פה ושם ב"ארץ ישראל"

"זכה כנען שתיקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה כנען, אלא כיוון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה מפניהם. אמר לו המקום, אתה פינית מפניהם, אף אני אקרא את הארץ (על) שמך" (מכילתא פסחא, י"ח, 69)

מולדת היא אחת היצירות המדהימות ביותר ואולי גם ההרסניות ביותר של העידן המודרני, אומר הפרופסור להיסטוריה שלמה זנד. בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" (הוצאת זמורה ביתן), בודק זנד את יחסה של התנועה הציונית אל הטריטוריה הזאת מראשית דרכה, כיצד היא אימצה את "הזכות ההיסטורית" וביססה אתוס וזיכרון של עם קדום, שאבות אבותיו היו העברים שישבו בממלכת יהודה בימי בית ראשון ושני.

מתי הופכת מולדת לטריטוריה לאומית שכה רבים מוכנים למות למענה? האם ארץ ישראל היא אכן מולדתו ההיסטורית של העם היהודי? לא ולא, פוסק זנד. "הציונות שדדה את המונח הדתי 'ארץ ישראל' והפכה אותו למונח גיאו-פוליטי", הוא אומר. "ארץ ישראל היא לא מולדתם של היהודים. היא הופכת למולדת בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 רק עם צמיחתה של התנועה הציונית".

באחד הפרקים המרתקים בספר מזהה זנד דווקא את הפוריטנים בבריטניה, במאות ה-16 וה-17, כראשונים שהחלו לקרוא את התנ"ך כספר היסטוריה. "אותם מאמינים שצמאו לישועה כרכו אותה הדוקות עם תקומת עם ישראל בארצו", הוא כותב. "קשר זה לא נוצר עקב דאגתם המיוחדת ליהודים הסובלים, אלא בעיקר בגין החזון המורה שרק לאחר שיבתם של בני ישראל לציון תבוא הגאולה הנוצרית לכלל האנושות. במסגרת עסקת חבילה ארוכת טווח זו אמורים גם היהודים להתנצר, ורק לאחר מכן יזכה העולם לחזות בשיבתו המחודשת של ישוע". לטענתו, היו אלה אותם "ציונים נוצרים", ולא היהודים, שהמציאו את ארץ ישראל כמושג גיאו פוליטי מודרני.

בספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" שעורר סערה, שלל זנד את קיומו של עם יהודי שהוגלה מכאן לפני אלפיים שנה ושרד, וטען כי רוב היהודים באירופה המזרחית הם צאצאים של ציבורים ויחידים שהתגיירו. זאת בסתירה להצהרה החגיגית של מגילת העצמאות, לפיה "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". אבל לדעת זנד, במשך אלפיים שנים אלו היהודים לא היוו עם, ומה שאיחד ביניהם היו רק דת, אמונה ותרבות.

אפשר היה לצפות שספרו הקודם לא יתקבל כאן בזרועות פתוחות, אבל זנד אומר שלא שיער שהספר "ייפול כמו פצצה". התגובות השליליות היו מגוונות: היו שדחו באופן גורף את מסקנתו העיקרית ואת העובדות ההיסטוריות שעליהן ביסס אותה, ואילו אחרים ביטלו את מחקרו וטענו שלא חידש דבר והכל היה ידוע ומקובל, לפחות בקרב ההיסטוריונים (מסיבה שונה במקצת נכונה לו אכזבה גם כאשר המהדורה הערבית של הספר הופיעה ברמאללה. זנד לא הוזמן להשקה, אבל פרופ' סרי נוסייבה אירח אותו באוניברסיטת אל-קודס).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ארבע שנים עברו מאז, ונראה שהאיבה כלפיו רק מתגברת. באחרונה, אומר זנד, הוא מרבה לקבל מכתבי נאצה וקללות בטלפון. בשבוע שעבר אף קיבל מעטפה שהכילה אבקה לבנה ומכתב שבו ביטויים כמו "אנטישמי" ו"עוכר ישראל", בתוספת הבטחה שחייו לא יארכו עוד זמן רב (מהמשטרה נמסר השבוע שהאבקה אינה מסוכנת, אם כי בדיקת האבקה במעבדה טרם הושלמה).

זנד נאלץ להתנחם בעובדה ש"מתי ואיך הומצא העם היהודי?" שיצא בהוצאת רסלינג, היה כאן רב מכר במשך 19 שבועות, הופיע עד כה בתרגום ל-16 שפות ובקרוב ייצא בסינית, קוריאנית, אינדונזית וקרואטית. במארס 2009 הוא קיבל בצרפת את פרס העיתונאים לספר ההגות הטוב ביותר, שבעבר זכו בו הוגים כרמון ארון וג'ורג' שטיינר, הסופר מילן קונדרה וההיסטוריון פרנסואה פירה. הודות לספר בילה זנד שעות רבות באוויר בדרכו לתת הרצאות בצרפת, בריטניה, קנדה, ארצות הברית, בלגיה, יפן, רוסיה, גרמניה, סלובניה, מרוקו, בולגריה, הונגריה, שוודיה, פינלנד, נורווגיה ואיטליה. במגירת שולחנו ובתיבת המייל שלו הוא שומר מאות מכתבים מרחבי העולם, הן מיהודים והן מבני דתות אחרות, שמתפלמסים איתו.

אבל כששלמה זנד - היסטוריון של תרבויות ורעיונות פוליטיים מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב - פוסע במסדרונות בניין גילמן למדעי הרוח, כאן למד היסטוריה לפני 40 שנה ולכאן חזר כאיש סגל אחרי עשר שנים בצרפת, הוא חש בדידות גדלה והולכת. לפעמים חולפים על פניו עמיתים שבעבר היו ידידיו והזמינו אותו לבתיהם ועכשיו מתעלמים ממנו כאילו היה רוח עיוועים. "הם פשוט מקנאים", סונט זנד.

להיות במרכזו של פולמוס כשכל כך הרבה חוקרים תוקפים אותך מסב לך קצת נחת?

"אדם בגילי שמחליט לכתוב את הספרים האלה ולהפוך לפאריה (קאסטת 'טמאים' בהודו) של האקדמיה הישראלית, לא נהנה. אני מעדיף להיות נאהב ולא להתקוטט. בחוץ לארץ אוהבים אותי יותר. חוקרים מטוני ג'אדט דרך אריק הובסבאום, ולא הזכרתי הוגים צרפתים כמרסל דאטיין, מגדולי ההיסטוריונים, שאמר לי שהספר הוא פורץ דרך. יש לי אגו כמו לכל אדם אחר ואולי קצת יותר, ובלי ההערכות האלה לא היה לי כוח לכתוב את הספר 'מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?' אני מניח שיימצאו כמה טעויות גם בו. אי אפשר לעשות משוט על ציביליזציות ותרבויות בטווח זמן כזה בלי לעשות שגיאות. בספר הקודם, הביקורת הקטלנית ביותר מצאה ארבע שגיאות, שתוקנו, אבל אם מישהו היה מוכיח שהתזות הבסיסיות בספר מוטעות לחלוטין, זה היה שובר אותי".

האם אתה ער לעובדה שכמה ממבקריך בזים לך?

"לא בזים לי, שונאים אותי. אניטה שפירא האשימה שאני 'מכחיש העם היהודי' אבל הוסיפה וכתבה שהספר מבריק (לחצו להרחבה). ישראל ברטל, שתקף אותי ואת 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?' חי על חשבוני ומופיע בכל מיני קתדרות בעולם וטוען נגד הספר. אני מבין שהספר עורר מצוקה גדולה".

מדוע?

"אם התזה שלי נכונה - ולפני 500 שנה לא היו בנמצא עם צרפתי, עם רוסי, עם איטלקי או עם וייטנאמי, ומכאן שגם לא היה קיים ברחבי העולם עם יהודי, וסיפור ההגליה של עם יהודי במאה הראשונה או השנייה לספירה, שליווה את חורבן בית שני, היה מדומיין - אז ההיסטוריונים מהחוגים לתולדות עם ישראל עוסקים כבר שנים בבררה. אין לגיטימציה לחוגים שלהם. לא תמצאי באוניברסיטת קיימברידג' חוג לתולדות העם האנגלי. בא זנד מהחוג להיסטוריה כללית וטוען שהם עובדים בחוג שהוא מיתוס ואין הצדקה לקיומו, כי לא היה עם יהודי בעל מוצא אחיד, ואם אני צודק הם עומדים על מים".

הלאמת התנ"ך

וישמחו כל-קהל יהודה, והכהנים והלויים, וכל-הקהל, הבאים מישראל; והגרים, הבאים מארץ ישראל, והיושבים ביהודה" (דברי הימים ב', ל', כ"ה)

הרעיון לכתוב את ספרו החדש, אומר זנד, נולד בעקבות הביקורות שנכתבו על "מתי ואיך הומצא העם היהודי?": "ההיסטוריון הבריטי הפרו-ציוני סיימון שאמה כתב שספרי נכשל בניסיונו לנתק את הקשר בין ארץ האבות לבין החוויה היהודית. מבקרים אחרים כתבו שכוונתי היתה לערער על זכותם ההיסטורית של היהודים על מולדתם הקדומה, ארץ ישראל. הופתעתי. לרגע לא חשבתי שהספר מערער על זכות זו, כי מעולם לא חשבתי שליהודים יש זכות היסטורית על הארץ. לא עלה על דעתי שבפתחה של המאה ה-21 יהיו מבקרים שיצדיקו את הקמתה של מדינת ישראל באמצעות טיעונים של ארץ אבות או של זכויות היסטוריות בנות אלפי שנים. מאז שאני מכיר את עצמי, כשסינגרתי על הנוכחות שלנו פה זה היה בגין המצוקות של היהודים, החל בשלהי המאה ה-19 כשאירופה הקיאה מתוכה את היהודים וארצות הברית סגרה משלב מסוים את שעריה, ולא בגלל כיסופים לאומיים או זכות היסטורית".

האם שוכנעת שמשהו פגום בספר?

"הבנתי שהספר לא מאוזן דיו ועלי להשלים את החסר במחקר על אופני המצאתה של ארץ ישראל כמרחב טריטוריאלי של העם היהודי: מהי ארץ ישראל בהיסטוריוגרפיה הציונית, תוך התרכזות בטריטוריה ובתהליך ההתיישבותי-התנחלותי שנמשך כאן ב-120 השנים האחרונות. יישמתי את ההנחות התיאורטיות שלי הן לגבי צמיחת לאומים ועמים, והן לגבי המונח מולדת. בדקתי מתי המקום פה הפך לטריטוריה לאומית ליהודים ומדוע היה צורך לדבוק בכל מחיר בנראטיב של עם בעל מוצא אחיד שעקר לפני אלפיים שנים ממולדתו, נדד ונדד, הגיע עד שערי מוסקבה, עשה פניית פרסה והחליט לחזור אל מכורתו. המיתוס השני שהיה ראוי לפרק הוא שארץ ישראל היתה תמיד רכושו של העם היהודי, שהובטחה לו על ידי אלוהים, שאף הפקיד בידי שליחיו קושאן, שזה התנ"ך, שהציונות - למרות חילוניותה - הלאימה אותו והפכה אותו לספר היסטוריה מובהק".

בחידון התנ"ך האחרון אמר שר החינוך גדעון סער: "אנו מאמינים בכל לב כי מימוש ההתיישבות הוא חזרה לארץ אבותינו... לבית אל ולחברון הגיעו אברהם אבינו ויעקב אבינו לפני קרוב לארבעת-אלפים שנה, הרבה לפני שהעסיקו את כתבות העיתונים".

"זאת אמירה מיתולוגית מאוד שאופיינית למנהיגים לאומיים בהיסטוריה המודרנית של מאתיים השנים האחרונות. המיתוס הטריטוריאלי פועל היטב החל מתחילת המאה ה-20. אין בנמצא דבר כזה טריטוריה לאומית ששייכת לעם היהודי מאז תקופת המקרא, ואני מוכיח זאת בספר. המקרה הציוני הוא לא היחיד. כדי לייצר אומות בהווה ולקראת העתיד, מייצרים אחורה עמים נצחיים. לפני 70 שנה כל צרפתי היה משוכנע שהוא היה גאלי, בדיוק כמו הגרמנים במחצית הראשונה של המאה ה-20, שהאמינו שהם צאצאים ישירים של הטבטונים. זה נעלם בדרך כלל בתוך ההגות והמחשבה והיומיום בקרב האירופים המערביים. אצלנו זה עדיין נטוע בתוך התודעה ההיסטורית-פוליטית של ישראלים רבים".

מחקרים רבים מטילים ספק באמיתות ההיסטורית של המקרא. בספר "השם" פרופ' ישראל קנוהל, דתי חובש כיפה מערער על מעמד הר סיני כמתואר במקרא וגורס שליציאת מצרים אין שום קשר למציאות.

"יש לי הערכה גבוהה יותר למחקרים של ארכיאולוגים כישראל פינקלשטיין וזאב הרצוג מאוניברסיטת תל אביב וחוקר התנ"ך נדב נאמן, אבל אני לא מסכים עם כולם. משכנע אותי הרבה יותר חקר התנ"ך שנעשה על ידי חוקרים לא ישראלים ולא ציונים, כנילס פטר-למקה, פיליפ דיוויס ותומס תומפסון. אני מסתמך עליהם ואימצתי את גישתם שהתנ"ך נכתב פחות או יותר בין המאה החמישית לפני הספירה למאה השלישית לספירה. כתיבתו החלה אחרי שהאליטה הפוליטית-אינטלקטואלית הוגלתה מיהודה לבבל. ספרי התנ"ך חוברו כנראה רק אחרי שרבים מיוצאי בבל באו לירושלים באישור הפרסים, ואין ספק שהמחברים המוכשרים הכירו את המשמעות של הגלות מכלי ראשון והיא מהדהדת כאיום ממשי לכל אורך התורה וספרי הנביאים.

"חוקרים כתומפסון רואים בתנ"ך ספרות פיקשן תיאולוגית, וכשם שהמחזה 'יוליוס קיסר' של שייקספיר לא מלמד אותנו על התקופה העתיקה של רומי הקיסרית, כך התנ"ך לא יכול ללמד אותנו עובדות היסטוריות. סיפורי התנ"ך הם היסוד לציביליזציה המערבית והם היסוד לברית החדשה ולקוראן; אלה טקסטים ספרותיים מדהימים, אבל הדבר האחרון שהם זה ספרי היסטוריה ולכן אני, כהיסטוריון, לא מתייחס אליהם. החוקרים פינקלשטיין והרצוג קבעו שיציאת מצרים לא היתה ולא נבראה, וארץ כנען כלל לא נכבשה בפתאומיות, שלא לדבר על אברהם, שהוא דמות מיתולוגית. אני חושב שהלאומיות היהודית המודרנית, הציונית, לקחה תיאולוגיה והפכה אותה להיסטוריה".

ארצך ומולדתך

יהודה וארץ ישראל, המה רכליך (יחזקאל כ"ז, י"ז)

"כשהייתי צעיר ושמאלן", אומר זנד, "המונח ארץ ישראל היה חלק מהמילון שלי". במחקרו הוא ביקש לבדוק את מעמד הארץ בתנ"ך, בספרות בית שני ובהמשך במורשת המשנאית והתלמודית. "הייתי בטוח שארץ ישראל היא מושג תנ"כי ופתאום התברר לי שאין ארץ ישראל בתנ"ך, כלומר היא מופיעה כאדמת ממלכת ישראל הצפונית; ירושלים שבתנ"ך היא לא חלק מ'ארץ ישראל'".

המילה מולדת, אומר זנד, מופיעה בכל ספרי המקרא 19 פעמים, כמחציתן בספר בראשית, אך המונח מסמן ארץ לידה או מקום מוצא המשפחה, ולא טריטוריה גיאו-פוליטית כמו שזה היה אצל היוונים והרומאים. "גיבורי התנ"ך מעולם לא יצאו להגן על מולדתם כדי לזכות בחירות או מתוך פטריוטיזם פוליטי", הוא מדגיש בספר. הוא כותב שחיבורי המקרא מלמדים ש"הדת היהוויסטית" לא צמחה בטריטוריה שהאל הועיד לנבחריו, ומדגיש שעל פי המקרא עצמו לידת המונותאיזם קרתה מחוץ לארץ המובטחת. שתי הופעות הבכורה של האל לביסוס האמונה בו, "הופעות המניחות הלכה למעשה את אבני היסוד למונותאיזם בחצי כדור הארץ המערבי - הציוויליזציה היהודו-נוצרית-איסלאמית - אינן מתרחשות בארץ כנען".

בפעם הראשונה האל הופיע בחרן, בדרום טורקיה של היום, וציווה על אברם הארמי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ואברם אכן יוצא אל ארץ ההבטחה, אך לא נשאר בה זמן רב ועובר למצרים. המפגש השני, מתן התורה למשה, התקיים על פי המיתוס במדבר סיני, אחרי יציאת מצרים.

זנד מזכיר לקוראיו שאברהם ומשה לא היו ילידי הארץ. אברהם שלח את בנו יצחק אל ארצו מולדתו כדי לשאת אשה, ויצחק בתורו שולח לשם את בנו יעקב, שעוזב את כנען לארם נהריים, שם הוא מתחתן עם לאה ורחל ומוליד להן ולשפחותיהן 12 בנים ובת אחת. הבנים, יחד עם שני בני יוסף, יהיו ה"אבות" של שבטי ישראל: כולם נולדו בניכר, חוץ מבן אחד, בנימין, שנולד בכנען. "אברהם, אשתו, כלת בנו, כלותיו ופילגשיו של נכדו, וכמעט כל ניניו, היו על פי הסיפור האגדי ילידי צפון הסהר הפורה שהיגרו לכנען במצוות הבורא", כותב זנד ומזכיר שכל בניו של יעקב "ירדו" למצרים, וצאצאיו - כלומר כל "זרע ישראל" - נולדו שם במשך 400 שנה ולא היססו להתחתן עם בנות המקום.

איך אם כן נולד המונח ארץ ישראל כמולדתם של העברים?

"במקרא הארץ נקראה כנען ובתקופת בית שני המונח הכוללני הוא ארץ יהודה. המונח ארץ ישראל מופיע במשנה, אבל הוא לא חופף את ארץ ההבטחה האלוהית שניתנה לאברהם. ארץ ישראל כשם, כתווית, מופיעה בתלמוד בכל מיני אמרות שאני מונה ומצטט בספר. להערכתי, המונח הופיע אחרי שהרומאים שינו את השם מיהודה לסוריה-פלשתינה, ואז התחילו להדגיש את המונח ארץ ישראל. אבל בתלמוד זה אזור שמשתרע גיאוגרפית מדרום לעכו עד צפונית לאשקלון, והמונח מופיע כערך של מצווה: ארץ ישראל התלמודית היא לא מושג גיאו-פוליטי, היא מושג תיאולוגי שמתייחס לארץ קדושה שעל תושביה חלות מצוות מיוחדות הקשורות לארץ".

בספרו כותב זנד, שהמונח "ארץ ישראל" מעולם לא חפף וגם כיום אינו חופף את שטחה השיפוטי של מדינת ישראל, והוא משמש בשפה העברית כבר שנים רבות כשם תקני לאזור שבין הים לירדן, ובעבר הלא רחוק אף לשטחים נרחבים שממזרח לנהר. כהוכחה לשימוש אנכרוניסטי במונח הוא מצטט שמות של ספרים כגון "ארץ ישראל הפרה היסטורית", "ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני" או "ארץ ישראל תחת הכיבוש הערבי".

בראיון מעיר זנד, שרק מעטים מוכנים להכיר בכך שארץ ישראל בספרי המקרא לא כללה את ירושלים, את חברון, את בית לחם ואת סביבותיהן, אלא רק את השומרון וכמה אזורים הסמוכים לו, כלומר - את שטחה של ממלכת ישראל. מאחר שמעולם לא התקיימה ממלכה מאוחדת שכללה את יהודה ואת ישראל הקדומות, גם לא נוצר שם טריטוריאלי עברי מאגד, וכך נותר על כנו בכל חיבורי התנ"ך הכינוי הפרעוני לאזור, ארץ כנען. זנד חיפש את המונח ארץ ישראל בספרי המקבים, כתבי פילון ובכתביו ההיסטוריים של יוספוס פלביוס, המקיפים את רוב תקופת בית שני, ולא מצא אותו שם אפילו פעם אחת. "כאשר יוספוס מתאר את הטריטוריה שהיתה זירת האירועים למרד", כותב זנד, "הוא מחלק אותה לשלוש ארצות נפרדות: ארץ הגליל, ארץ השומרון וארץ יהודה. שלושה אזורים אלה אינם מקשה טריטוריאלית אחת, וארץ-ישראל כ'קונספט' כלל לא קיימת אצלו".

מורשת נוצרית

ויהי אחרי מות הורדוס והנה מלאך יהוה נראה בחלום אל יוסף בארץ מצרים"; ויאמר אליו, קום, קח את הילד ואת אמו ולך שוב אל ארץ ישראל כי מתו המבקשים את נפש הילד (הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, ב', 19-20)

במחקרו הגיע זנד למסקנה שהשם ארץ ישראל, כאחד משמותיה הרבים של הארץ - ארץ הקודש, ארץ כנען, ארץ ציון, ארץ הצבי - הופיע ככל הנראה לראשונה לאחר חורבן בית שני דווקא בברית החדשה, בבשורה על פי מתי, וגם שם זה שימוש יחיד וחריג, מכיוון שרוב ספרי הברית החדשה העדיפו את השם ארץ יהודה. גם בקהילות היהודיות השתרש המונח ארץ ישראל זמן מה לאחר חורבן בית המקדש, כאשר המונותאיזם היהודי - בעקבות כישלון שלוש מרידותיו האנטי-פגאניות שהתחוללו בתוך 70 שנה (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא) - גילה סימני נסיגה ברחבי אגן הים התיכון.

רק כאשר הוסב שמה של ארץ יהודה במאה השנייה לספירה לפלשתינה, בפקודת הרומאים, ורבים מתושביה החלו להמיר את דתם לנצרות, נמצא בכתבי המשנה והתלמוד את השימוש המהוסס הראשון בארץ ישראל, טוען זנד. אבל המונח ארץ ישראל, הוא כותב, בגרסתו הנוצרית או היהודית הרבנית, אינו זהה למשמעות המודרנית שלו: "רק בתחילת המאה ה-20 לאחר ששהתה שנים בכור המצרף הפרוטסטנטי, הומרה סופית ארץ ישראל התיאולוגית ולוטשה כמושג גיאו-לאומי מובהק".

מה בדבר הקביעה במגילת העצמאות כי "אחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה"?

"הארץ היא מקום קדוש שקשה להתקיים בו ואני מביא בלי סוף התייחסויות עד כמה יהודים נזהרים לא לגור פה, מכיוון שיש חשש מחילול אדמת הקודש עקב עומס היתר במילוי המצוות בה. היה חשש מהאפשרות לזהם את המקום הקדוש בחיי היום-יום, לעשות בו ילדים, לחלות בו ועוד. במשך 1,600 שנה מאמינים יהודים לא רצו לבוא הנה. בתלמוד יש איסור מפורש 'לא לעלות בחומה' וזה תופס מהתלמוד ועד משה מנדלסון הגרמני, ראשון הפילוסופים היהודים של העידן המודרני. כולם יודעים שלא עולים בחומה, כלומר לא מהגרים ולא עולים עלייה קולקטיבית לארץ הקודש".

אתה כותב שדווקא הפרוטסטנטים, שעליהם לא חל האיסור הזה, סימנו את ארץ ישראל כטריטוריה שיש להשיב אליה את היהודים.

"בני העדה הקראית היו הראשונים שהיגרו בהמוניהם לפלשתינה במאה התשיעית לספירה והשתקעו בירושלים. אחד ממנהיגיה בז ליהודים הרבניים, שיראים לבוא לשמור על עיר הקודש עד שתיבנה. מלומד כסעדיה גאון, שתירגם את המקרא לערבית, פעל כמה שנים בטבריה אך בחר להתעלם מהמצווה לשבת בארץ, כפי שנוסחה במפורש בהלכה. הרמב"ם ממשיכו שהה אף הוא בגליל, אך היגר למצרים ובמסגרת המצוות המחייבות לא הזכיר את חובת הישיבה בארץ. העסיקו אותו יותר התורה, המצוות ובית המקדש העתידי לכשיקום.

"הפרוטסטנטים קראו את התנ"ך כאקט נגד האפיפיורות ונגד הכנסייה הקתולית, והמקום הראשון במורשת הפרוטסטנטית שבו מתחילה להתגבש פרוטו-לאומיות היה בבריטניה. מאחר שלכל הבניה קולקטיבית יש מודלים, המודל האנגלי הוא המקרא והם הראשונים שהעלו את הרעיון הציוני-נוצרי. אחריהם הפוריטנים מאמצים את התנ"ך כספר היסטוריה וגם האוונגליסטים, זמן רב לפני שהיהודים עשו זאת".

מדוע צליינים נוצרים שטפו בהמוניהם את הארץ ואילו רק יהודים מעטים באו, ועל פי רוב כדי למות ולהיקבר בה?

"זה הפתיע אותי לגלות שאלפי צליינים נוצרים הגיעו לכאן ואילו עד המאה ה-11 אנחנו לא יודעים על שום מקרה של עולה לרגל יהודי. גם מעדויות של אחרים לא משתמע שיהודים הגיעו לכאן לפני המאה ה-11. אנחנו יודעים על המשורר וההוגה רבי יהודה הלוי שהתכוון להגיע לארץ הקודש ב-1140 ולא הצליח. אחת הסיבות היא שהיהודים השתייכו לקהילות שמרניות שחששו לעצם קיומן ולא קידמו בברכה מסעות פרטיים ספונטניים. יהודי שרצה לצאת למסע כזה ידע שאין מבנה ממסדי שיכול לסייע לו, ואילו לרשותו של צליין נוצרי היתה כנסייה בכל מקום ופונדקים. אבל המסע היה הרבה יותר קשה ליהודי, שחייב לשמור כשרות ולמלא אחר המצוות ולהקפיד על מניין. יהודים באו ארצה בסוף חייהם, כדי למות ולהיקבר בה ובכך להבטיח לעצמם מקום בעולם הבא. למה סבא של אבי בגד בבני משפחתו ולקח את כל החסכונות ונסע מלודז' לירושלים? כי הוא רצה להיות כמו אלה שעוקפים אותך בכביש מצד ימין, הוא רצה להיות ראשון לפני תחילת תחיית המתים".

אתה כותב שלא המולדת היא שהולידה את הלאומיות, אלא הלאומיות היא שמייצרת את המולדת בעידן המודרני. האם הציונות היתה זו שהחלה את המהלך הזה בקרב היהודים?

"לא. צבי (היינריך) גרץ כתב את 'דברי ימי ישראל', יצירה בת 11 כרכים, החל משנות ה-50 של המאה ה-19. זה ספר ההיסטוריה הפרוטו-לאומי הראשון, שבו הוא המציא עם יהודי במובן המודרני של המונח והציב את מקום לידתו בארץ מזרח-תיכונית. גרץ כתב, 'רצועת ארץ כזאת היתה כנען (שמה כעת פלשתינה) הנשענת לגבול פניקיה מדרום ויושבת לחוף הים התיכון', ולא ידע מהי ארץ ישראל ומהם גבולותיה והוא מזכיר את זה בתחילת ספרו.

"הציוני המעשי הראשון היה ישראל בלקינד, מראשוני המתיישבים בפלשתינה, לפני התגבשותה של הלאומיות הפלסטינית. בלקינד היה מרכז תנועת ביל"ו (הביל"ויים) והוא כתב שהערבים הם צאצאי העברים הקדמונים. הוא הוסיף שהוא והביל"ויים הראשונים פגשו 'חלק הגון מבני עמנו... עצם מעצמנו ובשר מבשרנו'. בלקינד צייר את המפה שלו: בצפון מגיעה הארץ לעכו ובמזרח היא משתרעת עד מדבר סוריה ובדרום עד נחל מצרים. גם אליעזר בן יהודה, בספר 'ארץ ישראל' שהתפרסם ב-1883 בירושלים, מדמיין את הארץ החדשה על פי 'גבולות תורת משה מוואדי אל עריש עד צידון, מצידון עד החרמון'. הם מדמיינים לעצמם טריטוריה לאומית ולוקחים את המקרא כהוכחה. הם לא מאמינים באלוהים, אבל הם מאמצים את ארץ ההבטחה. אלוהים הספיק לפני מותו להבטיח להם ארץ.

"הספר הראשון שמותח ומנתח גבולות נכתב ביידיש, ב-1918, בידי שני האינטלקטואלים המבריקים ביותר של התקופה. שמו 'ארץ ישראל בעבר ובהווה', מאת יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, והם משרטטים מפה של ארץ ישראל הכוללת את שני עברי הירדן, כולל אזור אל עריש ומגיעה עד דמשק".

ובקונגרסים הציוניים?

"הרצל דיבר על טריטוריה, ובתקופתו אין גבולות כי הארץ היא חלק מהאימפריה העותמאנית ומשתמשים במילה פלשתינה בתור אזור לא מוגדר. המושג פלשתינה-א"י נקבע על ידי נציגי המנדט הבריטי. בקונגרסים הציוניים הראשונים השתמשו במונח פלשתינה אבל עוד לא דיברו על גבולות, והמקרא הוא הדהוד גדול שנמצא ברקע של הדברים. זה חשוב מאוד; הרי מה זו הציונות? זו תנועה חילונית שיודעת שהיא צריכה לנצל מיתוס והיא פונה למקרא. מנהיגים ציוניים מנורדאו ועד ארתור רופין לקחו את המקרא והפכו אותו להיסטוריה חילונית. אין לראות בכך סתם מניפולציות, הם באמת האמינו בזה. יוצרי מיתוסים כמותם נאחזים במיתוסים והם צריכים אדמה ועם נצחי ובונים בדמיון את הטריטוריה הלאומית. הציונות, שחשבה בגדול, נטלה את המושג ארץ ישראל מתוך המורשת התלמודית ותירגמה אותו למונח גיאו-פוליטי לאומי".

מולדת אבודה

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה (מתוך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל)

בפתח ספרו זנד משתף את הקוראים בחוויה אישית, כדי להבהיר מה מקור יחסו האינטלקטואלי אל מיתולוגיות של "אדמה לאומית, קברי אבות קדומים ואבנים גדולות מסותתות". ב-5 ביוני 67' הוא היה חייל מילואים צעיר בחטיבה שלחמה באזור ירושלים. הגדוד שלו כבש את אבו תור, במחיר כבד: 17 הרוגים ועשרות פצועים. "מזלי שיחק לי ונותרתי, בלא מעט מאמצים, בחיים", הוא כותב.

בתום הקרבות הוליכו אותו ואת חבריו הלוחמים לראות את הכותל. "גודלן של אבני הגזית הטיל בי מורא. אני זוכר שהרגשתי קטן וחלש מאוד מולן", כותב זנד. "לא העליתי על דעתי עדיין שהוא מעולם לא היה קיר של בית המקדש וכי רוב השנים מאז החורבן - בניגוד לפסגת הר הבית, שנאסר על מאמינים יהודים לעלות אליה מפאת טומאת המת - הוא כלל לא נחשב למקום קדוש". אבל "סוכני תרבות חילונים" שהחלו לייצר מחדש מסורת בעזרת אלבומי ניצחון, ידעו לבחור תצלום של שלושה לוחמים, "עיניהם מצועפות בערגה של אלפיים שנה לקיר העבות, ולבם עולה על גדותיו נוכח 'שחרורה' של ארץ האבות".

אחרי המלחמה הוא הוצב עם חיילים נוספים לשמור על מלון אינטרקונטיננטל הירדני (כיום מלון שבע הקשתות), הבנוי על פסגת הר הזיתים ליד בית הקברות היהודי הישן. כשסיפר לאביו בשיחת טלפון היכן הוא נמצא, הזכיר לו האב את הסיפור על סבו, חסיד שומר מצוות שהחליט ערב מותו לנסוע מלודז' לירושלים, ונקבר בהר הזיתים.

שלמה זנד נולד ב-46' במחנה פליטים בלינץ שבאוסטריה. מוצאו מבית חילוני קומוניסטי. אביו נטש את בית הכנסת במחאה על הרחקת אמו (סבתו של זנד) מהשורות הקדמיות בבית הכנסת, לאחר שבעלה מת והיא התקשתה לשלם את מחיר המושב. כשזנד נולד אביו לא רצה שיעשו לו ברית מילה, אך בהיעדרו של האב, שנסע להמבורג להפגין נגד הורדת מעפילי "אקסודוס" על אדמת גרמניה, נכנעו האם והסבתא למסורת וללחץ סביבתי ("אני בעד ברית מילה בתנאי שכל אחד ימול את עצמו", אומר זנד).

ב-48' החליט אביו הקומוניסט שמקומו בפלשתינה, לצד הלוחמים נגד הצבא הבריטי. המשפחה התמקמה בדירה מהרכוש הנטוש ביפו העתיקה, האב עבד כסבל וכשומר לילה בבניין המפלגה הקומוניסטית והאם עבדה בניקיון. זנד למד ביסודי ויצמן ביפו ובנעוריו, בהמלצת הוריו, היה חבר בבנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי. בינתיים עברה המשפחה לדירת שני חדרים ליד קולנוע נגה. זנד לא הצטיין בלימודיו, אבל בלע ספרים. בשישית הוא נזרק מתיכון עירוני ז' ביפו והחל ללמוד אלקטרוניקה בערב. ביום עבד במפעל להתקנת מכשירי רדיו.

ב-65' הוא גויס לצה"ל ושירת בנח"ל בקיבוץ הקומוניסטי יד חנה. לאחר שהשתחרר חידש את הקשר עם המפלגה, וב-68' קיבל הצעה להצטרף לשורותיה ולנסוע ללמוד קולנוע בבית הספר לקולנוע בלודז'. אלא שהוא בחר לחתום על עצומה נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ונשאר בתל אביב. הוא הצטרף לקבוצת השמאל הרדיקלית מצפן ונאסר לא פעם בשל חלוקת כרוזים. אבל גם במצפן הוא לא נשאר זמן רב. הוא אומר שהיה בין המעטים בחבורה שלא היו סטודנטים או מרצים באוניברסיטה ולכן סבל מיחסי הכוח בהיררכיה האינטלקטואלית שהתקיימה בארגון. הערעור של חברי מצפן על זכות קיומה של מדינת ישראל לא התאים לו והוא עזב.

הוא השלים את הבגרות וב-71' החל ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. ב-75' נסע לפאריס, למד ב"בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה", וכתב את הדוקטורט על ז'ורז' סורל והמרקסיזם. כעבור עשר שנים חזר לישראל ומאז הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב. עכשיו הוא עובד על ספר חדש, שיעסוק בפוליטיקת הזהויות בישראל ובעולם ויתמקד בבעייתיות של קיום תרבות יהודית חילונית מול תרבות ישראלית.

בספרו הנוכחי הוא חושף סוד מעיק ששמר במשך 45 שנים. חודשיים אחרי ששוחרר משירות מילואים ב-67', נקרא זנד בשנית למילואים והוצב בבניין משטרה בכניסה ליריחו. החיילים סיפרו לו שפלסטינים שחצו בלילה את הירדן וניסו לשוב לבתיהם, נורו בשיטתיות, ואילו פלסטינים שעשו זאת לאור יום, נעצרו. זנד היה אחד השומרים על העצורים הללו ובאחד מלילות שבת של ספטמבר 67' הוא היה עד להתעללות של חיילים בפלסטיני מבוגר שנעצר עם סכום גדול של דולרים.

"עליתי על ארגז וצפיתי מבעד לחלון במחזה מבעית", הוא כותב. "העציר ישב כפות לכיסא בעוד חברי הטובים מכים אותו בכל חלקי גופו ולעתים נועצים בזרועותיו סיגריות בוערות. ירדתי מהארגז, הקאתי וחזרתי רועד ומבוהל לעמדה. כעבור שעה קלה יצא טנדר עם גופתו של הזקן ה'עשיר' מוטלת עליו. ידידי אמרו לי שהם נוסעים לנהר הירדן כדי להיפטר ממנה".

היית חמוש, מדוע לא התערבת? יכולת לירות באוויר, להזעיק עזרה.

"איבדתי לגמרי את העשתונות. פחדתי להתערב. העובדה שלא ניסיתי לעשות משהו כדי לעצור אותם דיכדכה אותי במשך שנים. לכן אני כותב על כך בספר, כי יש לי עד היום רגשי אשמה. אני מתבייש שלא עשיתי דבר. כשחזרתי משירות המילואים ביריחו הלכתי לביתו של ח"כ מאיר וילנר וסיפרתי לו. נועצתי גם עם דן עומר, אותו הכרתי במהלך הקרבות ושנינו רעדנו כשירינו באבו תור. עומר, שהיה מבוגר ממני בכחמש שנים, אימץ אותי. הוא ווילנר אמרו לי שיש יותר מדי מקרים כאלה ואין מה לעשות. בלילה ההוא הרגשתי שאיבדתי את המולדת שלי, שהיתה שכונת ילדותי ביפו, ההורים, השכנים ובית הספר; מולדת קונקרטית שאבדה לי אז".

למה אתה חוזר לזה דווקא עכשיו?

"בספר הזה אני עושה חשבון לאומי. הרי סך הכל אני לא אנטי לאומי. אני ישראלי ואפשר לקרוא לי פטריוט ישראלי. יש שכונות בתל אביב שאני מרגיש שהן שלי, פינות רחוב הקשורות לאירועים ולחוויות של ידידויות ואהבות. פטריוטיזם ישראלי זה לא רק שיח של אדמה או מיתוסים של מלחמה. אלה אהבות קטנות והפגנות קטנות וחוויות שקשורות לספרות וללשון העברית. חייתי בצרפת במשך עשר שנים ומי שקורא את הספרים שלי מזהה את הצרפתיות שלי באופן הניתוח ובגישה לתיאוריות, אבל הספרים שלי כתובים עברית. אני מתקרב לפתח היציאה, כי אני בגיל מתקדם ואני כבר לא יכול להפוך למישהו אחר".

האם חזרת לפרשת רצח הפלסטיני כדי לומר "תראו, גם אני משלכם ופעם אפילו נאלצתי להיות קצת פושע מלחמה"?

"ככולם גם אני קצת פושע מלחמה. זה חלק מחיי. זמן מה לאחר אותו שירות מילואים ביריחו הפכתי לפעיל יומיומי במצפן וחילקתי כרוזים ומרחתי סיסמאות בלילות וחטפתי מכות. הייתי איש שוליים פוליטי. אני לא קורבן, אבל המצוקה הנפשית שלי החלה אז, בגיל 20. הפעילות הפוליטית במצפן היתה סוג של תיקון. עזבתי מאוחר יותר את הארגון בשברון לב, ומתוך ייאוש עמוק שקעתי בסמים. בת הזוג שלי והחבר הכי טוב שלי נסחפו להרואין. אולי בגלל שאני פולני לא הלכתי בעקבותיהם ובמקום הרואין עשיתי בחינות בגרות והלכתי ללמוד באוניברסיטה. אותו חבר התאבד. אחרים עזבו את הארץ".

גם אתה עזבת, אבל חזרת. האם שקלת מאז לעזוב את ישראל?

"הישראליות שלי משוללת הצדקות של שואה. זו ישראליות פשוטה, יומיומית, שלא בחרתי אותה. היה לי רגע שבו יכולתי להישאר בצרפת, שם קיבלתי אזרחות צרפתית. בחרתי לחזור לכאן בגלל השמש התל-אביבית, בגלל החוף ובגלל יפו. בשבוע שעבר קראתי שוב את הראיון המפורסם של עמוס אילון, שבו הסביר מדוע הוא עוזב את ישראל לטוסקנה. הוא אמר שהוא כבר לא רצה לחיות פה. אני לא רוצה לעזוב. אני כותב ספר במקום לנטוש. אני לא אידיוט שחושב שספרים משנים עולם, אבל אני יודע שברגע שהעולם משתנה אנשים מחפשים ספרים אחרים".

לוח זיכרון

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות (מתוך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל)

את ספרו מקדיש זנד לזכר תושבי הכפר אל-שייח' מואניס (שייח' מוניס), "מרחב ספציפי האצור בקרבי כפצע". בפרק הסיום הוא בחר לדון בקורותיו של הכפר, שאוניברסיטת תל אביב וכמה מוזיאונים הוקמו על אדמותיו, לאחר שתושביו שוחרי השלום היו לפליטים בתש"ח. זנד עצמו לא רק עובד באוניברסיטה אלא גם מתגורר ברמת אביב ג', שאף היא הוקמה על אדמות הכפר. הוא אינו מציע "למחוק אוניברסיטה כדי לקומם במקומה כפר ופרדסים", אבל מאמין ש"חובתה של מדינת ישראל להכיר באסון שנגרם לאחרים בעצם הקמתה", ואילו האוניברסיטה, "מן הדין שתציב בשער הכניסה אליה לוח זיכרון לעקורי אל-שייח' מואניס, הכפר השלו שנגוז וכאילו לא היה".

מדוע בחיבור היסטורי המבוסס על מחקר ותיאוריה אתה מוצא לנכון לקדם את השקפתך שישראל צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה"?

"בספרי הקודמים התמקדתי באינטלקטואלים ובקשר בין היסטוריה לקולנוע ולא הרגשתי צורך לשחק פוקר פתוח. ב'מתי ואיך הומצא העם היהודי' ובספר החדש רציתי להיות כן יותר ואני משחק פוקר פתוח וחושף את המוטיבציות האידיאולוגיות שלי. שני הספרים מהווים התקפה ישירה ואפילו בוטה על ההיסטוריוגרפיה הציונית. אני מצטט את ולטר בנימין שאמר שההיסטוריון צריך להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה.

"העובדה שיש לי אידיאולוגיה לא הופכת אותי להיסטוריון טוב או לא טוב. לכל ההיסטוריונים יש אידיאולוגיה. היסטוריון שכותב היסטוריוגרפיה לאומית חייב להודות בזה. אני החלטתי לפרוס את האידיאולוגיה שלי כדי שהקורא יזהה שאני מדבר ממקום מאוד מסוים".

לא חששת שיפגעו בך?

"לא חשבתי שהספר הראשון ייפול כמו פצצה. ידעתי שהוא יעורר התנגדות אבל לא שיערתי שתקום מהומה. כשבועז עברון הציג טיעונים דומים ב-88', בספרו 'החשבון הלאומי', איש לא מחה. היום אני מבין שטיפסתי על עץ גבוה. אברהם בורג אמר לי שבשנות ה-50 לבית"ר ירושלים היו 5,000 אוהדים ואילו להפועל קטמון היה אוהד אחד. באחד המשחקים אוהדי בית"ר צעקו 'השופט בן זונה' והאוהד של הפועל קטמון קם והתנפל עליהם. בורג אמר שאני כמו אותו אוהד".

יש שיפרשו זאת כפרובוקציה ואולי יש בזה קצת מגלומניה.

"אני איש מלא חרדות וההפך ממגלומן. את רוצה להגיד שיש לי אגוצנטריות שדוחפת אותי? כן ולא. אני מתלבט. אם הייתי מגלומן לא הייתי כותב את הספרים האלה. הייתי כותב את 'קיצור תולדות האנושות', למשל. וזה לא מדויק להגיד שאני מטיף לעמדה פוליטית. בספר הקודם אני שוטח ביקורת על מדינה אתנוצנטרית ובספר החדש אני מציג גישה ביקורתית על מדינה מתרחבת בלי סוף. הייתי רוצה להמיר את הפטריוטיזם הארץ-ישראלי - שנאחז במיתוסים ולא יכול לעזוב את חברון, שמוביל אותנו להיות עם כובש על אוכלוסייה נכבשת - בפטריוטיזם ישראלי. אני נגד מדינה דו לאומית; כדמוקרט אני מצדד ברפובליקה ישראלית בגבולות 67', בשל העובדה שהציונות הצליחה ליצור כאן חיים, חברה, שפה ותרבות שאי אפשר למחוק אותם. ההצדקה לקיומנו כאן היא העובדה שהמפעל הציוני יצר כאן עם ישראלי, ולא עם יהודי. הדבר האידיאלי יהיה מעין קונפדרציה של שתי רפובליקות, ישראלית ופלסטינית".*

לא היה עם פלסטיני
הקולוניזציה הציונית יצרה בארץ שני עמים

"מעולם לא חשבתי שלא היתה יהדות, או שאין יהודים", מבקש פרופ' שלמה זנד להבהיר לאנשים שקראו את ספרו על "המצאת העם היהודי", ולאנשים רבים עוד יותר שלא קראו את הספר אבל גיבשו עליו דעה עוינת. "לא כל קבוצה אנושית מהווה עם. קראי בתנ"ך ותראי את השימוש במילה עם. בימי הביניים השימושים במילה עם היו רבים. כל הוגה רציני דיבר על עם נוצרי. היום לא תגידי עם נוצרי, או עם מוסלמי. ברור שהיו יהודים בהיסטוריה, והיהדות היתה הבסיס למונותאיזם המערבי, אבל בהיסטוריה לא היו עמים עד לסף העידן המודרני, והמונח עם מתייחס לקבוצה אנושית שחולקת אותה שפה, יש לה מכלול משותף של דימויים, היא חולקת טריטוריה מסוימת, ופיתחה תרבות הגמונית אחת. יש עם ישראלי, או עם יהודו-ישראלי, אבל אין ולא היה עם יהודי. בן גוריון ידע היטב שהוא הולך ליצור עם חדש והוא אמר זאת.

"שאלתי את עצמי מה משותף בין יהודי מקייב ליהודי בקזבלנקה. שפה לא. תרבות לא. מוזיקה לא. אוכל לא. העובדה שאכלו כשר לא הפכה את מזונותיהם לאחידים. רק חגים ואמונה דתית וטקסטים דתיים היו משותפים. זו הזהות הדתית שהיתה חזקה. השאלה שמרתקת לגבי היהודים, שהיו דת מיעוט בציביליזציות של דתות חזקות והגמוניות, היא מדוע זהות דתית של מיעוט מדוכא המשיכה לשרוד? כנראה בזכות האידאה החשובה של עם נבחר במובן הדתי".

ועם פלסטיני היה קיים?

"לא. הפלסטינים היו ערבים שגרו באזור הזה במשך מאות שנים. הקולוניזציה הציונית יצרה את העם הפלסטיני. מכל הביקורות היפות שקיבלתי בלטה זו של מונצף מרזוקי, כיום נשיא תוניסיה, שכתב: אנחנו צריכים להריע לשלמה זנד ועלינו לכתוב ספרים כאלה על תולדות הערבים".

על סדר היום

ישראל נמצאת בסכנת מוות. ובכן, גם מדינות מתות, וזה חיובי — והכרחי

אין לי כוח להיות עכשיו זקנה. אולי כשהייתי צעירה היה לי כוח לזה

מערכון קצר שביצעה רבקה מיכאלי בהלווייתו של ב. מיכאל העלה תהייה

כדי להבין את הימין הקיצוני צריך לעשות דבר פשוט: לצאת לרגע מהעיר

אף גדול? קרחת בוהקת? היהודים בהוליווד מכתיבים את אידיאל היופי

כתבות שאולי פספסתם