גיבורי ילדות | מרי טיילר מור ואני

אשה נוהגת במכונית ספורט מוסטנג לבנה, מגיעה לעיר גדולה וקרירה - מעיל קצרצר לגופה וכומתה משובצת לראשה. היא צועדת לה בבטחה ברחובות העיר. ברקע מתנגן שיר שבין שורותיו נשמעות המילים המעודדות "את תצליחי בכל זאת", וגם הספקניות - "איך תסתדרי לך לבד?" בסוף השיר עומדת האשה הצעירה בצומת הומה, חיוך על פניה, וזורקת את כובעה באוויר. איזה אקט של שחרור!

כך נראה הפתיח של "התוכנית של מרי טיילר מור", סדרה ששודרה בארצות הברית בין 70' ל-77', בדיוק כשהפמיניזם נכנס לשלב השני שלו. אבל לא צריך היה לקרוא מילה אחת מ"המיסטיקה הנשית" של בטי פרידן - ובכל מקרה, קשה היה לי לעשות זאת בכיתה ד', כשלראשונה נחשפתי לתוכנית הטלוויזיה הזאת - כדי לדעת שהגיבורה של הסדרה הזאת מייצגת סוג של אשה חדשה ואמיצה, שכיף ומסקרן יהיה ללכת בעקבותיה.

כפי שהיה נהוג אז בטלוויזיה האמריקאית, הסדרה נקראה על שם השחקנית הראשית, ולא בשם הדמות שהיא גילמה - מרי ריצ'רדס, רווקה בשנות השלושים לחייה. בתחילה רצו יוצרי הסדרה, ג'יימס ל' ברוקס ואלן ברנס, שמרי תהיה גרושה. אלא שגירושים נחשבו לנושא רגיש, ובכירי רשת סי.בי.אס חששו שהצופים יחשבו שטיילר מור התגרשה מבן זוגה בסדרה הקודמת שלה, "התוכנית של דיק ואן-דייק". כך הוחלט שמרי תהיה אשה שנפרדה ממי שהיה חבר שלה במשך שנתיים.

בפרק הראשון, לאחר שעברה לדירה משלה, בא החבר לשעבר - שאותו מימנה במשך לימודי הרפואה שלו, רק כדי לשמוע ממנו בסוף שהוא עדיין לא מוכן להתחייב - ואמר לה שהוא רוצה לחזור אליה. הוא הביא לה גם זר פרחים, שגנב מאחד מהחולים, ולהפתעתו - היא סירבה. כשהוא יצא מדירתה הוא אמר: "תשמרי על עצמך", והיא השיבה: "נדמה לי שזה בדיוק מה שעשיתי עכשיו".

לא רק שהיתה רווקה, אלא שהיא עבדה כעוזרת הפקה בחדר חדשות, מקצוע שלרוב מילאו גברים. בראיון העבודה הראשון עם הבוס לו גראנט (אד אזנר), היא התעניינה במשרה מזכירותית, אבל לא היתה כזו. גראנט סיפר לה שהתפנתה עוד משרה, אבל הוא מתכוון לתת אותה לגבר. בשיחה ביניהם, שאל את מרי שאלות כמו "מה הדת שלך?" או "את נשואה?" מרי הבהירה לו שאלה שאלות לא חוקיות, והוא השיב לה בדינמיקה העוקצנית שאיפיינה את יחסיהם במשך השנים, "רוצה לקרוא לשוטר?"

עם רודה ופיליס

מרי נהנתה גם מחברות טובות, שהיו שכנות שלה. עם רודה, רווקה בשנות השלושים, נהגה להיפגש לשיחות שנונות בכל יום, על גברים ושאר נושאים. פיליס, שכנה נוספת, אמנם היתה נשואה, אך הצופים מעולם לא פגשו בבעלה. התוכנית טיפלה בנושאים שהעסיקו את התנועה הפמיניסטית של אותן שנים, כמו אי-שוויון בשכר של גברים ונשים, גירושים, קריירה מול משפחה, מיניות ושמן הטוב של נשים, וכמובן מעמדה המציק של האשה הלא נשואה. באחד הפרקים התלוננה מרי, שנדמה לה שגם אם תמצא את סוד חיי הנצח יאמרו עליה בזלזול, "תראו את הרווקה הזאת שמצאה את הסוד לחיי הנצח".

עצמאית, דעתנית (אך לא מיליטנטית), ג'וב סקסי, חברות שנונות. מה עוד צריך? ובכן, מלתחה, שכללה שמלות מיני, מכנסיים נמוכי מותן, חגורות שמדגישות היקפים צרים, גוף שהלם את המלתחה הזאת, ויופי וחן באופן כללי. ברור שבמידה מסוימת היתה מרי ריצ'רדס אמה הרוחנית של קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", אבל גם של תוכניות שהגיבורות שלהן זוהרות פחות אך מלאות תעוזה, כמו "רוזאן".

הסדרה זכתה לכמות חסרת תקדים אז של פרסי אמי, ונחשבה לאחת מהטובות בז'אנר הסיטקום. היא צברה עוד ועוד אוהדים עם השנים, ונקשרו לה כתרים על היותה פורצת דרך. בתחילת שנות ה-90, הכתיר העיתון "אנטרטיינמנט וויקלי" את מרי כ"רווקה העובדת הראשונה בתולדות הטלוויזיה"; באותה תקופה לערך, מגזין "טיים" הגדיר את התוכנית כאחת מ-17 ששינו את פני הטלוויזיה. ב-2002 הוצב במרכז העיר מיניאפוליס, שבה התרחשה הסדרה, פסל של מרי זורקת את כובעה באוויר, כמו בשיר הפתיחה.

היא גם הצמיחה הרבה סדרות-בנות - "לו גרנט", על עורך של עיתון יומי; "רודה" עם ואלרי הארפר הנפלאה, שב-20 השנה האחרונות מדבבת את מארג' סימפסון; ו"פיליס", בגילומה של קלוריס ליצ'מן, שהשנה, בגיל 84, מצטיינת בגילום דמותה של מואו-מואו בקומדיה "לגדל את הופ". ואם כבר הזכרנו שחקניות בנות 80, עוד אחת שצמחה מ"המופע של מרי טיילר מור", היא בטי ווייט, כבר בת 87, שלא רק ממשיכה לעבוד בשיא המרץ, אלא היא גם אחת מארבע הכוכבות של "שוות בקליבלנד" - סדרה על נשים, שדווקא לא עושה עמן חסד. "מרי טיילר מור" היתה טובה בהרבה, וגם טובה מאוד לנשים.

לא עקרת ולא נואשת

חלק לא קטן מהבדיחות של "מרי טיילר מור" התעופפו מעל ראשי הצעיר, אך חלק אחר הצחיק אותי מאוד. חוץ מזה שאמי, מהגרת זמנית וזרה למדי בארצות הברית של אותן שנים, צחקה מעלילותיה. נראה היה לי שהיא מזדהה עם מרי, ואני הזדהיתי מתוקף היותי באת כוחה.

אמי, אשה עובדת (עוד בטרם קראו לזה קריירה), שאת התואר השני שלה בביוכימיה סיימה באוניברסיטה העברית כשהיתה בהריון איתי, לא היתה דומה לאמהות האמריקאיות בסביבתי. בשנים האחרונות שלנו בארצות הברית, היא התפתחה מקצועית בבית החולים בניו יורק, שהיה מרוחק כשעה מביתנו. גם בגלל זה, היא לא נהגה לבלות זמן רב מדי עם עקרות הבית הנואשות של הפרבר שבו גרנו, אף שלפעמים רציתי בכל מאודי שתעשה זאת - כפי שרציתי שתיפטר כבר מהמבטא הכבד ושיבושי המילים (זכר לילדותה ונעוריה בפולין). מה יעלה לה להחליף עם שכנותיה איזה מתכון או בדיחה סתמית, חשבתי לעצמי, אך לשווא.

יוצר "מד מן", מתיו וויינר, אמר פעם בראיון ל"גלריה", שנשות הפרברים בילדותו אמנם חיו בשנות ה-70, אך היו שבויות באווירה של העשור הקודם או אף זה שלפניו. כך היה גם אצלנו. השידורים החוזרים של תוכניות משנות ה-50 וה-60, כמו "אבא יודע הכי טוב" ו"השאירו זאת לביוור", שהציגו את חלוקת התפקידים השמרנית ביותר, תאמו את מה שראיתי בבתי חברותי האמריקאיות.

אלא שאמי, שאפילו היה לה מעיל קצרצר וכובע משובץ כמו למרי, וחברה טובה רווקה שקראו לה קרול (לא רודה) - נראתה לי דומה יותר למרי ריצ'רדס מאשר לאמהות האחרות בשכונה. באופן פרדוקסלי, הסדרה שוברת המוסכמות הזאת על האשה יוצאת הדופן, גרמה לי להרגיש שייכת לעדר האמריקאי, שבו, כילדה, כל כך רציתי להיטמע. *

על סדר היום

תודה דרווין, אנחנו נמשיך: גישה חדשה מציעה אבולוציה לתורת האבולוציה

ממה אתם מפחדים? שיחה עם האינטלקטואל הכי חשוב בימין

בלב עזה, עם כיפה ותפילין: הקשר הבלתי־ייאמן בין הרב פרומן למנהיג חמאס

"טראמפ אנטישמי, ישראל משעממת אותו". ראיון עם הביוגרף של נשיא ארה"ב

"הג'יהאדיסט המשוגע ששולט בסוריה הפך לפרגמטי? הניתוחים שלנו אופטימיים"

כתבות שאולי פספסתם