אח אחד התפקר, אח שני חולה נפש

בראשית שנות ה-90, החליט הפרופ' מנחם פרידמן, בכיר חוקרי החברה החרדית בישראל, לכתוב מחקר רחב על חסידות חב"ד שיכלול גם ביוגרפיה של הרבי מלובביץ' (הרב מנחם-מנדל שניאורסון). פרידמן עשה עבודת נמלים שנמשכה כעשור ובה התחקה אחרי כל פרט בעברו של הרבי, אולם לבסוף החליט לא לפרסם את ספרו. בין השאר, הוא חיטט בין ארכיוני אוניברסיטאות בפאריס ובברלין כדי להבין מה בדיוק למד שם האדמו"ר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת - חיפוש שהביא למידע שונה מאוד על "מלך המשיח" מזה שפירסמו חסידיו.

גם על משפחת שניאורסון גילה פרידמן פרטים מעניינים: כדי לשמור על טהרת הייחוס, רווחו שם הנישואים בתוך המשפחה, מה שגרם לעתים ללידתם של ילדים פגועים פיסית או נפשית. לרבי עצמו היה אח חולה נפש, דב-בער, שנרצח על-ידי הנאצים בבית החולים שבו היה מאושפז באוקראינה וזכרו הושמט כליל מההיסטוריה החב"דית. אח אחר שלו, אריה-לייב, התפקר, אבל החסידים נוטים להציגו כצדיק גדול.

החסידים מספרים, למשל, שהרב ד"ר יוסף-דב סולובייצ'יק (לימים מנהיגה של הציונות הדתית בארה"ב) היה שכנו וחברו של מנחם-מנדל לספסל הלימודים באוניברסיטת ברלין, ואף "נהג לסור לדירת הרבי כשהיתה לו בעיה או שאלה בנושאי לימודים". פרידמן אמנם איתר את שמו של סולובייצ'יק ברשימת תלמידי הפילוסופיה באוניברסיטה - אך לא מצא שם את שמו של הרבי. גם בני משפחת סולובייצ'יק לא הכירו מפגש כזה בין שני האישים. רק לאחר חיפושים ממושכים, אותר שמו של הרבי ברשימת השומעים החופשיים של האוניברסיטה. מתברר שמסך שש שנותיו בברלין (1926-1932) למד שם הרבי סמסטר וחצי פילוסופיה ומתמטיקה.

מחקר מקביל בפאריס, העלה שהמיתוס של החסידים, שלפיו הרבי למד רפואה והנדסה ב"סורבון", רחוק גם כן מהמציאות - הוא בכלל למד הנדסת חשמל בבית ספר לעבודות ציבוריות (כחתנו הצעיר של האדמו"ר, הוא לא היה מיועד כלל לתפקיד הרבי, וכנראה שלפיכך הרשה לעצמו ללמוד מקצוע כל-כך "חילוני" כמו הנדסת חשמל).

הספר נגנז

למרות המאמץ הרבה שהשקיע בכתיבת הספר, פרידמן לא הוציא אותו לאור עד היום. "היו כל מיני תירוצים שנתתי לעצמי", הוא אומר. "כמו שיש לי מחקרים יותר דחופים וחשובים לעבוד עליהם, אבל האמת היא שלא הרגשתי מספיק בטוח לפרסם את הספר. החסידים חסמו בפני כמה מהארכיונים החשובים שלהם, וחששתי שבלי הארכיונים האלה העבודה לא תהיה מדויקת. היו לי חומרים מצוינים והרגשתי שכן הגעתי לסיפור חייו, ובכל זאת חששתי".

במקום ספר, פרידמן פירסם מאמר גדול על ניתוח משיחיותו של הרבי - שנתפש כמשיח מתחילת שנות ה-80. לטענתו, רעיון המשיחיות התחיל עוד בימי חותנו, האדמו"ר רבי יוסף-יצחק (הריי"ץ). לפי פרידמן, הריי"ץ היה משוכנע שתקופתו היא תקופה משיחית, משום שכל הרבנים הליטאים ברחו מרוסיה בזמן המהפכה הקומוניסטית, והיהדות האורתודוקסית ברוסיה נשארה בשליטת חב"ד.

אלא שאז החל סטאלין לחסל את הפעילות החב"דית, והריי"ץ נאלץ להימלט - תחילה לפולין, ומאוחר יותר, עם הפלישה הנאצית, לארה"ב. "הוא היה צריך להסביר לעצמו את כישלון תחזיותיו, ולכן הסביר שכל מה שקורה באירופה מיועד בעצם להזהיר את יהודי ארה"ב שעליהם לחזור בתשובה כדי שיינצלו מסכנה דומה. הוא עצמו ניצל כדי להיות מעין יונה הנביא, שמזהיר אותם מפני הסכנה ומביא אותם לחזרה בתשובה", אומר פרידמן.

הרבי מלובביץ' שהה בצרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל בזכות ויזה אמריקאית שניתנה לו לאחר מאמצים מרובים של אנשי חב"ד בארה"ב. כשהגיע לארה"ב, הוא לא היה המועמד לכהונת האדמו"ר, שכן החתן הצעיר והמועמד "הטבעי" היה גיסו המבוגר יותר, שמריהו גור-ארי. יתרון נוסף של גור-ארי היה שהיה לו בן אחד, בעוד שהרבי היה חשוך ילדים. לפי אחת הגירסאות ששמע פרידמן, הרבי עצמו חשש להביא ילדים לעולם בשל "התקדים" של אחיו הלוקה בנפשו; לפי שמועה אחרת שנפוצה בחסידות, אף נולד לו בן, אך זה מת בגיל צעיר.

אבל עד לפטירת הריי"ץ ב-1950, התהפך הגלגל, והוא החליט להפוך את חתנו הצעיר, שהתגלה כמוכשר וכריזמטי בהרבה מגיסו המבוגר, למוביל ממלכת החזרה בתשובה ו"קירוב הלבבות" שכבר החל לטפח. בנוסף, העובדה שלגור-ארי היה יורש הפכה מנכס לנטל, שכן הבן, בארי גור-ארי, התפקר, רחמנא ליצלן. לימים תבע הבן לעצמו את ספריית חב"ד העשירה, בסקנדל שהסעיר ארוכות את החסידות.

שניאורסון הוכתר כאדמו"ר, לא לפני שהתחולל עימות קשה בין שני המחנות היריבים בשנה שלאחר פטירת הריי"ץ. בדיעבד, כמו שקורה אצל החסידים, מגרעתו של שניאורסון כחשוך ילדים פורשה דווקא כהוכחה למשיחיותו: "התפתחה תורה שלמה, שהרבי טיפח עוד מהדרשה הראשונה שלו כאדמו"ר, סביב העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד", מספר פרידמן. מכיוון שלמספר שבע יש משמעות מיסטית, התפתחה התפישה שלא במקרה אין לו יורש - הוא האדמו"ר השביעי והאחרון, וממילא אתו תבוא הגאולה".

בחזרה לשטיבל

במלאת לו 70 שנה, תקיים בעוד כשבועיים אוניברסיטת בר-אילן, ביתו האקדמי של פרידמן, כנס בינלאומי לכבודו. הוא הגיע לתחום החרדי לגמרי במקרה: "למדתי בסמינר של פרופ' שמואל אייזנשטאט (זקן הסוציולוגים הישראלים, י"ש), וכל תלמיד היה צריך להכין עבודה על אחת המפלגות בישראל. מכיוון שעבדתי קשה לפרנסתי, הגעתי באיחור כדי לקבל את נושא העבודה והאסיסטנטית שלו בישרה לי שכבר 'נגמרו כל המפלגות'. בסוף היא אמרה: 'טוב, נשארה עוד מפלגה שלא מעניינת אף אחד'. זו היתה אגודת ישראל". מהעבודה ההיא יצר פרידמן תחום חדש - חקר החברה החרדית המודרנית מסוף המאה ה-19 ועד ימינו.

פרידמן הכיר את העולם החרדי מילדותו. הוא גדל בבני ברק, להורים שגדלו בבתים חסידיים ועזבו אותם בבגרותם. בעקבות השואה ומשברי הקליטה שחווה בישראל החל אביו לחזור לעולם החסידי שעזב. "אני חושב שהמפגש עם המודרנה היה כל-כך טראומטי בשבילו, שהוא פשוט חזר לבית אבא - לשטיבל, לחסידות. הוא חזר לגדל זקן וללבוש קפוטה, מה שגרר ויכוחים קשים מאוד עם אמא שלי, וגם שלח אותי לתלמוד-תורה חרדי", נזכר פרידמן.

כפשרה בין רצונותיהם המנוגדים של הוריו, נשלח פרידמן הצעיר לישיבת "היישוב החדש", ישיבה תיכונית חרדית. הוא זוכר משם בעיקר את ההתעללויות הנפשיות של ראש הישיבה, הרב יהודה קולודצקי, שהוא מקפיד עד היום לא לקרוא לו בשמו. "האיש הזה היה מבייש אותי ברבים; קורא לי אידיוט, אחרי שחודשיים לא הגעתי לישיבה בגלל מחלה קשה".

הכעס על ראש הישיבה האכזר עורר אצל פרידמן מחשבות אפיקורסיות ומרדנות, שנותרו עד היום. הוא עדיין שומר מצוות, אבל בוחן את העולם הדתי מבעד למשקפיים ביקורתיים - במיוחד בתחום הכלכלי - המסויגים מן האיפיונים הערכיים שהעולם הדתי אוהב להעניק לעצמו. לא במקרה היה פרידמן הראשון שטבע עוד בשנות ה-80 את המונח "חברת הלומדים" כמאפיין העיקרי של החברה החרדית בישראל. הוא זה שניבא מזמן את קריסתה, מתוך הנחה שיגיע זמן שהחברה הישראלית לא תהיה מוכנה, או מסוגלת, לממן מגזר שלם שרוב הגברים בו מובטלים מרצון: "בינתיים גם המזרחיים של ש"ס הצטרפו ל'חברת הלומדים' והגדילו אותה, ומצד שני, יש גם משבר עולמי של מדינת הרווחה, שלא מסוגלת יותר לממן את הצלחתה".

לכאורה, שגה פרידמן בניתוחו: החברה החרדית סבלה בשנים האחרונות מעול קיצוץ קצבאות הילדים והעול הכלכלי גרם לחרדים להתחיל להיכנס לשוק העבודה - אבל היא לא משדרת סימני קריסה. יתר על כן, מול גרף המצב הכלכלי היורד, עומד גרף הכוח הפוליטי העולה, שמאפשר למפלגות החרדיות להמשיך לאלץ את החברה הישראלית לממן את "חברת הלומדים". אבל פרידמן מתעקש על תחזיתו, ואף טוען כי היא מסכנת את יציבותה של החברה הישראלית כולה.

לטענת פרידמן, "נכון שיש כניסה מסוימת לשוק העבודה, אבל מול זה עומדות שתי שאלות קשות: ראשית, האם רמת המשבר הכלכלי לא חריפה יותר מאשר קצב הכניסה לשוק העבודה? שנית, רמת הדרישות של שוק העבודה היום הרבה יותר מחמירות, ומי שלא למד השכלה כללית עד בגרותו יתקשה להדביק את הפער. אני לא רואה את הישראלים מסוגלים לעמוד בפני תמונות של יהודים רעבים, אפילו הם חרדים. כך שהחברה תתפתה להמשיך ולכלכל אותם, לפחות ברמה בסיסית, ואז יקרו שני דברים: לרבים מבני המעמד הבינוני המצב הזה יימאס והם יעזבו את הארץ, כך שאלו שיישארו, יימצאו במצב כלכלי עוד יותר נחות".

תקינות פוליטית

להערכת פרידמן, הקריסה הכלכלית תשנה גם את אופיה הדתי של החברה החרדית. עצם האילוץ של כניסה לשוק העבודה יגרום לחרדים להיראות יותר ויותר כמו הציונות הדתית: פחות בדלנים, ועם הרבה יותר אחוזי חילון, משהו כמו "ילד חילוני בכל משפחה". עובדה זו תאלץ אותם גם לשנות את יחסם הערכי לחילוניות, משום שהיא תהפוך לתופעה רווחת בקרבם. הוא מדבר על המודל של יהדות מזרח אירופה בעקבות משבר ההשכלה, שבו משפחות רבות התפצלו לחרדים, ציונים ואפיקורסים גמורים.

מול התחזית הזאת הציבו מומחים אחרים לחברה החרדית את המודל החרדי-אמריקאי. כלומר, הכניסה לשוק העבודה אמנם תתרחש, אבל כמו אצל החרדים-האמריקאים היא לא בהכרח תשנה את אופייה הדתי של החברה, והם יוכלו לקיים מודל שבו נמתח קו ברור בין שותפות בשוק העבודה לבין המשך הבדלנות התרבותית. על כך אומר פרידמן, ש"מי שבוחן את המודל החרדי-אמריקאי לעומק, רואה שגם הוא מפוצל, בעיקר בין ליטאים וחסידים. הליטאים אמנם נכנסו לשוק העבודה היוקרתי, אבל הם מקיימים גם רמה גבוהה של השכלה כללית בשנות התיכון שלהם, דבר שאני עוד לא רואה אותו מתרחש בחרדיות הישראלית. ואילו החסידים חיים ברובם בעוני מרוד, בדומה לחרדים הישראלים".

לאור התחזיות הפסימיות שלו, מציע פרידמן להעמיד את כניסת החרדים לשוק העבודה כיעד מרכזי של המדינה ביחס למגזר החרדי, כולל ויתור מוחלט על הדרישה לשירות צבאי, אפילו במסגרת הפשרה של חוק טל. "אם נוותר להם לגמרי על השירות הצבאי, רבים יעזבו את הישיבות וייכנסו לשוק העבודה. אני מודע לאי-השיוויון בהצעה הזאת, אבל היא עדיפה על המצב הקיים", הוא אומר.

פרידמן עצמו ישב בוועדת טל והציע כבר אז לחבריה את ההצעה הזאת, אבל לדבריו "השופט טל אמר לי שחבריו, שופטי בג"ץ, לא יאפשרו להצעה כזו לעבור בשם ערך השוויון. לצערי, ייתכן שהוא צודק. בשעתו, חשבתי שהמצב הביטחוני מאפשר הפיכת את צה"ל כולו לצבא מקצועי קטן, אבל מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שאנחנו עדיין זקוקים לצבא עממי גדול, ובמצב הנוכחי אני לא רואה מי שיוותר לחרדים באופן גורף ורשמי על השירות הצבאי". כשהוא מסכם את הנושא, הוא מביע אי-שביעות רצון: "התקינות הפוליטית, לא רק בתחום הזה, הפכה לקללת הדור. אנשים דבקים בסיסמאות 'תקינות' גם אם הם יודעים שלטווח ארוך זה יביא נזק יותר גדול, ואף יסכן את עולמם שלהם".

על סדר היום

טראמפ: ישראל תעביר לנו את עזה בסוף הלחימה

"טראמפ לא ידחוף עזתים למטוסים ומשאיות. גם צה"ל לא יעשה את זה"

מאחורי המסכה מסתתר אחד הסופרים הכי מדוברים בעולם

הפרקליטות מסכימה לשחרר את ארי רוזנפלד למעצר בית

המנצח דניאל בארנבוים: "אני חולה בפרקינסון"

כתבות שאולי פספסתם