ציפור האושר הכחולה

איילת: ספר לי מה שלומך.

בני: שלומי טוב ברוך השם, עד כמה שאדם בעולם שלומו יכול להיות טוב.

תפרט.

קודם כל אני צריך להגיד טפו הרבה פעמים. זה כבר עניין. אני מרגיש שאני מנחס אם אני מפרט.

אתה מאמין מאוד בעין רעה?

זה משהו שמטריד אותי בזמן האחרון.

עין רעה זה א'-ב' של הקיום האנושי.

אני אומר תודה על כל מה שיש.

מה יש?

מפחד להיכנס למה יש. זה מלחיץ אותי. אפילו מול עצמי. כשהייתי ילד, הייתי הולך לבית הספר רק על המשבצות במדרכה, בלי לגעת בחריצים. אם פיקששתי היתה לי תחושה שיהיה לי יום נורא. מי שמפתח לעצמו את הטקסים האלה, זה קיים בו. נגיד, אני מופיע רק עם גרביים של מנצ'סטר יונייטד. לא רואים אותם, אבל אני צריך אותם כדי להרגיש בטוח.

כמה זוגות יש לך?

שניים. שמתכבסים כל יום.

חי על הקצה.

אלה שני הזוגות שהולכים איתי. משחקי בית ומשחקי חוץ, הופעות בית והופעות חוץ.

מה קורה כשיש הופעה ואין גרביים?

לא קרה מעולם.

נשמע שמאוד כיף לך ברדיו.

את יודעת מה מדהים בעיני, ברדיו? כמות האנשים היפים והחכמים והרגישים שעולים אצלנו לשידור, זה כאילו יש עוד מדינה סודית שאף אחד לא מדבר עליה. אני רואה ברחוב מה קורה, ופתאום עולים אצלי בשידור כל מיני, ומקריאים יונה וולך ונתן זך ומדברים ומתרגשים, וכאילו - איפה כל האנשים האלה?

איפה הם באמת?

מתברר שבכל מקום. אנחנו עושים עכשיו פינה שבה אני קורא שירה עם המאזינים ביחד. מתקשרים אנשים, ואת לא מאמינה. לקרוא שירה ביחד עם בן אדם, שזה משהו שלא עשיתי בחיים, זה טריפ. ויש גם גרסת VIP. עד עכשיו קראתי עם נתן זך ודן אלמגור ורוני סומק.

מעניין. מצד אחד ברור שאתה מאוד לא מיינסטרים, אבל...

בעיני אני מיינסטרים.

באמת?

אני לא שואף להיות אלטרנטיב, ואני לא מאמין למישהו ששואף להיות אלטרנטיב. אני שואף להיות מיינסטרים. מבחינתי אני כותב להיטים. כל שיר שאני כותב, אם לא הייתי חושב שמאוד-מאוד יאהבו אותו, לא הייתי כותב. ומתברר שבהמון מקרים אני לא צודק.

כמה מיינסטרים היית רוצה להיות?

השירים שלי, אני רוצה שכל צעיר, זקן וטף, במדינה לפחות, בתור התחלה, יכיר אותם.

מה אתה עושה בשביל זה?

כותב אותם ושר אותם. ומופיע. מופיע כדי שיקשיבו לשירים שלי. חשוב לי שיקשיבו.

למה זה חשוב?

כי אני אומר דברים שחשובים לי בשירים. אמנות. שם אני מתבטא בעיני עצמי, מצליח לדייק את עצמי.

השיר שהכי הצליח עד היום, "אחלה חמודה", הוא כאילו שיר מתחכם.

לא.

מה לא?

לא.

אין בו שום התחכמות?

שום. את אחלה ואת חמודה וזה מכל הלב. זה מה שזה, שיר אהבה קטן.

די נו, זה שימוש מכוון במשלב נמוך.

זה שיר עם משקל וקצב פנימי, והוא מוקפד לעילא ולעילא והוא לא נמוך בשום צורה.

אז ב"אחלה חמודה" אין שום בדיחה. אין קטע אשכנזי מודע לעצמו.

מבחינתי לא. חס וחלילה.

מה העצה הכי טובה שמישהו פעם נתן לך?

למאיר ויזלטיר יש שיר שיש בו את המשפט "אני יורק על כל חישוב שלא מעז להתעלם מהנתונים". זו העצה הכי טובה שקיבלתי.

אתה יורק הרבה?

גם.

יש בך משהו מאוד down to earth, אבל אתה לא בן אדם שהולך בתלם.

אני הולך בתלם שלי. אם אני אלך בתלם אחר זה יהיה נורא.

מה התלם שלך?

ליצור. חוץ מכמובן המשפחה, שזה לפני ואחרי הכל. חוץ מזה, מאז שאני ילד זו מבחינתי המטרה שלי בחיים. מעולם לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. זה בכלל לא עניין של בחירה, זה הייעוד שלי מבחינתי.

ואיך זה מסתדר במטריקס של החיים האמיתיים?

אתה מוצא איזשהו באלאנס, שיפגע כמה שפחות בדברים החשובים לך. מדי פעם אני עושה כל מיני עבודות שכלכלית נראות הרבה יותר מוצלחות. ומדי פעם זה מתחבר, וההגשמה העצמית שלי ושל חשבון הבנק שלי מתחברות לרגע. ומדי פעם אני צריך לבקש עזרה מכל מי שאני יכול. תודה לאל, יש ממי לבקש.

קל לך לבקש עזרה?

כשצריך? בטח.

ממי?

ממי שאוהב אותי ואני אותו. אם אפשר אז למה לא?

חיים מושלמים מבחינתך זה...

להיות עם אנשים שאני אוהב וליצור דברים שאני אוהב.

טוב, אני לא יכולה יותר. כשאתה קורא לעצמך אמן, ומדבר על היצירה ועל הצורך ליצור, בבקשה תגיד לי שאתה מודע לנפיחות.

מודע.

חשוב לי שנפתח את זה.

מצוין שפתחת את זה. סוגיה מעולה שאני לא יודע איך להתמודד איתה, כי זה מביך אותי להשתמש במילים אמן או אמנות, ומצד שני, זה מה שאני עושה. נתן זך, כשראיינתי אותו פעם, אמר לי שהוא לא קורא לעצמו משורר. משורר הוא רק בזמן שהוא כותב את השירים פיזית, ואם שואלים אותו מה הוא עושה הוא אומר שהוא מרצה באוניברסיטה, כי זה מקצוע. אז אני לא שם.

אתה אוהב אנשים?

אני משתדל לראות אנשים.

מה זה אומר?

אני שם לב כמה מעט פעמים אני באמת מסתכל בעיניים של הבן-אדם מולי. את הטקס של לעשות כאילו אני מסתכל אני עושה כל הזמן. אבל להסתכל בעיניים באמת, זה דבר שרוב האנשים לא עושים כל חייהם. בנגלה הקודמת שלי בגל"צ הייתי מצחיק. וכשחזרתי, לפני שלוש-ארבע שנים, זה לא היה חשוב לי יותר. באתי לפתוח את הלב, רציתי שיקרה משהו יותר גדול מלהצחיק ולהבריק, ונורא פחדתי שאנשים יצחקו עלי. ואז, בתוכנית השנייה או השלישית, עלה בן אדם וזיין אותי. התחיל לצחוק עלי, ולהגיד מי אתה ומה זה. בתור בן אדם לא מתוחכם, אתה יכול להיכנס בו בחזרה. בתור בן אדם מתוחכם אתה יכול לגרום לו להוציא את עצמו רע. ואני בחרתי באופציה שלישית.

שתי האופציות הראשונות זהות.

נכון. אז בחרתי באופציה שלישית. החלטתי לאהוב אותו. התחלתי לדבר איתו על למה הוא אמר את זה ומה קורה לו בחיים ואיך הגיע לשמוע את השידור הזה, ואיך מצא את עצמו מתקשר להגיד דברים רעים. התחלתי לדבר איתו מלב אל לב, וזה נגמר באופוריה. הוא אהב אותי ואני אותו. זימזמנו שיר ביחד. זו היתה חוויה ששינתה הכל. ברדיו, עד אז, היה לי פאסון, והעפתי אותו לקיבינימט.

איך פתאום זה הפסיק? לא רצית יותר להבריק ולהצחיק?

לא יודע. זה פשוט הפסיק לעניין אותי. כשהייתי פותח מיקרופון, הייתי מקפיד להיות חד ולהגיד כל הזמן מלא דברים. עכשיו אין לי בעיה לשתוק, לדבר עם בן אדם, שהוא יגיד את כל מה שהוא רוצה להגיד.

זה באמת מוזר שנותנים לך לעשות שם מה שאתה רוצה. איך אתה מסביר את זה?

אני קיבלתי החלטה בחיים, אני לא מסביר. רוצים אותי, אני בא ועושה הכי טוב שאני יכול. לא רוצים - אני הולך באהבה גדולה. באמת. גם כשאנחנו פונים למישהו בתוכנית לראיין אותו והוא מסרב, הצוות אוהב אותו כמעט יותר ממי שאומר כן. אני לא רוצה להתעסק בלהסביר לעצמי למה וכמה ומי כן ומה נגד. יכול להיות שזה חשוב ברמה הפוליטית, אבל אני החלטתי שזה לא שווה לי את זה.

ככה אתה גם בחיים? מתנהל מתוך אהבה, אמון, ביטחון?

כן.

תמיד?

בגדול כן.

איך עשית את זה?

לא יודע. פשוט מצאתי את עצמי מתעסק עם כל מיני דברים שלא קשורים לאמנות ולעשייה, וזה שיגע אותי. הרגשתי שאני לא עושה כלום עם החיים שלי.

איך, נגיד, נראה יום שלך?

זה משתנה. אני קם בבוקר, כותב שלוש, שלוש וחצי שעות. ואז אני הולך לשידור. בדרך אני עושה את כל הטלפונים. ולפעמים יש הופעה בערב.

ואיפה הילדים?

שם.

זו פאזה של יציבות בחיים, בקונסטלציה של משפחה.

איך את מגדירה יציבות? שגרה?

לא בהכרח. זה פשוט מספק שלד מאוד ברור טכנית. איך לסדר את היומיום שלך.

אז אצלי תמיד היו רוטינות כאלה. היו לי רוטינות קיצוניות גם לפני זה. אני בן אדם של רוטינות.

איכס. אתה אוהב את זה?

מאוד. בצורה קיצונית. אני מחפש שגרה טובה, זה מה שאני אוהב. גם כשאני בטיול, אני לא עושה שום הרפתקאות. אני מוצא איזה בית קפה נחמד ליד המלון, ואם אני נמצא שבוע, שם אני יושב, חוזר לאותו בית קפה פעמיים-שלוש ביום, מזמין אותו דבר.

הטיעון הכי פשטני הוא לקשור רוטינות לביטחון.

היתה לי מורה מקסימה לדרמה שקראו לה ציפור. פעם היא לימדה אותנו על ציפור האושר הכחולה, ואת המסקנה הזאת הסופית, הפשוטה, שהיא בתוכנו. ואם היא בתוכי, כל מה שאני צריך זה לייצר סביבה שמאפשרת לי לשחרר אותה. אם אני מצליח, אז למה לשנות? אין לי את הדחף הזה. אני מאוד אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. מאוד מתחבר לשיר הזה.

גם אני. ועדיין מתעבת שגרה. אין מצב שהייתי חוזרת לאותו בית קפה שלוש פעמים ביום.

בחו"ל אני גם אוהב ללכת סתם בלי לדעת לאן אני הולך, מה שהמציאות תזמן. אבל בעצם גם זו רוטינה, כי אני תמיד עושה את זה. היה לאיתמר רוטשילד ולי משחק כשהיינו נערים, היינו נפגשים ביום שישי לפני ארוחת הערב, לוקחים את האוטו, מתחילים לנסוע, מדליקים רדיו. אם השיר הבא באנגלית, פונים ימינה. שיר בעברית - פונים שמאלה. וככה נוסעים. שעות.

***

איפה גדלת?

בכרמיאל. בגיל 18 הגעתי לחולון, ומבחינתי זה כבר היה להגיע לתל אביב. ואז, בגיל 20, כשהייתי בגל"צ, הגעתי באמת לתל אביב.

איך הביטחון העצמי שלך?

משתנה. יחסית למה שאני רואה סביבי, הוא טוב.

אתה אוהב את עצמך?

רוב הזמן. לפעמים לא. אני משתדל לאהוב את עצמי.

חשוב לך להיות מובן?

בשיא הכנות, אמנות לא מובנת היא בעיני תמיד אשמת האמן. אם אני קורא שיר שלא הבנתי, זה משורר חרא. את מבינה מה אני אומר? אז אין לי שום רצון להיות לא מובן. כל המשוררים שאני מעריץ, כשהם יכולים לכתוב במילים פשוטות הם כותבים במילים הכי פשוטות בעולם. דוד אבידן, כשהוא יכול לכתוב במילים פשוטות, הוא לא משוויץ. לכתוב שיר שאף אחד לא מבין זו פחדנות רוחנית.

אתה פחדן?

רוחנית לא.

ופיזית?

מאוד.

תסביר.

אני מפחד מהכל.

ממה?

מכל דבר. היה קודם רעש מוזר פה, אני קודם כל בדקתי שזו לא אזעקה.

קשה לחיות ככה.

אני לא מכיר חיים אחרים. ונראה לי, נגיד, לא שפוי לא לחשוב שכל רגע תהיה אזעקה.

בשביל זה אלוהים נתן לנו את ההדחקה.

אז אני לא מדחיק. קשה לי מאוד להדחיק. כל דבר.

אם כך, אתה פגיע מאוד.

מאוד. אני חשוף. אין עלי מגן. אם פוגעים בי או אומרים עלי משהו לא יפה, זה באמת מעליב אותי.

אתה אוהב להיות אבא?

כן. בראש שלי זה תמיד היה נכון. תמיד רציתי את זה, מאז שאני זוכר את עצמי - למצוא את אהבת חיי ולעשות איתה ילדים.

וזה מה שקרה.

טפו. כן. בטח.

וזה באמת מה שחשבת שיהיה?

זה הדבר עצמו. הדבר היחיד שהוא אמת. כל השאר זה חטיפים.

על סדר היום

הסתכלו טוב בפנים המיוסרות של רזי ברקאי. הסתכלו טוב טוב. ותתחילו לדאוג

ניסוחים מטומטמים, שלטים חסרי פשר. העברית העילגת השתלטה על ישראל

"לא אכפת לי מהאוסקר. גם אם נזכה, אני אחזור למציאות האכזרית שלי"

מחקר עדכני חושף את המשמעות העצובה של "תל אביב", העיר שלא היתה

האוטוריטה של הפיתה: המדריך שמכתיר את הפלאפל והשווארמה הטעימים בישראל

כתבות שאולי פספסתם