דרך ארוכה ומפותלת שהסתיימה בסטייל

1. כשנשאל לאחרונה על האפשרות להביא לעולם ילד שני עם אשתו ג'יזל, סופר-מודל למחייתה, ענה טום בריידי: "אני נהנה לעבוד על זה". לא בטוח שלברון ג'יימס ישתמש באותן מלים כדי לתאר את התהליך שהביא לו ילד ראשון מבחינה מקצועית - אליפות בכורה - אבל אין ספק שזו היתה דרך שהוא היה חייב לעבור.

מילד פלא בתיכון, דרך שנות הכמעט בקליוולנד ועד הפיכתו לאויב הציבור מספר 1 בספורט האמריקאי עם המעבר למיאמי, ג'יימס למד ששום דבר לא מגיע בקלות. "אני שמח שעשיתי דברים בדרך הנכונה ושעבדתי קשה בשבילם", אמר כשגביע האליפות בצדו האחד וגביע ה-MVP בצדו האחר, "הזכייה הזו היא הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי".

בין אם מדובר בתחילתה של שושלת או באירוע שיצטרך להמתין שנים על מנת לשחזרו, לברון ג'יימס סוף סוף השיג את הכתר שיועד לו מהרגע בו דרך לראשונה על פארקט NBA, אי שם בסוף אוקטובר 2003 במשחק חוץ בסקרמנטו. הוא עשה את זה בסטייל, עם פלייאוף נהדר ושורה של רבעים אחרונים משכנעים בסדרת גמר שצריך למסגר ולתלות במשרד של מיקי אריסון – 28.6 נקודות, 10.2 ריבאונדים ו-7.4 אסיסטים למשחק. הפעם, שלא כמו בימי קליוולנד העליזים, גם היתה לו קצת עזרה מחברים.

2. בניגוד לשנה שעברה, מיאמי מודל 2012 היתה קבוצה שבה נדמה כי כל אחד בה מבין את מקומו. דוויין ווייד, שאשתקד עוד נתן ללברון פייט על תואר השחקן הטוב בקבוצה, פינה בחן את הבמה וקיבל על עצמו את תפקיד הסיידקיק. "בשנה שעברה זה היה קשה, כי כל הזמן היה צריך לדאוג לא לדרוך על האצבעות של השני", הסביר, "העונה כבר לקחתי תפקיד משני יותר. זה לא היה קל עבורי, אבל השלמתי עם זה ועשיתי את זה עבור הקבוצה".

גם כריס בוש הבין את מקומו בהיררכיה והתרכז ב"הגנה וריבאונד", לדבריו, בסדרת הגמר. שיין באטייה מילא את משבצת התוספת שתופסת, וכמעט כל אחד משחקני הרוטציה הצליח להתעלות בנקודת זמן כזו או אחרת במהלך העונה. הרוקי נוריס קול בתחילת העונה ובמשחק הרביעי בגמר, מריו צ'אלמרס במספר רגעי מפתח בפלייאוף.

מייק מילר, שנראה כמו איש הפח שזקוק לשימון דחוף בזמן שהוא מדדה על הפארקט, סיפק את הלילה הגדול בקריירה שלו במשחק הגדול ביותר בו השתתף. "אני צריך להגיד תודה לאל שלא לקחו אותי לאסם והרדימו אותי עם כל הפציעות שהיו לי", הודה בסיום האקס פקטור שסיים עם 23 נקודות ב-7 מ-8 מהשלוש, "אם אחליט לפרוש, אין ספק שזו הדרך ללכת". גם אם לא יחזור בעונה הבאה, מיאמי צפויה להמשיך בדרכה. המיוחדת, יש לומר.

3. אחד הדברים המיוחדים במיאמי הוא ה-DNA המקצועי שלה. על פניו, זו קבוצה שבוגדת בערכי הכדורסל המסורתי. דוויין ווייד מדלג בין שלוש עמדות, לברון ג'יימס בין ארבע. העונה הוא שיחק דקות רבות בעמדה מספר ארבע, וכמו מעט מאוד שחקנים לפניו, ברא תפקיד חדש על המגרש: פוינט פאוור-פורוורד. הוא הפחית משמעותית את כמות זריקות השלוש שלו – 2.4 ניסיונות למשחק, הממוצע הנמוך בקריירה שלו – ושכלל את משחק הפוסט-אפ שלו. כריס בוש עבר לשחק בעמדת הסנטר, ויצר מיס-מאץ' כמעט אוטומוטי לכל שומר עם יכולתו לקלוע מחצי מרחק וצפונה.

לאלופות אחרות היו שלושה גדולים משלהן: קארים-מג'יק-וורת'י, בירד-מקהייל-פאריש, ג'ורדן-פיפן-רודמן. אבל מעולם לא היתה בקבוצה אחת שלישייה כה ורסטילית, גם בהגנה. "השחקנים עבדו קשה על ההתאמות הללו, מגיע להם הרבה קרדיט", אמר אריק ספולסטרה במסיבת העיתונאים. האמת, מגיע גם לאיש שהגה אותן.

4. כשאתה מאמן קבוצה כמו מיאמי, יש לך כמעט רק מה להפסיד. אריק ספולסטרה יודע שהאליפות הזו לא תירשם על שמו, אבל נדמה שדווקא בסדרת הגמר הוא הפך להיות הרבה מעבר להערת שוליים בזכייה. האיש שלא מפסיק לתת לחניכיו מטאפורות מוטיבציוניות מעולם האיגרוף כי הוא "אוהד גדול של מני פאקיאו", לא רק אמר את המלים הנכונות בפסקי הזמן, אלא גם הגה תוכניות משחק שניטרלו את אוקלהומה.

ווסטברוק ודוראנט אמנם נתנו את שלהם, אבל כל שאר השחקנים של הת'אנדר התאיידו בסדרה הזו. גם אם ממש מנסים, קשה להיזכר במישהו מהם נותן משחק טוב באמת. לא איבקה, לא פרקינס. בטח שלא ג'יימס הארדן. תחת לחץ כמעט בלתי אפשרי, שכלל עימות שהצטלם רע עם דוויין ווייד במשחק השלישי מול אינדיאנה וכמעט-הדחה על ידי בוסטון, ספולסטרה עמד בכבוד בכל המבחנים והצטיין באחרון והחשוב מכולם.

"הוא שמר עלינו מאוחדים", החמיא ווייד, וקשה להכחיש זאת; ההיט הפכו לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה באליפות לאחר שפיגרה בשלוש סדרות שונות במהלך הפלייאוף. כל זה צריך להיות שווה חוזה לעונה נוספת עבור ספולסטרה. לתשומת לבו של פט ריילי, האיש שהכריז שההיט כאן כדי להישאר. בדיוק כמו אוקלהומה.

5. הת'אנדר הולכים לשמוע הרבה מנגינות מוכרות בזמן הקרוב. על כך שהם צעירים, שעדיין אין להם מספיק ניסיון כדי לזכות באליפות ושזמנם עוד יגיע. ספק אם כל הטפיחות המילוליות על השכם או הלחישה של לברון באוזנו על כך שהוא גאה בו ינחמו את קווין דוראנט, שחקן באמת גדול, שמרחוק נראה גם כמו אדם ענק. "חייבים להוריד בפני מיאמי את הכובע", אמר במסיבת העיתונאים, רגע לפני שהודה לאנשי התקשורת על כל "הדברים הטובים והרעים שכתבתם העונה".

זו לא היתה הפעם הראשונה שהתנהג בגדלות רוח. בשום שלב בסדרה הוא לא עקץ, התלונן או נמשך בלשונו לדבר על השופטים. "הוא חתיכת שחקן", החמיא לברון, " אין לי ספק שהוא ייקח את הניסיון הזה וילמד ממנו. אני לא רוצה לפגוש בו שוב בגמר בשנים הבאות, אבל אני חושב שזה יקרה". אתה לא היחיד.

על סדר היום

כולם מפחדים להתאהב במנור סולומון, אבל הוא לא משאיר להם ברירה

בלם העתיד של סיטי התאושש מבכורה קשה, אך עדיין צריך להצדיק את תג המחיר

מכבי ת"א תעמוד לדין על זריקת כלי פלסטיק וסרטים צהובים בחצי גמר הגביע

השופטים הם לא הבעיה של הפועל תל אביב. היא והבעלים שלה צריכים להתבגר

איטודיס התלונן על השופטים עד אמצע הלילה: "אולי נלמד לשמור אחרת"

כתבות שאולי פספסתם