אלכס, אנחנו אחים

ב-19 בפברואר 1943 ראתה שושנה גלעדי תצלום שהתפרסם בעיתון "פלסטיין פוסט". זאת היתה תמונה בשחור-לבן, שבה נראות שתי נשים, מטפחות לראשיהן, ניצבות בתוך רכבת, ליד החלון, אוחזות בשני תינוקות עטופים בשמיכות. גלעדי זיהתה את עצמה בתמונה, שצולמה יום קודם לכן: היא היתה אחת משתי האמהות, והעולל שאחזה בידה היה בנה, אלכס.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, קיבל אלכס גלעדי עותק של התמונה הזאת והחליט להראות אותה לאדם שהתיידד עמו זמן מה קודם לכן. "כשהתצלום הגיע לידי, הכנתי עותק וניגשתי אתו למשרד של אריה מינטקביץ, שאותו הכרתי לפני כן בכנס של ילדי טהראן", מספר גלעדי. "כשהגשתי לו את התמונה, הוא הביט בה, הרים את מבטו ואמר לי: 'אלכס, אנחנו אחים'".

עד היום גלעדי, נשיא שידורי קשת וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי, ומינטקביץ', לשעבר יו"ר בנק דיסקונט - שני העוללים שצולמו עם אמותיהם מבעד לחלון הרכבת - מגדירים עצמם אחים, אף שאין ביניהם קשר דם. כעת הם וכ-700 יתומים שעלו לארץ בפברואר 1943 מטהראן עומדים במרכזו של הסרט התיעודי "ילדי טהראן" המצולם בימים אלה, בבימוי יהודה קווה ("אבידניום 2005", "מכתבים מלבנון"). דרך שיחות עם "ילדי טהראן" שבגרו, מנסה הסרט לברר כיצד הם מתמודדים היום עם הזיכרונות - או עם העדר הזיכרונות - מהימים שבהם עלייתם לארץ הסעירה את היישוב היהודי בארץ ישראל.

סיפורם של ילדי טהראן החל בימי מלחמת העולם השנייה, עת חצו פליטים יהודים מפולין את הגבול לברית המועצות כדי להימלט מהנאצים. כדי להציל את ילדיהם מהרעב ומתנאי המגורים הקשים שהיו מנת חלקם ברוסיה, הפקידו חלק מהם את הילדים בבתי יתומים מקומיים. ב-1942, כשהוקם צבא אנדרס הפולני, שנועד להילחם לצד הסובייטים ונשלח לטהראן לצורך אימונים, התלוו אליו כמה אלפי פליטים, ובהם הילדים היתומים. בטהראן סייעה הסוכנות היהודית להקים מחנה ליתומים היהודים, ולאחר משא ומתן ממושך עם השלטון הבריטי בארץ ישראל, השיגו בשבילם היתרי עלייה.

בפברואר 1943 הגיעו ילדי טהראן לארץ ישראל והתקבלו בהתרגשות עצומה. "כאן עדיין לא ידעו מה בדיוק קורה באירופה, אנשים דאגו לבני משפחותיהם שנותרו שם, והילדים האלה היו הנציגים הראשונים שהגיעו לכאן מהמלחמה", אומרת דליה גוטמן, שמפיקה את הסרט יחד עם דוד טור. "ברציף הרכבת צעקו להם 'מאיפה אתם?', 'אולי אתם מכירים את זה וזה?'". בזמן שהיו על הרכבת הזאת, צולמה אותה תמונה.

גוטמן, לשעבר מנהלת התוכניות בערוץ 1, מספרת כי הרעיון לסרט נבט בה בעקבות פגישתה עם אביגדור (יאנוש) בן-גל, גם הוא מילדי טהראן, לפני כעשור. "הוא סיפר לי על הפרידה שלו מאביו בגיל חמש, והסיפור הזה היה כה מטלטל וקורע לב, שבעקבותיו התחלתי להתעניין בפרשה", היא אומרת. "עד מהרה הבנתי שכל הסיפור הזה נהפך לתורה שבעל פה. כלומר, פרט לעבודות אקדמיות וספר אחד לבני הנעורים שכתבה דבורה עומר, 'תחנות טהראן', לא מצאתי כל סרט או תיעוד מסודר אחר של סיפור ילדי טהראן, שהיה כמובן סיפור מכונן של הציונות, של העלייה לארץ".

הסרט יפרט את השתלשלות העניינים ההיסטורית, אך העניין העיקרי שלו יהיה זיכרונותיהם של הילדים. "הסרט בוחן מה עושים אנשים שקברו את הזיכרונות שלהם, איך הם מתעמתים היום עם הזיכרונות שאינם, עם החור השחור הזה שנותר פעור בהם", אומרת גוטמן. "גלעדי ומינטקביץ' אינם ילדי טהראן טיפוסיים: אין להם זיכרונות מאותה תקופה, מפני שהם עלו לארץ בגיל חצי שנה בלבד. הילדים האלה עברו נדודים קשים, אין להם שום מסמכים והם כלל לא זוכרים את הוריהם. רבים מהם נוסעים כיום לפולין כדי לחפש עקבות, סימנים שיעזרו להם להחיות זיכרונות ילדות - זיכרונות שנמחקו ככל הנראה מתוך צורך להגן על עצמם".

הסרט, שמצולם על ידי יואב קוש, מופק בתמיכת קרן אביחי, קרן ריץ', בנק דיסקונט וערוץ 10, שם, על פי המתוכנן, הוא ישודר ביום הזיכרון לשואה.

על סדר היום

עזבתם את ישראל? אשריכם! עכשיו שחררו אותנו מפוסטים על "המצב"

היא מתעללת במקובלים ואוכלת רק שוקולד. מה הפלא שילדים מעריצים אותה

סוחר אמנות הצהיר שפסל של דאלי שווה 1,100 יורו. רשות המסים פתחה בחקירה

מאז השבוע שעבר חלה ירידה של 76% בעיסוק התקשורתי בנושא החטופים

פרו־פלסטינים הפריעו לקונצרט של הפילהרמונית הישראלית בסן פרנסיסקו

כתבות שאולי פספסתם