", המשיכה מקליין. "אמא שלי אמרה לי ממש לפני מותה, שקינאה בי כל השנים. זה היה רגע עצוב אבל גם משחרר לשתינו. היא מעולם לא דיברה על רגשות. תמיד שמרה את עצמה לעצמה. טוב, היא היתה קנדית. הקנדים חיים בשלג. הם לא מדברים. ברצינות. אתה אף פעם לא יודע מה עובר להם בראש. אף פעם".
יחסיה של מקליין עם אחיה הצעיר, שקרא לבתו הראשונה על שם אמו - ולדברי אחותו "רצה להבין נשים בגלל אמא, וגם הבין נשים, הבעיה היא רק שהוא הבין יותר מדי נשים" - היו מורכבים וטעונים מאז שהיא זוכרת את עצמה, והיו רצופים תקופות ארוכות של ניתוק וחוסר קשר, שבהן לא החליפו מלה ביניהם.
שנים רבות היה בייטי מצליח ומוערך מאחותו, ותמיד נחשב יפה ממנה. היא טוענת שהעובדה הזאת אף פעם לא הפריעה לה. "אם כבר, הייתי סקרנית לשכב איתו פעם בשביל לראות על מה כל המהומה. אבל זה כנראה כבר לא יקרה".
העיתונאית ג'יני דאגרי שביקשה ממקליין פרוטקציה לצורך השגת ראיון עם בייטי, סיפרה שתגובת השחקנית היתה: "בתנאי אחד. שתשכבי איתו". את מקליין זה הצחיק.
"הייתי שמחה להופיע בסרט שלו", הוסיפה בהזדמנות אחרת, "אבל גם זה כנראה לא יקרה. אצלו כל סצנה דורשת 68 טייקים לפחות, ואני מתקתקת הכל בטייק או שניים. זה בטח היה עולה לי על העצבים והייתי מסתלקת משם ביום הראשון. זה שלא נחשבתי ליפהפייה תמיד שיחק לטובתי. אולי הייתי בת השכן, אבל השכן שיש לו בת חמודה וחצופה, ולא בת מהממת שגברים מוכנים להרוג בשבילה. היה לי הרבה יותר קל בלי המטען הזה. כך קיבלתי תפקידי אופי מעניינים בלי בעיות, וזה מה שעניין אותי תמיד - תפקידים טובים ולא 'להיות כוכבת' וכל הבולשיט הזה. היום אין תפקידים טובים לא רק לנשים מעל גיל 50, אלא לנשים מעל גיל 25. זה מטורף.
"בכל מקרה, העובדה שלא הייתי יפהפייה חסכה ממני את תפקידי הקישוט ותפקידי הסייד-קיק של הגבר, שזה הדבר הכי משעמם שיש. והכי חשוב: לא פחדתי להזדקן ולאבד את יופיי, כי לא היה מה לאבד".
קליין, פמיניסטית מסוג אחר - "נשים צריכות להיות משוחררות, אבל תחת יפה אף פעם לא מזיק" - מעולם לא חששה לנפנף בחוסר הביטחון שלה בפרהסיה. "אני נראית כמו הומלסית", אמרה פעם לעיתונאית שהחמיאה לה על לבושה. "הן לבנות מדי", אמרה לעיתונאי אחר שהחמיא לה על רגליה המפורסמות. וכשמייק וואלאס מתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" הראה לה בשנת 2000 קטעים מראיון קודם שקיים איתה בשנת 1984, תגובתה הראשונה היתה: "אוי, כמה השמנתי. כמה אני שונאת להיות שמנה". עוד אמרה לוואלאס שעם השנים הפכה נרגנת יותר. "אני לא משוגעת", אומרת הדמות שגילמה ב"מגנוליות מפלדה", "סתם יש לי מצב רוח רע מאוד בארבעים השנים האחרונות". אבל הרופא שלה טוען שבסרט המתעד ניתוח שעברה בברכיה, נתנה מקליין את הופעתה הטובה ביותר.
חמש פעמים היתה מועמדת לאוסקר כשחקנית. מועמדות שישית גרפה כיוצרת סרט תיעודי, על מסע בסין. היא התמחתה, לדבריה, בתפקידי "מחצלות לניגוב רגליים, קורבנות וזונות. שיחקתי כל כך הרבה זונות, שבהוליווד כבר התחילו להשאיר לי את המשכורת על השידה ליד המיטה". שירלי מקליין, הנהלת חשבונות: 6,000 דולר בלבד עבור השתתפותה ב"80 יום מסביב לעולם" (1956), 37,500 על תפקידה ב"אחדים באו במרוצה" (1958), 175 אלף דולר תמורת "הדירה" (1960), 800 אלף דולר פלוס אחוזים מההכנסות בגין "צ'ריטי המתוקה" (1969). הזונה, נו מה, הכי השתלמה, אם כי בגרסה האמריקאית המזמרת והמרוככת ל"לילות כביריה" קראו לה "מארחת באולם ריקודים". שכרה השתדרג עם השנים, אך מעולם לא עבר את ה-4 מיליון דולר לסרט.
נשמות טובות טענו שמקליין, לא זו בלבד שאינה מטורללת ואינה מאמינה בעצמה לסיפוריה על ריקודים עם חייזרים ומפגשים עם נשמות קודמות, היא למעשה אשת עסקים ממולחת ביותר, שראתה את הנולד והקדימה בכמה צעדים את שאר העולם עם קשקושי הניו-אייג' שלה, שמהם בנתה אימפריה המגלגלת מיליונים. ספריה מתורגמים לעשרות שפות ונמכרים במאות מהדורות. באתר האינטרנט שלה, בנוסף על מפות אסטרולוגיות, עצות פנג שואי והגיגים על המופלא מאיתנו, מוכרת מקליין "תכשיטי קארמה", נרות ארומטיים, ויטמינים ומיני מרצ'נדייז רוחני שמחיריהם נקובים בדולרים ארציים.
בבעלותה חווה ענקית בניו מקסיקו, מתחם דירות שלם במאליבו ושאר נכסים. החלטורות המזדמנות בלאס וגאס משלשלות לכיסיה מיליונים נוספים. מקליין טוענת שהיא חיה בצניעות, יחסית לכוכבות קולנוע בדרגתה, אינה בוחלת במסעות וטרקים בעולם בתנאי שדה קשים - צלמי פפראצי שניסו להשיג תמונות שלה במקלחת מאולתרת באחד המסעות, גמרו עם מצלמות שבורות - ובעיקר מצפצפת על הציניקנים.
"להיות ציניקן זה הכי קל, וזו הדרך היחידה שרוב העיתונאים מכירים, כי הם פשוט פוחדים להתבונן קצת יותר לעומק", אמרה בראיון. "יש לי חיים רוחניים עשירים מאוד, ולהיות רוחני זה לא רק לשבת על ראש הר, ליילל אל הירח עם גיטרה קרועת מיתרים ולאכול נבטים, אם כי עשיתי גם את זה. אין בלבי ספק שחייתי חיים קודמים, ואם ליצן כמו דיוויד לטרמן האידיוט רוצה לחגוג על חשבוני, שיהנה. אני הראשונה שצוחקת מעצמי, והראשונה לטעון שכל מי שיודע לצחוק מעצמו לעולם לא יחדל להיות משועשע.
"אבל יש לי תשוקות וחוויות מסוימות שאני רוצה לשתף בהן את מי שרוצה לשמוע, ויש לי סקרנות ילדית לגבי העולם שמעבר, לגבי ישויות וממדים אחרים, אני מתייחסת לזה במלוא הרצינות ולא מתכוונת להתנצל על כך, ויכולה רק לרחם על מי שאיבד את הקשר עם הילד שבו. החברים שלי יודעים שאם אני לא זמינה, זה מפני שקפצתי לפסטיבל טעימות יין בבולגריה או לטיול בהימאליה. הם לא חושבים שדילגתי פתאום לחיים אחרים או לכוכב אחר. יש להם חוש הומור קצת יותר מוצלח מזה".
ברגע של רצינות, מקליין מודה שהיא מלקה את עצמה - מטאפורית, מטאפורית - על כך שבתה היחידה סאצ'י גדלה עם אביה, המפיק סטיב פרקר, ומיעטה להתראות עם אמה בילדותה, אלא בחגים. "אני מרגישה שהחיים הם מחזה", היא אומרת, "ואני מנסה לכתוב לעצמי כמה שיותר סצנות יפות ונעימות, אבל אני יודעת שאת המערכה הזאת לא אוכל לכתוב מחדש".
הפיצוי המסוים הוא בגלגולה הנוכחי, כסבתא מפנקת לנכדיה ודודה משקיענית לא פחות לאחייניה, ארבעת ילדיהם של וורן בייטי ואנט בנינג. בתה רצתה להיות שחקנית, ולדברי מקליין הפגינה כישרון גדול, אך לבסוף בחרה להתמסר לאמהות, בניגוד לאמא שלה. בסרט "בנעליה" שיחקה סבתא שמנסה לעשות תיקון משפחתי מאוחר באמצעות נכדותיה (קמרון דיאז וטוני קולט), ב"גלויות מהחיים" שיחקה אם נפקדת שהעדיפה את הקריירה שלה על פני בתה (מריל סטריפ) ואומרת לה, "אני באתי מכלום ועשיתי מחיי משהו. את באת ממשהו ועשית מחייך כלום"; וישנה כמובן הופעת האוסקר הבלתי נשכחת בסוחט הדמעות הנצחי "תנאים של חיבה", שם הוזנקו יחסי אם-בת בקולנוע לשיאים חדשים. לתפקיד הראשי היו מיועדות בתחילה ג'ניפר ג'ונס, אן בנקרופט ולואיז פלטשר, אבל הבמאי, ג'יימס ל. ברוקס, שאמר על מקליין כי "אינה מסוגלת לתת הופעה משעממת", בחר בה לבסוף, מכיוון ש"היא היתה היחידה שראתה בסרט קומדיה". יחסיה הסוערים ועימותיה הקשים עם דברה ווינגר, שגילמה את בתה, היו סוד גלוי והעמיקו בוודאי את הופעותיהן בסרט. ווינגר, שאמרה על ריצ'רד גיר, ששיחק לצדה ב"קצין וג'נטלמן", שהוא "חתיכת בשר לבן", לא חסכה במחמאות מפוקפקות גם ממקליין, שגזלה ממנה את האוסקר.
חרטה פומבית נודעת של מקליין היא על סירובה לתפקיד ב"אליס לא גרה כאן יותר", שזיכה את אלן בורסטין באוסקר. "חשבתי לעצמי: מי הסקורסזי הזה ומה לי ולו? מטומטמת שכמותי".
מלות הפתיחה של נאום הזכייה שלה באוסקר 1984 היו לאגדה לפחות כמו התפקיד עצמו: "הגיע הזמן", כמו גם מלות הסיום: "מגיע לי", אך לשם ההגינות יש להזכיר את המלים המקדימות אותן: "שאלוהים יברך את הפוטנציאל שיש לכולנו, להפוך כל דבר לאפשרי אם אנחנו חושבים שמגיע לנו".
"המסע המעניין ביותר שיש הוא המסע אל תוך עצמנו", אומרת מקליין. "מערכת היחסים היציבה והעמוקה ביותר שאי-פעם תהיה לנו היא מערכת היחסים עם עצמנו. שום דבר לא ישתלם לנו יותר מאשר ללמוד לאהוב את עצמנו באמת. אני עובדת על זה קשה. ואני ממש בדרך לשם. כרגע אני די מחבבת את עצמי".
זה בסדר. גם אם שירלי מקליין לא תצליח לאהוב את עצמה ממש, עולם שלם עושה את זה בשבילה כבר שנים. *
דבר המבקר | אורי קליין מצמררת, קומית, אנושית מה הופך את שירלי מקליין לשחקנית טובה כל כך?
שנות החמישים המוקדמות היו שנים מעניינות מבחינת הייצוג הנשי על בד הקולנוע האמריקאי. הכוכבות הגדולות של אותה תקופה היו מרילין מונרו, גרייס קלי, אודרי הפבורן ואליזבת טיילור, וכל אחת מהן בסגנונה, בצבעיה, אפילו במבנה גופה, ייצגה אופציה נשית אחרת מבחינת מקומה של האשה בתוך המציאות הקולנועית המעוצבת על ידי המבט הגברי.
אל הארבע האלו נוספה ב-1955 שירלי מקליין, כאשר היא נבחרה על ידי אלפרד היצ'קוק לגלם את תפקיד האלמנה הצעירה בקומדיה השחורה "מי רצח את הארי?". בחירתו של היצ'קוק בשחקנית האלמונית, הצעירה והשונה כל כך מסוג השחקניות שבהן הוא בחר לרוב, סימנה עד כמה הסרט הזה היה חריג בקריירה שלו.
בסרט גילמה מקליין את אחת הנשים היחידות בקולנוע של היצ'קוק שהיצ'קוק לא פחד מהן ולכן לא רצה להתעלל בהן: אשה שאינה פנטזיה, אלא דמות קיימת, יציבה ובעלת שכל ישר. מקליין עם שערה האדמוני הקצר הביאה אל בד הקולנוע את בת השכן, אך לא בת השכן כפי שגילמה אותה באותן שנים דבי ריינולדס (שדמות המתבססת עליה גילמה מקליין ב-1990 בסרט "גלויות מהחיים", על-פי ספרה של קארי פישר, בתה של ריינולדס), לא חייכנית וחסונה, אלא נמרצת, שובבה ולעתים גם חוצפנית ותוקפנית. כבר בסרטה הראשון נגלתה מתחת לחזות האיתנה שלה מידה של פגיעות שהפכה את הופעותיה גם בסרטים זניחים לאפקטיוויות.
הפגיעות הזאת היא שהובילה אל תפקידה הגדול הראשון, שהפך אותה לכוכבת - תפקיד הזונה הנוגעת ללב שפרנק סינטרה מביא עמו, בשובו לעיר הולדתו, ב"אחדים באו במרוצה", המלודרמה הגדולה של וינסנט מינלי מ-1958 - ומשם לתפקידה הגדול הבא: מפעילת המעלית בבניין המשרדים שבו עובד ג'ק למון בקומדיה הגדולה של בילי וויילדר, "הדירה", מ-1960.
בידי שחקנית טובה פחות משירלי מקליין, שני התפקידים האלה, ותפקידים נוספים שהיא גילמה במהלך הקריירה הארוכה שלה, עלולים היו לגבול בקיטש. כמעט שאין משימה קשה יותר לשחקנית מלגלם דמות שאמורה לשבור את לבנו; דמות שמחייכת דרך דמעותיה ודומעת תוך כדי שהיא מחייכת; אך מקליין, בתפקידיה הטובים ביותר - והיא הופיעה גם בסרטים רעים רבים, בעיקר קומדיות תפלות בשנות ה-60 - ידעה תמיד כיצד לעצור רגע לפני שהופעתה חצתה את הגבול אל המביך והמרתיע.
אל התכונה הזאת נוספה האקסצנטריות שהיא הפגינה באישיותה וגם בהופעותיה על הבד; לעתים היא הגזימה בהפגנתה הקולנועית של אותה אקסצנטריות; אך לעתים קרובות היא הוסיפה להופעותיה נופך של תבונה, שגאל אותן מהתפנקות יתר.
השילוב בין ריסון לפגיעות ולאקסצנטריות הוא שהפך את הופעתה כאורורה גרינאוויי ב"תנאים של חיבה", סרטו של ג'יימס ל' ברוקס מ-1983 - תפקיד שהעניק לה סוף-סוף אוסקר ראשון - למוצלח כל כך. על הנייר לפחות אלה דמות ותפקיד בלתי אפשריים; אך מקליין הפכה את הדמות לאפשרית, לקיימת. השילוב ההוא הוא שהפך את זעקתה בבית החולים, לתת לבתה תרופה נגד כאב, למרשימה ולזכורה כל כך. נדמה שרק מקליין יכלה להפוך את הזעקה הזאת לגם מצמררת וגם קומית, כלומר, לאנושית.
לחצו לקבלת עדכונים בנושא:
על סדר היום
החרדים ממשיכים לאיים, אך נפרדים בהדרגה מאשליית הפטור מגיוס
עומר ונקרט: כשנפלה עסקה, סבלנו מהשפלות, הפחתה באוכל, אלימות והתעמרות
טראמפ משווק פחד ואימה מפני מהגרים. הנתונים חושפים תמונה אחרת
מחמוד חליל הוא פרו־חמאס ואינו פרטנר של השמאל. הגבול חייב להיות ברור
