רגל פה רגל שם | דני יתום, ביוגרפיה

שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד דני יתום. ידיעות ספרים, 462 עמ', 98 שקלים

"הברונטית הגבוהה לחשה את הדברים לתוך אוזנו של התייר שנפש על שפת בריכת המלון". צריך להודות שזו פתיחה די שגרתית - אך מפתה - לספר ריגול בדיוני. אבל לפנינו ראשיתו של סיפור אמיתי, ככל הידוע הפרשייה העצובה והמביכה ביותר בתולדותיה של רשת הריגול הישראלית המפוארת, הידועה בכינוי החיבה שלה "המוסד". הברונטית הגבוהה בישרה ל"תייר" הנופש על אחד הכישלונות הגדולים ביותר בתולדות הארגון רב המוניטין: על חשיפתה של החוליה שנשלחה בספטמבר 1997 לעמאן כדי לחסל את חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס. בהוראתו של ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, המוסד החיש לבית החולים נסיוב לניטרולו של הרעל.

המחבר, דני יתום, שעמד אז בראש המוסד, מספר שבשעות הארוכות שישב בארמון בעמאן הוא "ייחל להתאוששותו של מי ששעות קודם לכן שלחתי אנשים לחסלו". יתום נזכר באמרה של הסופר הפורטוגלי הנודע, ז'וזה סאראמאגו, שהקסם של הספרות הוא יכולתה להמית אנשים ולהשיבם לחיים. "חשבתי שלעתים המציאות יכולה לעלות על כל פנטסיה ספרותית", משחזר המספר, הגיבור הטראגי, שנובר בפצע ואינו מרפה.

מדוע בוחר אדם לפתוח את ספרו האוטוביוגרפי דווקא בתיעוד מפורט של כישלון מהדהד שהתרחש במשמרת שלו? למה לא בסיפור גבורה מימי סיירת מטכ"ל, כמו מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה? מה רע בחשיפה דרמטית של המסמך המאלף שמתאר את המשא ומתן שהמיליונר היהודי-האמריקאי, רון לאודר, ניהל בשנות ה-90 עם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, בשליחותו של ראש הממשלה נתניהו? נראה כי טראומת התנקשות הנפל במשעל אינה מניחה ליתום והוא ביקש לפרוק תחילה את המעמסה הכבדה (משעל מוסיף להציק לישראל ממקום מושבו בדמשק). פורק בזעם וסוגר חשבונות.

בעיני יתום כולם אשמים: אשם נתניהו שנתן את ההוראה, חרף האזהרה מפני פגיעה ביחסים עם ירדן ונענה ללחצים למנות ועדה לבדיקת הכישלון; אשמים יצחק מרדכי (אז שר הביטחון), עמי איילון (אז ראש השב"כ) ומשה יעלון (אז ראש אמ"ן), שלפי המחבר היו בסוד התוכנית, הסכימו והפקירו אותו לבד עם האחריות; אשם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שהוזעק לטפל במשבר ומידר את יורשו, יתום; אשם גם רפי פלד, חבר ועדת הבדיקה, שלטענת יתום כיוון נגדו את תותחי התקשורת.

ועם זאת יתום מתוודה כי "למרות הבעייתיות של קיום המבצע על אדמת ירדן לא הסתייגתי מהרעיון". ואז מגיעות שורות המחץ, שהופכות את פרק הפתיחה הזה לעמוד התווך של הספר ולקריאת חובה בקורס לניהול סיכונים וקבלת החלטות: "במקביל עלתה הערכה שגם אם חלילה תהיה תקלה במבצע אפשר יהיה ליישר את ההדורים, לאור חשיבות היחסים בין ישראל לירדן ואופיו של המלך", כותב יתום ופוסק, "הערכה, שבסופו של דבר גם עמדה במבחן המציאות". אכן, בסופו של דבר היחסים עם ירדן עמדו במבחן וההדורים יושרו. אך האם ההערכה-הימור היתה עומדת במבחן אילו הזריקה המנטרלת את השפעת הרעל היתה מגיעה באיחור והמלך היה נאלץ להוביל את משעל לקבורה? יתום עצמו מספר שחוסיין הזהיר שאם משעל ימות, הוא יורה להוציא להורג את שני לוחמי המוסד שנתפסו בידי המשטרה, לפרוץ בכוח לבניין השגרירות הישראלית, ולעצור את חבריהם שהסתתרו שם. בנוסף לכך, המלך הודיע כי יסגור את שגרירות ירדן בתל אביב וינתק את שיתוף הפעולה המדיני, הביטחוני והכלכלי עם ישראל.

ומה היה המחיר שישראל שילמה כדי ליישב את ההדורים? האם ההערכה אשר "עמדה במבחן המציאות", לפי יתום, לקחה בחשבון את האפשרות שכדי לחלץ את אנשי המוסד מהכלא הירדני ישראל שיחררה מהכלא את מנהיג החמאס, השייח אחמד יאסין, ועוד 20 אסירים ירדנים? ומה בדבר הצלקת שהפרשה הותירה בממשל ובדעת הקהל בירדן? יתום מזכיר שהמלך חוסיין אמר באותם ימים לעיתון "אל חיאת" כי הוא חש כאילו הישראלים ירקו בפניו ודימה עצמו לאדם שפתח את ביתו לרווחה לפני אורח זר וכאשר הסב לרגע את גבו, האורח ניצל את הכנסת האורחים כדי לאנוס את בעלת הבית, או את בתו.

לא רבים האנשים שנפלה בידיהם ההזדמנות לתהות מקרוב כל כך על קנקנם של ארבעה ראשי ממשלות ולהיות עדים לסדרה ארוכה כל כך של אירועים מכריעים. יתום היה מזכירם הצבאי של יצחק רבין ושמעון פרס, כראש המוסד היה כפוף לראש הממשלה נתניהו ואחר כך היה ראש המטה המדיני-הביטחוני של אהוד ברק. אפשר היה אפוא לצפות שספר הזיכרונות הראשון שלו יציע לקוראים יריעה רחבה ולקחים ארוכי טווח. תחת זאת, הפרקים "המדיניים" לוקים בעומס יתר של עצים וחסרים מבט ביקורתי על היער כולו. הליקוי הזה בולט במיוחד בתיעוד נושא כמו ההתנחלויות, שמעסיק אותנו גם היום.

"הפלסטינים המשיכו להתלונן על המשך הבנייה בהתנחלויות וברק הבטיח לבדוק את פעילות הבנייה של ממשלת נתניהו, ולהוריד מבנים שאינם חוקיים", כותב יתום, "'אני לא צריך שערפאת ילחץ עלי בכל הנוגע לקיום החוק הישראלי', אמר ברק, ?אני אוריד בנייה לא חוקית על דעתי ולא לפני טענותיו'". כעבור ארבע שורות, עשר שנים ואלפי מתנחלים חדשים, יתום מדווח שברק העביר מסר לנשיא קלינטון כי אין לקבל כמובן מאליו כל מה שערפאת אומר, מאחר שיש לו נטייה ש"לא לדייק" (המרכאות במקור). ואף מלה על 24 המאחזים הלא-חוקיים שעומדים על תלם ועל ההתחמקות השיטתית של שר הביטחון ברק מהתחייבותו לפרקם.

הספר הזה חושף אבטיפוס של איש צבא שהתפכח מהאשליה שישראל יכולה לפתור את הסכסוך עם השכנים אך ורק בכוח הזרוע. אך כמו רבים מחבריו, שהצטרפו לכאורה למחנה השלום, יתום בוחר לשבת על הגדר. רגל פה רגל שם. מצד אחד הוא ממליץ לאמץ את יוזמת השלום הערבית שמציעה לישראל נורמליזציה תמורת סיום הכיבוש. מצד שני הוא טוען שלפלסטינים אין כתובת שמייצגת את כלל הציבור, ושכל עוד החמאס שולט בעזה אין סיכוי להגיע אתם להסדר. במלים שחוקות - "אין פרטנר".

הפרק האחרון, "מבט לעתיד", מלמד שגם טראומות, כמו פרשת משעל, לא מצליחות תמיד להרחיב את האישונים שמתחת לקסדה הצבאית. יתום מפקפק ביעילות הסנקציות על איראן וקובע שאם העולם לא ינקוט מהלך צבאי להפסיק את תוכנית הגרעין שלה, "ישראל לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים". לא נותר אלא לקוות שבספר הבא שלו יתום לא יספר כי ההערכה שגם אם חלילה תהיה תקלה במבצע הצבאי באיראן, בסופו של דבר אפשר יהיה ליישר את ההדורים - עמדה במבחן המציאות.

הערה אישית לסיום: דני יתום תוהה לאורך שורות ארוכות מי הדליף לי את טיוטת הסכם השלום בין ישראל לסוריה, שהנשיא קלינטון הניח לפני ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שארע, במהלך המשא ומתן שהתקיים בשפרדסטאון והתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-13 בינואר 2000. הוא מעריך שהמדליף המסתורי ביקש לחבל בשלום עם סוריה ולמקד את הפעילות המדינית בערוץ הפלסטיני. גם ההערכה הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. מלה של שותף לסוד.

על סדר היום

מקור ישראלי: הממשלה מוכנה להמשיך בשלב א' אם ישוחררו 3 חטופים בשבתמקור ישראלי: הממשלה מוכנה להמשיך בשלב א' אם ישוחררו שלושה חטופים בשבת

על נתניהו, משפחתו ואנשיו מגינים כיום יותר עורכי דין ממאבטחים

טראמפ ונתניהו מעמידים את הסכמי קמפ דייוויד במבחן גורלי

רשות העתיקות לא רוצה סמכויות בגדה - ועדת החינוך דנה בהקמת מינהלת חדשה

סטיב בנון הורשע בהונאה, אך לא ירצה עונש מאסר

כתבות שאולי פספסתם