העדפתי לא לראות מה עושים לו

מבצע אנטבה צרוב היטב בזיכרון של אורון אורי. הוא היה אז ילד בן 12 שסיים את בית הספר היסודי, וחיכה לאבא שלו שיבוא לטקס הסיום. אבל אבא לא הגיע. עבודה. תמיד זו היתה העבודה. שלמה אורי, עיתונאי, בדיוק היה עסוק בלראיין בטלפון את נשיא אוגנדה אידי אמין, ומיד רץ לשדה התעופה, לקבל את פני החטופים שחולצו במבצע הרואי. אורון חיכה, ידע שאבא לא יגיע ועוד שכבה נוספה לכעס המצטבר. פרקים לא מעטים בחיי המשפחה החמיץ שלמה אורי, והילד לא הצליח להבין או להתרגל.

שנים אחר כך, נאלץ אורון לספוג גם לא מעט מהביקורת שהוטחה באביו. שלמה אורי, הידוע יותר בשם אורי דן, לא היה רק עיתונאי, הוא היה גם מקורבו, נאמנו, דוברו ויועצו של אריאל שרון, האיש שלמענו שכב על הגדר וחטף הכל. וגם כששרון כבר היה מלך ישראל, נשאר דן סוג של קוריוז.

הגיע רגע שאורון אורי, אז כבר פרסומאי (לא, לא אצל ראובן אדלר; בקשר בראל), החליט שזהו. יותר הוא לא מוכן לשאת. הוא עזב את ישראל והרחיק עד ארצות הברית, שם עבד בחברה שסיפקה שירותים לקרניבל קרוז, החברה של טד אריסון. שבע שנים היה במיאמי, נסע ברחבי העולם, ניסה להשאיר מאחוריו את המלחמות של אבא, ולא הצליח. לפני שלוש שנים חזר, עבד בכל מיני פרויקטים אבל בעיקר חבר לאביו בכתיבת ספרו האחרון, "בסודו של אריאל שרון".

הקשר המתגבש בין השניים נקטע בדצמבר האחרון, עם מותו של דן, שהשאיר את הבן עם חשבון לא סגור וארכיון עצום של חומרים בביתו שביפו, שם נהג לכתוב. אורון עובר עכשיו על אלפי מסמכים, עיתונים, תכתובות ופריטי אספנים, לא מוצא את ידיו ורגליו, אבל בעיקר מתוסכל מהדיאלוג הלא גמור. כי אחרי כל הכעסים והטינה והשאלות שנותרו ללא מענה, כשהוא מדבר על אבא שלו, יש שם המון אהבה. "תמיד", הוא אומר, "תמיד ידעתי שאיפה שלא אהיה, גם בקצה העולם, אם ארים טלפון ואגיד לו 'בוא, אני צריך עזרה', הוא יבוא. כמובן שאף פעם לא עשיתי את זה, כי כמוהו, גם אני לא יודע לבקש עזרה".

כל יום הוא נוסע מהדירה ברמת אביב אל הבית ביפו, נובר בחומרים וחוזר מרוקן. "לפעמים אני פשוט סתם עייף", הוא אומר. "אבל לפעמים אני חוזר עצבני כי אני רואה אצלו בכתובים דברים שלא ידעתי שהוא מסוגל להוציא. כלומר, ידעתי שבניגוד למה שחושבים עליו הוא איש מאוד מאוד רגיש, אבל הוא אף פעם לא אמר. אף פעם לא דיבר. גם כשהכי נעלב, הוא פטר הכל בהינף יד והסתיר. ואני יושב היום בבית ואומר 'למה, למה לא יכולת לבטא את עצמך ככה גם מולנו. למה לא יכולת לדבר ככה אתי'. כן, על זה עד היום אני כועס".

משבית שמחה

אורון אורי נולד בישראל, בזמן שאביו היה בצרפת בשליחות עיתונו, "מעריב". אמו, דוגמנית שהצליחה בצרפת בשנות ה-60, רצתה ללדת כאן, בחברת משפחתה, ואחרי הלידה חזרה אתו לפאריס. כשהיה בן חמש חזרו ארצה, והילד, שדיבר רק צרפתית, שתק חודש ימים. "קודם כל", הוא מסביר, "פשוט לא ידעתי עברית. ההורים אמנם דיברו ביניהם עברית, אבל כמעט לא הייתי עד לזה. אבא עבד כל היום, אמא עבדה, אז היו לי מפתח ומטפלת, ודיברתי רק צרפתית. חוץ מזה, כשהגענו לכאן לא יכולתי לסבול את הרעש בגן. באמת, ישבתי ימים שלמים עם ידיים על האוזניים. באתי מאירופה, עם הקלאסיקה והנימוס, והיה לי רועש מדי כאן. אבל אחרי חודש פתחתי את הפה, ופתאום יצאה לי עברית". זה קרה, אגב, בביתם של אריאל ולילי שרון, שאספו את בני משפחת דן משדה התעופה ושיכנו אותם בביתם שבצהלה עד שיתארגנו.

אורון עשה את המסלול הרגיל, יסודי, תיכון וצבא, ואז התחילה ההתמודדות האמיתית עם הדימוי של אביו. החברות בין דן לשרון התחילה אמנם כבר ב-54', כשהעיתונאי הצעיר חווה את הפעולות הסודיות של יחידת 101 ככתב "במחנה", אבל עברו שנים רבות עד שהחלה לספוג ביקורת.

ב-73' החל הדימוי הציבורי של שרון להיסדק. עד אז דיברו רק בתוך הצבא על הלוחם הדגול אבל הפראי, המסתכן והבלתי ניתן לשליטה. אבל ביום כיפור, כשהאלוף במילואים, שרק זמן קצר לפני כן עזב את הצבא והקים מפלגה (שלומציון), הפר פקודה וחצה את התעלה - לצד התשבחות על היוזמה החלו להישמע גם ביקורות על התנהלותו. אורי דן היה שם, ואז אמר את המשפט הידוע: "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון". לאחר הטבח בסברה ושתילה הוסיף: "מי שלא רוצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה".

שרון התנער מהר מאוד מניצני הביקורת, דחף להקמת הליכוד ואחרי המהפך הפוליטי של 77' נראה שדרכו סלולה אל הפסגה. מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל, אכן קיבל אותו כשר ביטחון. אלא שאז באה מלחמת לבנון, ששרון זוהה כאחראי הראשי לה ולהסתבכותה, עד שוועדת כהן הטילה עליו אחריות לטבח בסברה ובשתילה ובעקבות מסקנותיה הודח.

אורי דן היה שם כל אותו הזמן כדי להגן עליו. תקופה קצרה, כחצי שנה לערך, עבד אצלו רשמית כיועץ לענייני תקשורת של שר הביטחון, אבל גם לאחר מכן היה כמעט היחידי שהמשיך לסנגר עליו ולהאמין בו ובדרכו. כמעט עשרים שנה חטף דן מכל הכיוונים. לעגו להתמסרות הטוטאלית שלו, זילזלו בהתעקשותו שנבואתו על שרון תתקיים לבסוף, מתחו ביקורת על הפנאטיות שלו, הן הלאומית והן האישית.

גם כששרון כבר היה ראש ממשלה, נהנו רבים בתקשורת לחבוט בדן. ונראה כאילו הוא מזמין זאת. דן היה אמנם ידען בעל זיכרון פנומנלי ועיתונאי רב הישגים, בכלל זה סקופים (ראיון בלעדי עם אידי אמין, הראיון היחיד שנתן מאיר לנסקי לעיתונות הישראלית, הדיווח הראשון על מותו של משה דיין), דיווחים מהשטח ותפקידים בכירים ב"מעריב". אבל הוא היה גם איש קשה, וכחן ודעתן, עם נטייה כמעט בלתי נשלטת להרגיז. נוסף לכך, הוא היה מזוהה עם שרון - אחת הדמויות היותר שנויות במחלוקת בפוליטיקה הישראלית. "הם היו די דומים", אומרת אלמנתו, ורדה דן. "שניהם היו אנשים לא קלים, עקשנים ושניהם בעצם היו זאבים בודדים".

אורי דן שילם בשל כך מחיר כבד, וכך גם בנו. אורון, שנולד לתוך החברות ההדוקה בין אביו לשרון ולא הכיר משהו אחר, היה עד לנטישת כמה מהחברים וגדל בצל אב שקילקל מסיבות והפסיק להיות מוזמן אליהן. "כן, היו כאלה שחשבו שמשהו לא בסדר אצלו, שנמאס להם מהוויכוחים אתו", הוא אומר. "אנשים ניתקו אתו קשר כי כמה אפשר כבר להתווכח ולשמוע ממישהו אותם דברים. אנשים גם רוצים לשאול, לדבר, אבל הוא לא ממש נתן למישהו אחר להכניס מלים. אז התחילו להתעלם ממנו. להורים שלי היו חברים טובים שיום אחד עשו יומולדת ופשוט לא הזמינו אותו. ואני יכול להבין את האנשים האלה. הרי אי אפשר היה לדבר אתו על שום דבר אחר חוץ מאריק, או חדשות אחרות שקרו. רק חדשות וחדשות, שום שיחה נינוחה, שום מלה נניח על משחק כדורסל. אז וואללה, זה מעייף".

בשלב מסוים אפילו אורון התעייף. יום אחד, בלהט הרגע, באחד הניסיונות לשכנע את אביו להתרכך מעט ולגרום לו להבין שיש חיים מעבר לשרון, הפטיר "די כבר, אתה פאסה" - משפט שעד היום הוא מצטער עליו. "הוא כמובן לא הראה את זה, אבל אני יודע שהוא נעלב. הוא אף פעם לא אמר כשמשהו הכאיב לו, אבל זה היה ברור, ולא הייתי צריך לומר את זה".

אהב יהודים ונשים

את שמו קיבל אורי דן לפני השירות הצבאי, מימאי שלקח אותו אל אורי אבנרי, כדי שיעסיק אותו ב"העולם הזה". האיש, ששם משפחתו היה דן, ידע שהילדון רוצה להיות עיתונאי, ומאחר שהיה שומר ראשו של אבנרי בתקופה שהתרבו האיומים על חייו, ערך היכרות ביניהם והציג את המועמד כקרוב משפחתו. כך הפך שלמה אורי לאורי דן (לאחרונה החליף אורון אורי את אביו ב"ניו יורק פוסט", והוא חותם שם על מאמריו בשם אורון דן).

אפילו ההגדרה וורקוהוליק לא תיטיב לתאר את יחסו של אורי דן לעבודתו. יום אחד, מספרים ב"מעריב", כמעט עלו הוא והמערכת באש, כשהיה שקוע בכתיבה עד כדי כך שלא שם לב שסיגריה שהניח במאפרה הציתה כמה ניירות סביבו. רק העשן הסמיך הקפיץ אותו. פעם הזמין חבר ותיק לארוחת ערב בביתו שבצרפת. החבר הגיע, דן לא. כשורדה החלה לדאוג, הדבר הראשון שעשתה היה להתקשר אל השגרירות. כן, אמרו לה. הוא פה. כששאלה אותו מה קורה, ענה לה בנונשלנטיות שדדו (דוד אלעזר) בדיוק הגיע לביקור קצרצר והיה חשוב לו לדבר אתו. הם שקעו בשיחה, נהיו רעבים והלכו לאכול.

ורדה, אורי ואורון בפאריס, קיץ 73'. גם כשכבר נסענו לחופשה, זה היה משולב אצלו בעבודה
ייתכן שהדחקתם?

אורון: "לא יודע, אולי. אני בכל אופן לא זוכר כזה דבר. אמא, יכול להיות שזה קרה ואבא לא סיפר לך?"

ורדה: "אולי מספיק? באמת, איזה שטויות".

אורון: "אני דווקא מכיר את הסיפור הזה, אבל באמת שאני לא זוכר. טוב נו, אבא עשה מלא שטויות. מה למשל? כשהייתי תינוק הוא היה לוקח אותי אתו לכל מיני מקומות, ואם היה יורד גשם הוא היה מכסה אותי בעיתונים כדי שלא אירטב. הוא באמת היה אסטרונאוט לפעמים".

בשנים האחרונות התגברו האב והבן על המשקעים. אורון חזר לישראל, החל לעבוד עם אביו, ובחודשים האחרונים לחייו טיפל בו במסירות. ובכל זאת, לא הכל נסגר. "השלמנו ולא השלמנו", הוא אומר, עם לא מעט קושי. "לא חשבתי שזה ייגמר ככה כל כך מהר, ועכשיו, כשאני עובר על כל מיני דברים שהוא כתב, אני חושב לעצמי שהייתי רוצה להוציא ממנו את הדברים האלה, את מה שהוא באמת חושב. במקום שכל הרגשות האלה יהיו כתובים, שהוא יגיד אותם".

בשלב הזה השתיקות שלו מתארכות אף יותר מהתשובות. "אם אני צריך לסכם את זה", הוא אומר לבסוף, "מה שהיה בינינו זה קצר תקשורתי, ועל זה לא הספקנו לדבר. כשהוא כבר רצה לתקשר, לא ידעתי איך עושים את זה, ועל כך אני מאוד מצטער. הוא היה אבא נהדר, אבל הפסדנו הרבה שנים של דיבור בינינו. נכון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל כשאני מסתכל על חברים וההורים שלהם, אני אומר 'וואללה, למה אני לא הייתי ככה?' הייתי ילד לעצמי. אבא ואמא עבדו, וזה היה אני, המפתח והכלב שלי".

היום הוא הרבה פחות שיפוטי ויותר מפוכח. מסוגל לנתח, לראות גם את הזווית החיובית ביחסיו עם הוריו, למשל החופש שהיה לו בגיל ההתבגרות. אולי זו הסיבה לכך שלא מרד בגיל הזה, כי פשוט לא היה במי. הכי רחוק שהלך היה להצביע ב-92' בעד יצחק רבין. אביו דווקא קיבל את זה בסדר, אבל אמו, שגדלה בבית רוויזיוניסטי, התחלחלה. גם בחווה לא עברו על זה בשקט. "אריק מחפש אותך", הודיעו לו בבית ביום הבחירות. אחר הצהריים התקשר אורון אל החווה, ולילי שרון ענתה. "אין לי מה לומר לך", אמרה בקרירות, "אבל אריק רוצה לדבר אתך".

"הוא ניסה לשכנע אותי", אומר אורון. "היתה לנו שיחה של איזה חצי שעה, ובסופו של דבר אמרתי לו 'אריק, אני לא מאמין שאפילו אתה תצביע לשמיר'. הוא צחק, ובזה זה נגמר". לדבריו הוא קרוב לעמדותיו הפוליטיות של אביו, רק שהוא הרבה יותר פרגמטי. "אני מוכן להקשיב לכל אחד, ואני מוכן להידבר עם כולם. אם אני חייב להגדיר את עצמי, אז אני במרכז, אולי טיפה ימינה".

אבא שלך לא ממש הקשיב. אולי הוא פשוט היה גזען?

"לא, אבל אני יודע מאיפה זה בא. זה נראה ככה, כי הוא אהב להשתמש בהגדרה 'העם היהודי'. מה לעשות, אבא שלי, לפני הכל, ראה עצמו כיהודי. ההיסטוריה היהודית, ההיסטוריה של ארץ ישראל, היו הכל בשבילו".

אתה מתעלם מהתבטאויות חריפות שלו נגד ערבים.

"זה לא מגזענות. הוא ראה דברים שקורים פה, והוטרד מהם. זה לא בא משנאה לערבים, אלא מאהבת היהודים. אבל אני יודע שאני לא אשכנע אף אחד, וזה בסדר".

הוא גם היה שוביניסט.

"ממש לא. אבא מאוד אהב נשים. רוצה לדעת כמה? תשמעי סיפור. לפני אמא שלי היתה מישהי ששברה את לבו. מי זאת? דליה פן לרנר. היא ואבא היו חברים, ואז היא נסעה ללונדון ללמוד משחק. יום אחד יצאו שתי צוללות לאיטליה, ואבא עלה בתור כתב על אחת מהן, גם כדי שאחר כך הוא ייסע משם אליה ללונדון. אבל בשלב מסוים הצוללת קיבלה הוראה לחזור לארץ. הצוללות שטו בדיוק על פני הים, והוא קיבל אישור לעזוב את הצוללת שלו ושחה מצוללת לצוללת".

אתה מדבר ברצינות?

"כן כן, והוא גם לא ידע לשחות ממש טוב. הוא עטף את הפספורט בניילון ופשוט קפץ למים, רק כדי לגלות שהיא הכירה בלונדון מישהו אחר, שאחר כך היה בעלה. היא ממש שברה לו את הלב. אריק שלח לו אז פתק שהוא מקווה שהוא לא יעשה איזה מעשה שטות".

לפחות תסכים שהוא ידע לריב.

"אה, בטוח. לא היה ויכוח טוב שאבא לא היה מוכן להיכנס אליו בשמחה. לפעמים הייתי רואה 'יומן' והייתי נכנס למקלט, אבל אני מוכרח להגיד שעם השנים הוא למד לחייך ולהיות יותר רגוע".

רציתי להגן עליו

אחד הדברים היותר כואבים בחייו של אורי דן היה העובדה שהתנהגותו עלתה לו במקום עבודתו. ביוני 81', ביום הבחירות, קיבל מכתב פיטורים מ"מעריב", אחרי 25 שנות עבודה שם, משום שסירב להתנצל לפני ראש המוסד על ידיעה שפירסם עליו. "בדצמבר 81', אבא כבר לא עובד ב'מעריב', והוא כותב דברים שגורמים לי להבין כמה הוא נפגע מכל מה שקרה עם העיתון. לא היתה לו עבודה. פשוט ככה. אחר כך הוא התחיל יותר ברצינות עם ה'ניו יורק פוסט' ו'מקור ראשון', אבל אז לא היתה לו עבודה, וזה פגע בו. אבל הוא מעולם לא אמר את זה, רק כתב למחברת. גם כשהייתי אומר לו די, תשתחרר קצת, תלך לכיוונים אחרים, זה לא עזר".

מה בעצם רצית שיעשה, שישחרר קצת את האחיזה בשרון?

"כן, אולי אפילו שיתקוף מדי פעם, אם צריך. גם אריק היה אומר לו את זה. אריק אמר לו, 'אורי, תתקוף אותי פעם בחודש. זה יעשה טוב לי ויעשה טוב לך'. ואבא אמר 'לא. את מה שיש לי להגיד אני אומר, וזה אני'. היו ביניהם שיחות קשות, טריקות טלפון אפילו, אבל אבא לא הסכים לתקוף אותו פומבית".

זה לא קצת בעייתי אצל עיתונאי?

"הוא היה עיתונאי בכל מה שלא היה קשור באריק, ולא היה עיתונאי כשזה הגיע לאריק".

דן ידע מה המחיר שמשלמים בני משפחתו, ידע והתעלם. אורון ואמו הטיחו בו לא פעם טענות על סדרי העדיפויות שלו, אבל מבחינתו זה היה בלתי נשלט. "כל פעם שאריק היה קורא", מספרת ורדה, "אורי היה עוזב הכל ורץ אליו. שום דבר שהיה קשור בנו לא היה חשוב באותה מידה. לפעמים הייתי אומרת לו 'אורי, מה אתה מספר לי שאין לך זמן? לאריק יש לך זמן? אבל איפה, זה כמו לדבר אל הקיר".

היא אומרת זאת בחיוך. היא למדה לחיות עם זה, בנה הרבה פחות. "קודם כל נאלצנו לחיות עם זה שאבא פנאט לעבודה שלו. זמנים זה לא זמנים, אי אפשר לעשות תוכניות, ואני כבר לא מדבר על חופשות. הוא לא היה בנוי לזה. אני יכול לספור את החופשות שיצאנו אליהן בכל ארבעים ומשהו השנים שאני חי. וגם כשכבר נסענו, זה היה משולב בעבודה. תמיד היו טלפונים, תמיד עדכונים".

ואז הוא לא בא לטקס הסיום שלך.

"כן, וזאת היתה תקופה מאוד לא קלה. כשהספר שלו על אידי אמין יצא, אבא היה בכל מדינה בארצות הברית, וכל הזמן קיבלתי ממנו מתנות. אבל זה לא מפצה. אף פעם לא הייתי ילד פרוע, אבל אז יש בעיות התנהגות בבית הספר. יש גם כעסים, כי אתה רואה מה קורה בבתים אחרים".

איך מרגיש ילד, נער ואפילו גבר, שרואה איך עולבים באבא שלו?

"כואב. מאוד כואב. כילד זה היה פחות משמעותי, כי הביקורת אז היתה מינורית. אבל אחר כך זה נהיה קשה מאוד, עד כדי כך שפשוט העדפתי לא לראות מה עושים לו ונסעתי לארצות הברית. לא רציתי להיות עד לזה מקרוב. זה גם גרם לי לרצות להגן עליו. הייתי אחד המבקרים הגדולים שלו, אבל כלפי חוץ הגנתי עליו בטירוף. היו מקרים שנלחמתי למענו מול אנשים, ואם הוא היה לידי הוא לא היה זוכה לקבל את ההגנה הזאת. קשה, קשה לראות את אבא שלך חוטף ככה. תחשבי על הילדים של אריק במלחמת לבנון, עם כל השלטים והגרפיטי בדרך 'שרון רוצח, שרון רוצח'. אז על אבא שלי לא אמרו שהוא רוצח, אבל צריך עור של פיל. היה לי חבל שכל כך לא העריכו אותו, בזמן שאני יודע שאבא שלי הוא וואחד עיתונאי".

הכעס של אורון על שרון הוא כנראה בלתי נמנע. "זה לא בקטע שהוא לקח לי את אבא, ואף אחד הרי לא שאל אותי. גם היתה חברות משפחתית, כי עמרי ואני נולדנו בהפרש של שלושה שבועות. אבל כן, יש כעסים".

אפרופו עמרי, הייתם פעם חברים הרבה יותר טובים.

"נכון".

מה קרה?

"אני מעדיף לא לדבר על זה".

זה קשור לניסיון של עמרי להרחיק את אבא שלך מאבא שלו?

"אני מניח, אבל בואי נעזוב את זה".

אתה מופתע מההסתבכויות שלו?

"אני מופתע שהוא בכלל הלך לכיוון הזה, כי עמרי תמיד התרחק מהתקשורת כמו מאש. בואי נגיד רק שאם לילי היתה בחיים, כל זה לא היה קורה".

יש רגעים שבהם אתה אומר לעצמך, הלוואי שאבא לא היה מכיר את שרון?

"לא, מה שהייתי רוצה זה שאבא היה יודע לאזן יותר טוב את החיים שלו, ובעצם של כולנו".*

מלחמת הפתקים איך דחק אריאל שרון במנחם בגין להפציץ את הכור העיראקי

בעוד כחודשיים ימלאו 26 שנה לתקיפת הכור הגרעיני העיראקי. בארכיון של אורי דן נמצאים כמה פתקים בעניין זה, שאותם כתב אריאל שרון, אז שר המסחר והתעשייה. שרון, בניגוד לעמדתו של שר הביטחון עזר ויצמן, דחף במשך יותר משנה להפצצת הכור ולאחר שנפלה ההחלטה דחק בראש הממשלה מנחם בגין להוציא אותה אל הפועל.

בישיבה ב-4 במארס 81' כתב שרון פתק אל הרמטכ"ל רפאל איתן. "רפול, מדוע אין מבצעים את הנושא הרגיש הרחוק. אריק". "הכל מוכן", השיב לו איתן. "אני מדבר על זה עם רה"מ פעמיים בשבוע, בערך. עכשיו ממתין ששר החוץ יחזור. אתם צריכים ללחוץ". באותה ישיבה שלח שרון פתק גם אל בגין. "רה"מ, מדוע איננו מבצעים את החלטתנו לפגוע ביעד 'הרחוק והרגיש', בברכה, אריק". ובגין ענה לו: "לאריק, אקיים אתך שיחה על נושא זה. בברכה מ.ב.".

ב-29 במארס 81' שוב פתק משרון: "ראש הממשלה, שבוע רודף שבוע ואנחנו משתהים עדיין בביצוע החלטת הממשלה בנושא הגורלי. בינתיים מתהדקים יחסי מצרים/עיראק ובהמשך ודאי יחול גם שינוי בעמדת ארצות הברית ביחס לעיראק. מדובר פה בשאלת חיים ומוות. איני יכול להבין פשר הדחיות הבלתי פוסקות".

למחרת דיברו השניים בטלפון, ושרון תיעד את השיחה על פתק. "איני ישן בלילות", אמר לבגין, וראש הממשלה לא נשאר אדיש. "דבריך לא נשארו בלי השפעה אצלי", ענה בגין. "דיברתי מיד עם שר החוץ".

ב-3 במאי, אחרי קבלת ההחלטה על הפצצת הכור, כתב שרון לבגין: "רה"מ, זו ההחלטה הגורלית ביותר שעמדה בפנינו. אני מברך אותך על ההצלחה בקבלת ההחלטה. כפי שהבטחתיך לפני מספר ימים, אף אני פניתי לא. שוסטק. אני חוזר וממליץ להקדים עניין זה לפני כל דבר אחר. 'התחממות' החזית הלבנונית/סורית תביא לערנות רבה יותר בירדן וגם בעיראק, ואין לדחות. בברכה אריק".

בגין ענה לשרון כי ישתדל לשכנע את השרים לקיים את ההפצצה ביום א' הקרוב, ואחר כך גם הודה לו בכתב על שדיבר עם שר הבריאות אליעזר שוסטק. "אריק, עדיין יש לי אפשרות כלשהי לשכנע. אלמלא דיברת, לפני הישיבה, עם שוסטק, היה רוב 4-5. זה רוב, כמובן, אבל על 'חודו של קול', כך היו אומרים. בברכה מ.ב.".

ב-7 ביוני 81', יום המבצע, כתב שרון לעצמו תוך כדי ישיבה שהתקיימה בחמש אחר הצהריים, כחצי שעה לפני שהפצצות נחתו על הכור: "במקרה של הצלחה: 1. אין תגובה; 2. לא טוב שמדינה משקרת; 3. לשבת מחר בבוקר עוד פעם, לאור ההתפתחויות. במקרה של אי הצלחה או פגיעה במטוסינו: 1. (העיראקים) השתתפו בכל המלחמות; 2. הודיעו שזה (הכור) נגדנו; 3. שום פרט טכני ופרט מבצעי; 4. לדבר בטון מינורי! 5. למה היה הכרחי עכשיו. אם לדבר - אני אופיע. א. לעשות את הבלתי צפוי; ב. אזהרה לכל מי שמתכוון לפגוע בנו; ג. אמרתי בעבר ואני חוזר היום, על נושאים שמסכנים את ביטחוננו וקיומנו - לא נוותר..."

על סדר היום

טראמפ: ישראל תעביר לנו את עזה בסוף הלחימה

"טראמפ לא ידחוף עזתים למטוסים ומשאיות. גם צה"ל לא יעשה את זה"

מאחורי המסכה מסתתר אחד הסופרים הכי מדוברים בעולם

הפרקליטות מסכימה לשחרר את ארי רוזנפלד למעצר בית

המנצח דניאל בארנבוים: "אני חולה בפרקינסון"

כתבות שאולי פספסתם