מפסיקים להתנצל: הטרנסים הצעירים יוצאים מהארון

אחרי שהזדהו בשמם הפרטי, ציינו את מקום מגוריהם וגם — כמקובל בקלישאות של מעגלי שיח — נקבו בשם החיה האהובה עליהם, התבקשו בני הנוער שהגיעו לכנס "מנהיגות טרנסית" שקיים איגי (ארגון הנוער הגאה) לפני כשבועיים במרכז הגאה בתל אביב, לציין את לשון הפנייה המועדפת עליהם: זכר או נקבה. המרכיב האחרון היה הכרחי, שכן לרבים מהנערים הטרנסג'נדרים שהשתתפו ברב־שיח החזות היא עדיין לא חזות הכל: חלקם עדיין בארון ואינם מעיזים לאמץ במלואם את הסממנים החיצוניים של המגדר החדש שלהם ואחרים מצויים בעיצומו של התהליך אבל עדיין עשויים לתעתע. מכל מקום, באותו מעגל רחב, שתפס חלק ניכר משטח הפנים של האולם, קשה היה שלא להבחין בעליונות המספרית של הנערים שביקשו שיפנו אליהם בלשון זכר.

נתחיל אולי בחדשות הטובות: עצם קיומו של כנס מנהיגות טרנסית, לראשונה, מאותת על שינוי כיוון חיובי בקהילה הזאת. אם בעבר השיח הטרנסג'נדרי התמקד בהדרה ובמוחלשות, אפשר להתרשם שדור העתיד של הקהילה הוא הדור "הלא מתנצל". בני נוער טרנסים מגלים פעילות מוגברת בקבוצות של איגי ברחבי הארץ ובשלוש קבוצות ייחודיות שפועלות בתל אביב, נאבקים מבפנים בגילויי אטימות של מערכת החינוך, עושים שירות לאומי משמעותי, מגיעים לכנסת ובעיקר — יוצאים מהארון בכל מקום ומוקדם מאי פעם. אלישע אלכסנדר, מנהל תחום טרנס במרכז הגאה ופעיל בארגון "מעברים" ששימש פאנליסט בכנס, הסביר: "כבר היו קבוצות שבהן טרנסים ישבו במעגל ודיברו על הצרות שלהם, אבל היה בהן משהו מאוד לא מעצים. בני הנוער הטרנסים עדיין נמצאים בקבוצת סיכון מאוד גבוהה לאלימות, אובדנות, עיסוק בזנות, אבל לאחרונה אנחנו מזהים שקם דור אחר — פחות מתקרבן, יותר מוכוון לעשות שינוי. באמצעותם אנחנו מנסים לגדל את השכבה המנהיגותית הבאה".

ואכן, באותו כנס מנהיגות בתל אביב הנוכחות היתה מרשימה, הדוברים היו מעוררי השראה וגם פיזורם הגיאוגרפי — דימונה, רחובות, פתח תקוה — אותת כי "משהו חדש מתחיל" בקהילה הטרנסית. אלא שכאמור, קשה היה להתעלם מנוכחותן הדלה של נערות טרנסג'נדריות (Male to Female) אל מול הדומיננטיות המוחצת של נערים טרנסג'נדרים (Female to Male). גם בפאנל שעסק באקטיביזם בקהילה השתתפה נערה טרנסית אחת בלבד, שלאחר מכן סיפרה כי היא עדיין "חצי בארון". בקהילה הטרנסית לא עיוורים להטיה המגדרית. "נערות טרנסג'נדריות מתמודדות עם הרבה יותר קשיים", אמר אלכסנדר. "עבור נער טרנס, לפעמים מספיק להסתפר קצר והוא 'עובר' כגבר, בלי שייאלץ להתאמות דרמטיות או יידרש לספר לכולם. הרי מקובל שאשה הולכת עם מכנסיים, אבל לא מקובל לראות גבר עם שמלה. לכן לנערות טרנסיות יש פחות מרחב תמרון. חלקן בורחות מהבית, חלקן נותנות בלית ברירה להורמונים הזכריים לעשות את פעולתם ומחכות עם התהליך. וזה עוד לפני שדיברנו על ההקנטות הבלתי פוסקות וההטרדות המיניות שהן עוברות ברחוב, מפני שהרבה יותר 'רואים עליהן'".

• סלט הפירות הלהט"בי של ערוץ 4 הבריטי
• נאורים-בעיני-עצמכם: צאו לטרנסג'נדרס מהתחתונים
• הטרנסג'נדרים צריכים את ההורים
• לטרנסג'נדרים עוד נותרה עבודה רבה
• הטרנסג'נדרים כבר חלק מהמיינסטרים של תרבות הפופ

נשים בשוליים

התחושה שהיעדר האיזון מעיד על מגמה הלכה והתחדדה בעת הכנת הכתבה, לנוכח הקושי הרב לאתר נערות טרנסג'נדריות מחוץ לארון, בהשוואה ל"מאגר" הנערים הטרנסג'נדרים שהיו מוכנים להתראיין בשמם ובפנים גלויות. בל אגם, מדריכת קבוצה של נערות טרנסיות שנפתחה השנה לראשונה במרכז הגאה, ניסתה לאתר מרואיינת פוטנציאלית מבין חניכותיה, אך לשווא. "הנערות שנמצאות בקבוצה שלי הן עדיין בתהליך של לידה. רובן עדיין לא עברו את השינוי החיצוני והן עדיין בונות לעצמן את הזהות", הסבירה אגם. "לנער טרנס, לפחות מבחינת המראה, הדברים הולכים יותר בקלות. כדי 'לעבור' מספיק שאת טיפה מאצ'ואית, מסתפרת ומנמיכה את הקול".

ד"ר אילנה ברגר, פסיכותרפיסטית שמתמחה בעבודה עם אנשים טרנסג'נדרים, אמרה כי מדובר בתופעה בעלת עיגון מספרי. "בחמש עד שבע השנים האחרונות אנחנו רואים איזשהו 'שיפט' בסטטיסטיקה של זכרים לעומת נקבות. אם ב–1996, כשהתחלתי לטפל, לא היה אצלי אף נער טרנסג'נדר, היום הפרופורציות בפירוש התהפכו, אף על פי שהספרות המחקרית עדיין מדברת על יחס של אחד לאחת". עם זאת, גם ברגר טענה כי המרכיב החברתי משחק תפקיד מרכזי בפומביות התהליך. "התגובות של הסביבה, בין אם מדובר במשפחה או בחברים מבית הספר, הן הרבה יותר שליליות וקשות כלפי זכרים שמעוניינים לשנות את מינם", אמרה ברגר. "הרי ילד שמבטא סממנים מגדריים קצת אחרים מיד מסומן כסיסי, הומו או קוקסינל, בעוד שבת שהיא טום־בוי, שמשחקת כדורגל עם הבנים, נחשבת בדרך כלל לקולית, לפחות עד שלב מסוים. מה גם שלנערים טרנסג'נדרים יותר קל להתמודד עם גוף נקבי מוסתר ולעבור כבנים. מנגד, החברה תובעת מנשים להיראות 'נשיות' ורק נערות מעטות חזקות מספיק לאתגר את גבולות הפרפורמנס המגדרי".

גם נורה גרינברג, פעילה בולטת לזכויות הציבור הטרנסג'נדרי, ששימשה יו"ר אגודת הלהט"ב ובמשך תשע שנים הנחתה קבוצת נוער ומתבגרים טרנסג'נדרים באיגי, סיפרה שבנקודה כלשהי על ציר הזמן גדל מספר הנערים הטרנסג'נדרים והם הפכו לרוב בקבוצה. בנוגע למיעוט הנערות אמרה גרינברג, "רבות מהסיבות קשורות להבדלים בהבניית הנשיות והגבריות. אצל נשים יש נטייה רבה יותר לתפוס סמנים של יופי ונשיות כמבחנים קיומיים, ומכאן דאגתן הרבה יותר של נערות טרנסג'נדריות למראה החיצוני ורגישותן הגדולה יותר לפיקוח החברתי בקבוצת השוות, עובדה שבקבוצות של טרנסג'נדרים, שחבריהן מצויים מטבע הדברים בשלבים משתנים של התהליך המגדרי, עשויה להכביד עליהן יותר".

גרינברג, שעוסקת כיום בייעוץ, בתמיכה ובליווי של טרנסג'נדרים ומשפחותיהם, הוסיפה, "בעוד שהערעור המגדרי מאשה לגבר מקודד לעתים קרובות כחותר תחת הסדר המגדרי, הערעור המגדרי מגבר לאשה מקודד כקונפורמי, כזה שמאשש ומחזק את הסדר המגדרי השולט. תחשוב, למשל, על הטענה שמופנית לא פעם כלפי נשים טרנסג'נדריות ולפיה הן 'סטריאוטיפיות'. גברים טרנסג'נדרים פחות נדרשים להתמודד עם טענה דומה. לכן כל השיח של אקטיביזם, תנועת נוער וקבוצות מנהיגות מדבר יותר לנערים טרנסג'נדרים מאשר לנערות. זה לא שלנערים טרנסג'נדרים יותר קל, אלא שהדגשים הם אחרים".

ובכל זאת, יכול להיות שיש היום פחות נערות?

"אני לא חושבת שיש פחות מתבגרות טרנסיות, אלא שהן מאמצות אסטרטגיות אחרות להתמודדות עם התהליך המגדרי, התמודדות שכרוכה לעתים קרובות בהרבה מאוד בלבול, חרדה ודיסאוריינטציה. יש מי שמשפחתן תומכת ומכילה והן מצליחות לעבור תהליך שינוי מסודר בתוך הקהילה הנורמטיבית. רבות מעדיפות להסתגר ולהתמודד עם המצוקה בבית על ידי התבודדות ונסיגה. אחרות עשויות לחפש תמיכה באזור השוליים, בין אם דרך קשרים חברתיים כאלה או אחרים ובין אם בדרגות שונות של התערות בסביבה העבריינית, שמציעה להן להיות חלק ממרחב בטוח לכאורה ומספקת להן תחושה של לגיטימיות, ושבה הן יכולות להתנסות ולחוות את זהותן".

סביבה עבריינית — הכוונה היא לזנות?

"זה לא מוכרח לכלול זנות, אבל זאת אחת האפשרויות. השוליים הם אזור רחב מאוד. מה שמאפיין את החיים בשוליים הוא הקיום החתרני, החופשי מן החוקיות והסדר הנורמטיביים, שמאפשר לנערות האלה חירות, לגיטימציה, התנסות ובחינה של חוויית הנשיות. נזקי הזנות קשים וידועים, אבל בעיני רבות מן הנערות האלה יש בה גם תפוקות חיוביות, ומכל מקום פגיעתה נתפסת על ידי נערות רבות כמשנית, יחסית ליתרון ההישרדות הנפשית וההתפתחות האישית שהשוליים מאפשרים".

איך את מסבירה את העובדה שנערים טרנסג'נדרים לא נשאבים בדרך כלל ל"סביבה עבריינית" מקבילה?

"כי אין להם צורך בה, וגם סביר שלא היו מתקבלים אליה. נערים טרנסג'נדרים נמצאים תחת פחות לחץ לאימוץ מודלים של גבריות הגמונית. כמו כן, הצורך של רבים מהנערים במרחב שאינו כפוף לחוקי החברה, שבו אפשר לבחון את הזהות, לשחק בה, להתנסות בערעור המגדרי, מסופק על ידי אימוץ זהות ג'נדרקווירית, המאפשרת שיח מגדרי נזיל ולא סגור בהגדרות קשיחות. עמימות ונזילות מגדרית וחתירה תחת הבינאריות המגדרית מדברות יותר לבנים מאשר לבנות, שעליהן מופעל לחץ כבד להבניית נשיות מובהקת.

"הנשיות הטרנסג'נדרית היא הרבה יותר מפוקחת, המודלים של נשיות הרבה יותר קשיחים ולוחצים ולכן גם ההבניה של העצמי קשה ותובענית יותר. אפשרויות לחתרנות ולמשחק בגבולות הזהות אצל נשים טרנסג'נדריות מצויות בשוליים, שם אפשריים האי־סדר וההרפתקנות. כלומר, באותה סביבה הנתפסת כעבריינית. נערה בת 16 אמרה לי פעם: 'אני לא רוצה להיות אשה כמוך, זה משעמם. אני רוצה להיות קוקסינלית'. היא תפסה את העניין טוב יותר מאנשי מקצוע רבים".

לחבק את עולם העבריינות

העיסוק ב"שוליים" בהקשר של נשים טרנסג'נדריות, ונערות בפרט, הוא עניין נפיץ ושנוי במחלוקת. אל מול פעילים חברתיים כמו אלישע אלכסנדר, שגילה כי אחת המשתתפות הקבועות בקבוצת המנהיגות היא נערה בת 16 שמצויה במעגל הזנות והסביר, "חשוב לנו שהיא תהיה חלק, ושהנערים והנערות יבינו שזה קיים בקהילה שלנו", יש אסכולה שגורסת כי גרירת הדיון לאזורים האלה רק מנציחה את הסטיגמה.

"ברגע שהכנסת את המילה הזאת (זנות), הכתמת את כל הקהילה", אמרה בל אגם, מדריכת קבוצת נערות, שמעדיפה להתייחס לנושא רק במרומז. "השאיפה העיקרית שלנו בקבוצה היא לשפר את המקום שבו נמצאים טרנסג'נדרים בחברה הישראלית ובשוק העבודה. יש המון טרנסג'נדריות מלומדות, משכילות, שיכולות להיקלט במשרות הכי טובות שיש, אבל פוסלים אותן בלי להתייחס לכישורים שלהן. אם לא נפרק את המשוואה שמקומן של טרנסג'נדריות בשולי החברה, ולא נהיה שם כדי לכוון אותן, הן עשויות למצוא את עצמן בשוליים מהר מאוד", טענה אגם.

רעות גיא, מנהלת תחום קצה בעמותת עלם, שעובדת זה כעשור עם נוער להט"בי, סבורה שאת קשר השתיקה הזה יש להתיר. "אפשר להבין למה זה מקומם. האוכלוסייה הטרנסג'נדרית מגוונת בדיוק כמו אוכלוסייה אחרת, וברור למה קהילה שבונה את עצמה לא רוצה להיות מתויגת כחלשה או פגועה", אמרה גיא. "בניית כוח פוליטי־חברתי נעשית הרבה פעמים על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, שסובלות מתופעות מודחקות חברתית, כמו זנות, פגיעות מיניות, חסרות בית ועוד, עיין ערך הקהילה הלהט"בית שמדירה פעמים רבות את האוכלוסייה הטרנסית והחברה בכלל שמדירה את האוכלוסייה הלהט"בית. זה לגיטימי, אפילו חובה בעיני, שקהילה תפעל להתחזק, אבל אסור לה לעשות את זה תוך כדי הדחקה והשתקה של תופעות חברתיות קשות כמו זנות".

כשמדברים על שוליים, אי אפשר שלא להזכיר את בית דרור בדרום תל אביב, שנותן מענה זמני לבני נוער שנפלטו מבתיהם בשל האוריינטציה המינית או המגדרית שלהם. מנהלת המקום, יעל דורון, סיפרה: "בשנה האחרונה היתה לנו אינפלציה של נערים טרנסים וכמעט לא הגיעו נערות טרנסג'נדריות". הפרשנות שלה לעניין קודרת למדי. "הייתי מאוד רוצה להיות אופטימית ולקוות שהבנות פחות מזדקקות לנו, אבל אני חושבת שהיעדרן נובע מכך שהן נמצאות במצבים יותר קשים ובמקומות יותר קיצוניים", אמרה דורון. לדבריה, ליכולת 'לעבור' ביתר קלות, שאופיינית לנערים טרנסים, יש השפעות מרחיקות לכת שאינן רק ויזואליות. "ברגע שהם עוברים, קל להם יותר להשתלב בחברה. הם נתפסים כיותר נורמטיביים ויוצאים הרבה יותר חזקים ומחוזקים בהשוואה לנערה הטרנסית, שהמכשלה החיצונית יכולה להביא אותה למקומות הכי קשים שאפשר לדמיין".

לבלום את ההתבגרות

שינוי מין הוא תהליך ארוך ומורכב, שאין הכרח שיכלול ניתוח באיברי המין. רוב הטרנסג'נדרים מתחילים בתהליך בלימוד של הסביבה לפנות אליהם לפי המין הנכון. בהמשך הם נוטלים הורמונים שמשנים את מבנה הגוף ומיתרי הקול ויש שמוסיפים ניתוחים פלסטיים קטנים להשטחת שדיים או לבניית שדיים. מבחינת הטרנסג'נדר, הבחירה אם לנתח את איבר המין או לוותר על הפרוצדורה היקרה והסבוכה אינה מגדירה את זהותו. בכל מקרה, הניתוח פחות רלוונטי לבני נוער. עם זאת, בכל הקשור למעטפת ההורמונלית, רבים בוחרים להתחיל את השינוי כבר בגילאי העשרה — בכפוף לאישור ההורים — ולטובתם הוקמה לאחרונה המרפאה לנוער טרנסג'נדרי בבית החולים דנה.

ד"ר אסף אורן, רופא ילדים ומומחה באנדוקרינולוגיית ילדים, אמר, "הקמנו אותה מתוך היכרות עם מרפאות בארצות הברית, קנדה או הולנד, שמרגע שנפתחו הוצפו בשטף של פניות, עניין שהעלה את הסברה שגם אצלנו יש מחסור". המרפאה בדנה היא מעוז יוצא דופן, מכיוון שדווקא בה ניכרת דומיננטיות מספרית של נערות טרנסג'נדריות. "פתחנו לפני שנה ואנחנו מטפלים כרגע בכ–15 מטופלים, רובם המוחלט Male to Female. המטופלים הצעירים ביותר הם בני 14.5–15", אמר אורן.

המרפאה בדנה פועלת לפי אסכולה שמקובלת במדיניות מערביות רבות ונשענת על מתן טיפול המעכב את ההתבגרות המינית. הכוונה היא ל"בלוקרים", או בשמם הפורמלי "אנלוגים ל–GnRH", שייעודם המקורי הוא עצירת התבגרות מוקדמת אצל ילדים. אצל נוער טרנסג'נדרי, הטיפול בבלוקרים מונע הופעתם של סימני התבגרות כמו צמיחת שדיים או שיער פנים, שבהמשך קשה מאוד להעלים, וכך מקל על תהליך השינוי העתידי. יתרונם העיקרי של הבלוקרים הוא בהיותם הפיכים.

"בתוך חודש או חודשיים מרגע ההפסקה, תהליך ההתבגרות מתחיל שוב מהנקודה שבה עצר", הסביר ד"ר אורן. "השלב הזה בעצם נותן לנער או לנערה זמן ונחת להתבשל עם התהליך לפני שאנחנו עוברים לשלב הבא של מתן ההורמון נגדי — אסטרוגן או טסטוסטרון — והוא כבר לא הפיך".

קרה שרשמת טיפול לנער ורעדה לך היד כי חששת שאולי הוא לא לגמרי סגור על עצמו?

"חשוב להדגיש שאנחנו לא מאבחנים אותם. הנערים מופנים אלינו על ידי גופי בריאות הנפש, פסיכולוגים או יועצים, ואנחנו אלה שמתאימים להם טיפול. לשאלתך, יש מקרים שבהם הנער עצמו מתלבט, אז ברור שגם אני מתלבט. נער כזה יקבל בתור התחלה אך ורק בלוקרים. מנגד, יש לא מעט מקרים שבהם המובהקות ברורה מהפגישה הראשונה ואז אנחנו מתחילים מיד טיפול משולב — בלוקרים והורמון נגדי".

הטיפול במרפאה בדנה הוא פריבילגיה שיש רק לנערים הנהנים מסביבה הורית תומכת. ברבים מן המקרים זה לא המצב, ובפני נערים טרנסג'נדרים עומדת דילמה אכזרית: לדכא את הכמיהה לשינוי או לוותר על הבית. לנערים אלה מספק בית דרור מגורים וסביבה תומכת, אבל דורון, המנהלת, הדגישה כי לעתים המשפחות אינן מנתקות קשר לחלוטין ואף מגלות מעורבות בתהליך. "זה קורה, למשל, כשהילד מגיע מיישוב בפריפריה שבו שינוי מגדרי כמעט בלתי אפשרי, או שרק אחד הפרטים במשפחה לא מקבל או לא יודע", אמרה. "במקרים האלה, המערכת המשפחתית מאוד עוטפת ותומכת, עד כדי מימון הצרכים הרפואיים של הילדים בתהליך". דורון הוסיפה שגם באספקט הזה הנערים הטרנסים נהנים מיתרון. "אולי כי המשפחות עדיין רואות בהם בנות ויש איזשהו ממד של אובר־פרוטקטיב, ניסיון לגונן על הילדה", הסבירה.

החלשים החדשים

החל מהשנה מפעילה איגי בתל אביב שתי קבוצות ייחודיות לטרנסים, אחת לנערים ואחת לנערות. "פתחנו אותן מתוך תפיסה שהנושא מצריך דגשים ספציפיים, כדי לתת לנוער הטרנסי ליווי יותר אישי", אמר סקאי ריקון, מרכז תחום הטרנסג'נדרים באיגי. ריקון גם פעיל בפרויקט גילה להעצמה טרנסית, מיזם שמעניק לטרנסג'נדרים ליווי משפטי וסיוע בתחומים של דיור ותעסוקה. לדבריו, גם הנוער הטרנסי מתמודד עם סוגיות ייחודיות, שאולי זרות להומואים וללסביות. "במערכת החינוך, למשל, יש פחות מודעות לנושא של טרנסים ואני נתקל בהרבה מקרים של חניכים שמורים מסרבים לפנות אליהם במגדר או בשם שהם מבקשים", אמר.

סוגיה נוספת שחזרה ועלתה בשיחות עם נערים טרנסג'נדרים (ראו מסגרות) קשורה בחלוקה הקשיחה לבנים ולבנות בשיעורי ספורט, שלא תמיד מביאה בחשבון את השינוי שהם עוברים, כמו גם חוסר הנכונות של המערכת, לעתים, לאפשר להם להיכנס לתא שירותים שתואם את המין החדש שלהם. בקהילה הטרנסית טוענים שביטוי מועצם של הלקויות במערכת החינוך מתרחש בשיעורי חינוך מיני, שהם אנכרוניסטיים בכל קנה מידה ואינם מטפלים בסוגיות שרלוונטיות להם. "במקום לדבר על מין בטוח, על הסכמה ועל תפקידי מגדר, שיעורי חינוך מיני הרבה פעמים הופכים להיות סוג של שיעור ביולוגיה — איך זרע מפרה ביצית וכו'", הסביר אלכסנדר. "במה זה מועיל? ילדים נורא מתעניינים במין, חשופים להרבה סוגים של מיניות שחלקם מזיקים מאוד כמו פורנו, ומתים שמישהו ידבר איתם ברצינות". ואילו נורה גרינברג סבורה שנדרש טיפול שורש מעמיק. "במרחב הבית־ספרי כמעט שלא מתקיים דיון בזהויות להט"ביות", אמרה. "השיח השולט הוא על טהרת ההגמוניה הסיסג'נדרית (זהות מגדרית התואמת את המין המולד, ה"ג) וההטרו־נורמטיבית (נורמות חברתיות הגורסות כי אנשים מתחלקים לגברים ולנשים, ומכך נגזרים תפקידיהם הטבעיים בחברה, ה"ג). עדיין קיים חוסר ידע מזעזע בסוגיות מגדר ומיניות אצל רבים מהמחנכים, ויש תופעות רבות של טרנספוביה והומופוביה. מצד שני, יש בבתי ספר רבים פתיחות ונכונות להכיל תלמידים טרנסג'נדרים. בהתערבויות שאני מקיימת בבתי ספר שבהם לומדים תלמידים טרנסג'נדרים שבטיפולי, אני מוצאת ברוב המקרים שיתוף פעולה ונכונות ללמוד ולספק לתלמידים האלה סביבה תומכת. לצערי, יש גם מקרים פחות חיוביים".

אבל הבורות, מתברר, היא לא רק נחלתו של הממסד הסטרייטי. בכנס בגן מאיר סיפר אחד הנערים הטרנסג'נדרים כי במסגרת פעילות גאה בעיר מגוריו ניגש אליו נער הומו ושאל אותו אם ההורמונים שהוא נוטל יצמיחו לו, בסופו של דבר, איבר מין גברי. ואמנם, הטרנסים מיוצגים באמצעות האות ט' במילה להט"ב, אבל לעתים נדמה שמדובר בשידוך סינתטי וכי הזרות בין הקבוצות השונות בקהילה הולכת ומעמיקה.

מערכת הבחירות האחרונה, שהבליטה סוגיות כמו נישואים חד־מיניים ופונדקאות, הפכה את העיסוק בזכויות גייז לברומטר הליברלי של הרגע, אבל בקהילה הטרנסית חשים ניכור כלפי השיח הזה, משום שחבריה נאבקים על זכויות בסיסיות בהרבה. מצד שני, גם מנהיגי הקהילה, רובם הומואים ומקצתן לסביות, לא יוצאים מגדרם, בלשון המעטה, כדי להעלות לסדר היום סוגיות כמו אפליית טרנסים בשוק העבודה, הגמשת הקריטריונים לשינוי סעיף המין בתעודת הזהות וכיוצא באלה.

נראה כי הפיצול בהנהגה מחלחל גם לדור הצעיר. בעוד שהנוער ההומו־לסבי, או הפרו־הומו־לסבי, חדר בבחירות למיינסטרים של השיח באמצעות סדרה של הפגנות מחאה ספונטניות מול פוליטיקאים מהימין, פסחה הרוח המהפכנית על נערים טרנסג'נדרים, תחושה שהובלטה מאוד בכנס המנהיגות. הרושם הוא שמבחינתם, השלב הראשון במחאה מתמקד בעמידה גלויה על זכותם להיות מי שהם. בפאנל שעסק באקטיביזם היתה זו אלן, ג'נדרקווירית בת 17 מדימונה, שכאשר נשאלה על פעילותה לקחה נשימה עמוקה והשיבה, "בדימונה אין אקטיביסטים ואין טרנסג'נדרים". בכך, בעצם, אמרה הכל.

----------------------------------------------------

עדן צל ציון, 18: "אני לא תולה בשינוי את כל שאיפותי"

עדן: "זה היה גם השם הקודם. שקלתי לשנות, כי ל'עדן' יש קונוטציה קצת נשית, אבל לא מצאתי שם אחר שבאמת אתחבר אליו או אגיב אליו".

בית: גדל בקרית אונו. כשהיה בכיתה ט' אביו נפטר מסרטן, וזמן קצר לאחר מכן עבר עדן עם אמו, מעצבת תכשיטים, ואחיו הקטן לחולון ("לדירה יותר קטנה"). לומד באורט חולון במגמת קולנוע.

קולנוע: "אני מקווה לעסוק בזה בעתיד, ללמוד בחו"ל או אולי פה בסם שפיגל. סרט הגמר שלי הוא בסגנון בילי אליוט כזה, על ילדה שמצטיינת בכדורסל אבל אמא שלה מנסה להוריד אותה מהעניין, והיא מוצאת את עצמה מצטרפת לקבוצה של בנים. הכדורסל הוא צדדי, זה עוסק בעיקר בקשר עם ההורים. כתבתי את התסריט בשנה שעברה, על הרקע הקשיים שהיו לאמא שלי עם התהליך, ואני מודה שברגע שקיבלתי אישור ממנה שהיא מקבלת אותי, אני קצת פחות מחובר אליו".

החדר: תמונות של סקייטרים ומכוניות מירוץ, פוסטרים של לד זפלין, "משחקי הרעב" וארקטיק מאנקיז. על המשקוף תלוי מוט של מתח ("בחוץ זה בעייתי מבחינתי לעשות ספורט, בגלל הגופייה שמשטיחה את החזה ולא נותנת לריאות להתרחב מספיק").

אבא: "לא הספקתי לשתף אותו בתהליך, כי כשהוא היה בחיים עדיין לא הייתי ממש מודע לעניין. כשהייתי אצל הפסיכולוגית עם אמא שלי היא העלתה את ההיעדר שלו כהסבר אפשרי לשינוי שלי, אבל הפסיכולוגית אמרה שזה לא רלוונטי לעניין ושלא סביר שיש קשר".

ילדות: "כילד תמיד היה לי יותר עניין בדברים שלכאורה מיוחסים לבנים, אבל לא היה איזה אירוע מיוחד. העניינים התחילו להתבהר בגיל 15, כשנכנסתי למערכת יחסים ראשונה עם מישהי. היה לי מאוד טוב איתה, אבל הרגשתי שמשהו לא נכון עם ההגדרה של לסביות. זה נורא הפריע לי. באותו קיץ התחלתי ללכת למועדון הנוער של איגי, להכיר אנשים, ביניהם גם טרנסים, ונורא התחברתי לזה. בכיתה י"א אזרתי אומץ לספר לחברים הכי טובים שלי ואחר כך גם לשני חברים מחולון, אבל ביקשתי מהם בהתחלה לפנות אלי בלשון זכר רק מחוץ לבית ספר".

אמא: "היא תמיד ידעה שיש לי בת זוג, זה מעולם לא הפריע לה ולא דיברנו על זה יותר מדי, אבל כשהסתפרתי קצר והתחלתי להשטיח את החזה, היא שאלה אם זה העניין, אם אני טרנס, ומיד עניתי שלא, מתוך לחץ. במקביל התחלתי לדבר איתה על אנשים אחרים שהם כאלה, לחשוף אותה לעניין, ובתחילת י"א היא שאלה אותי שוב. הפעם אמרתי שכן. היה המון בכי, השיחה נגמרה מוזר וביקשתי ממנה שתסיע אותי לחבר בתל אביב. הלחיץ אותה איך זה יתקבל כלפי חוץ. בכל מקרה, אחר כך הרגשתי הקלה גדולה והלכתי ליועצת, לקראת היציאה מהארון בפני הכיתה. היא היתה בסדר גמור וקיבלה את זה, אבל המחנך שלי סירב בתוקף לאפשר לי לעמוד מול הכיתה ולספר. הוא אמר שגם ככה יש בלגן בכיתה ואין טעם להכניס עוד מתח. לא היתה לי ברירה, אז ביקשתי מחברים שלי שיפיצו את זה כשמועה לכאורה, אבל לא בצורה מגעילה, פשוט שיסבירו. באופן מפתיע, לפחות כלפי חוץ, זה עבר די חלק. חוץ משני ילדים הומופובים שקיללו מאחורי הגב, אבל מעולם לא היתה לי אינטראקציה איתם כך שזה לא הפריע לי. המחנך שלי לא הצליח להחליף את הפנייה, עד שבאיזשהו שלב הוא החליף, אבל לא באופן עקבי. אבל הבעיות בעיקר היו סביב הנושא של שיעורי ספורט ושירותים. עמדתי מול המערכת לבד, והיו הרבה עימותים".

שיעורי ספורט: "בהתחלה נתנו לי פטור, ואז דפקו לי את הציון. המורה לספורט לא האמינה לי, חשבה שהטרנסג'נדריוּת היא רק תירוץ לצאת מהשיעורים ואמרה שבשביל פטור אני צריך אישור רפואי. שאלתי אם אישור מפסיכולוג זה מספיק טוב, והיא התעקשה על אישור רפואי. עשתה לי את המוות. הייתי יושב בצד בשיעור של הבנות ולא משתתף. זה נעשה נורא לא נעים, מבחינתן. הן אמרו בצדק — אם הוא בן, שיהיה עם הבנים. שלחתי מייל למשרד החינוך, שאלתי מה עושים במקרה של נערים טרנסים, והם ענו שאין תקנות ושזה באחריות בית הספר. בבית הספר שלחו אותי למשרד החינוך. ככה טירטרו אותי עד שנמצא הפתרון — שאכתוב עבודה במקום להשתתף".

שירותים: "לא אישרו לי להיכנס לשירותים של הבנים, אבל הם הרי לא יודעים מתי אני נכנס ולילדים ממש לא אכפת, אז אני משתדל שזה יהיה כשיש כמה שפחות אנשים ויוצא כמה שיותר מהר. זה לא נוח לי לגמרי".

השינוי: "בעיקרון בשביל להתחיל הורמונים מתחת לגיל 18 צריך אישור הורים ואמא שלי לא תמכה בזה עד עכשיו. כמה חודשים לפני היום־הולדת היא ראתה שאני מתחיל להזיז עניינים, הבהרתי לה שזה ממילא תכף קורה והיא ישבה איתי ואמרה שהמשפחה מקבלת את זה ושסבתא שלי מוכנה לממן לי את הטיפול. אני חושב שכבר עכשיו אני עובר כגבר. אנשים ברחוב לא טועים ולא פונים אלי בלשון נקבה. הבעיה היא שרואים אותי כילדון בן 15 ואני לא מרגיש ככה. אני נורא מחכה לרגע שבו אלך לאסוף את תעודת הבגרות עם זקנקן קטן. מעניין מה זה יעשה למחנך שלי. מבחינתי התהליך הוא רק אמצעי, אני רוצה כבר להיפטר מהעול של העיסוק בזה ולחיות את חיי. הרבה טרנסים חושבים שהם יחסכו כסף להורמונים ואז לניתוח, והחיים יהיו פתאום מושלמים, אבל המציאות לא כזאת. פתאום אתה מגלה שצריך לחסוך כסף לתואר ראשון, ללמוד, להתפתח. אני לא תולה בשינוי את כל שאיפותי, הוא לא חזות הכל".

------------------------------------------------------

עמית חכמון, 16 וחצי: "אני מפנטז על היום שבו אוכל להשתזף בלי חולצה"

עמית: "היו מחשבות לשנות, אבל ברגע שזה הפך להיות עמית של בן ולא עמית של בת אני הרבה יותר מחובר אליו".

הבית: נולד וגדל במודיעין, גר עם אמא ("מנהלת חשבונות"), אבא ("הוא עושה כל מיני דברים שקשורים בספורט — מנהל בריכה, מלמד כדורסל, מדריך קבוצת כושר קרבי") ושתי אחיותיו הגדולות. לומד בתיכון למדעים ואמנויות במגמת טכ"ם־כימיה ("חמש יחידות מדעי המחשב, חמש יחידות הנדסת תוכנה, חמש יחידות כימיה") וחוזר הביתה בשעות מאוחרות. אוהב גם לתופף.

החדר: טפטים ורדרדים ("מהתקופה שחלקתי חדר עם אחותי, אני באמת צריך להיפטר מהם"). על הקירות תלויים אייקונים של כל הבתים ב"משחקי הכס", פוסטר של ג'ניפר לורנס ב"משחקי הרעב" ("קראתי גם את הספרים, השלישי זוועה") וגם תמונה קטנה של עמית בת החמש, בט"ו בשבט, לובשת שמלה משובצת ולראשה זר פרחים ("ממש לא מפריע לי שזה פה. להפך, העבר שלי הוא חלק ממני ואני לא מתכחש אליו"). על המכתבה תמונה קבוצתית של שחקני מכבי תל אביב בכדורסל ומעליה גביעים ותעודות מהתקופה שעמית שיחק כדורסל בעצמו ("עד סוף כיתה ז', בקבוצה של בנות כמובן. הייתי רכז. פרשתי כשזה התחיל לתפוס כיוון יותר מקצועני, כי ראיתי בזה תחביב. כדורסל זה הספורט האהוב על אבא, חונכתי לזה מילדות").

ילדות: "תמיד הייתי טום־בוי, אבל הבנתי מי אני בערך לפני שנתיים. זה התחיל מנטייה מינית. קראתי הרבה באינטרנט ומשם הגעתי לסרטונים של טרנסג'נדרים ביוטיוב. כשצפיתי בהם הזדהיתי עם מה שהם אומרים ועם התחושות לגבי הגוף והרצון לשנות אותו".

ביינדר (משטיח חזה): "את הביינדר הראשון קניתי בכיתה ט'. ביקשתי מאחותי שתפתח לי כרטיס שמתחבר לפיי־פאל והזמנתי מ–ebay. הייתי לובש אותו בעיקר בבית, מתלבש יותר גברי, מסתכל על עצמי כמו שאני רוצה שיראו אותי. ההרגשה היתה נהדרת, אבל בגדול זו היתה תקופה מאוד רעה — דיכאון, חוסר תפקוד. ההורים שלי לקחו אותי לשיחה ושאלו מה עובר עלי. הוצאתי את הביינדר, הסברתי להם שזה מה שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי וביקשתי לדבר עם מישהו כדי לברר איך אני מרגיש, לדעת אם זה באמת זה. אמא שלי התקשרה למרכז הגאה ושם חיברו אותנו לאילנה ברגר (ד"ר אילנה ברגר – פסיכותרפיסטית שמתמחה בעבודה עם טרנסג'נדרים). המילה טרנסג'נדר לא נאמרה. השתמשנו הרבה במילה 'זה', בלי להגיד מה 'זה' אומר".

טרנסג'נדר: "הפעם הראשונה ששמעתי את המילה טרנסג'נדר, הבנתי אותה ויכולתי לחוש כלפיה קנאה, היתה כשראיתי את סתיו וקנין ב'האח הגדול'. אחרי חצי שנה של פגישות עם אילנה, הזמנו את אמא שלי לשיחה ואמרנו לה שזהו, סופית, אני טרנס. בהתחלה היא קיבלה את זה גרוע, בכתה המון. נראה לי שהיא ואבא שלי חשבו שאני אגיע למסקנה אחרת, שזה יעבור לי. הם אמרו שאין מצב, שאני לא עושה את זה. אחרי שבוע משהו בחשיבה של אמא שלי השתנה. מה שעזר זה שבאותה תקופה הופיע ב'דה וויס' טום אטיאס, שיצא מהארון כטרנסג'נדר. אמא שלי ראתה מישהו כמוני, קטן, חמוד, לא מאיים, שאומר שהשינוי עשה לו טוב, והבינה שכנראה אני נמצא באותו מצב. אחרי שחפרתי לה היא גם התחילה ללכת לקבוצה של תהל"ה (עמותה התומכת בבני משפחה של להט"בים) וממשיכה בזה עד היום".

אבא: "בהתחלה הוא היה מרוחק, וכל התקשורת בינינו התנהלה דרך אמא. אבל מרגע שהוא סיפר למשפחה המורחבת וכשהתחלתי לחיות כלפי חוץ כגבר, האינטראקציה ממש השתפרה. היום הוא עוזר לי המון בכל הקטע של ההורמונים, בא איתי לקופת חולים, לאיכילוב. לא הייתי אומר שזה קשר קלאסי של אבא ובן, אבל מצד שני אף פעם לא היינו אבא ובת. זה תמיד היה אבא וילד, וזה עדיין כך".

הורמונים: "התחלתי לקחת אותם לפני ארבעה חודשים בערך, הקול שלי קצת התעבה ואני רעב כל הזמן, אבל מעבר לזה אין שינויים פיזיים משמעותיים. בסדר, גם זה יגיע. לגבי ניתוחים, ניתוח עליון בטוח אעשה, על תחתון אני לא חושב כרגע. אני מפנטז על היום שבו אוכל להשתזף בים בלי חולצה ולהרגיש טוב עם עצמי".

חברים: "בקיץ שבין ט' ל־י' נעלמתי לכולם. לא נפגשתי עם אף אחד — רק בית ועבודה ומתמטיקה. נמנעתי אפילו מווטסאפ, כדי לא לכתוב בלשון נקבה. בהתחלה סיפרתי לשתי החברות הכי טובות שלי. הן לא הופתעו יותר מדי, כי במשך שנה חפרתי להן על מגדר ועל טרנסים, ובעצם עשיתי להן סוג של הכנה. אפשר לומר שזה היה להן מוזר, אבל הן התרגלו מהר מאוד לפנות אלי בלשון זכר. כמה ימים אחר כך כל החבורה שלנו נפגשה בפארק ופשוט הופעתי כבן, אחרי המון זמן שלא ראו אותי. נכון שגם קודם לא לבשתי שמלות ולא התאפרתי, אבל בכל זאת נראיתי מאוד שונה, עם חולצה מכופתרת, חזה שטוח, שיער קצר, מכנסיים קצרים ורגליים לא מגולחות. מאוד פחדתי מהרגע הזה, אבל זה יצא די מעולה. לאורך הזמן גם התחברתי יותר לבנים שבחבורה. אי אפשר לומר שאני חלק מהבנים, ובוודאי שאני לא חלק מהבנות, אבל דווקא נחמד לי להיות באמצע".

בית ספר: "בחופש הגדול שיניתי את המין בפייסבוק, אז הרוב גילו לבד. לפני שהתחילה שנת הלימודים נפגשנו עם אמא שלי, אילנה והצוות החינוכי כדי להסביר להם במה מדובר ולדבר על עניינים כמו שיעורי ספורט ושירותים. בהתחלה היה הרבה בלבול בפניות, אבל היום 90% מהזמן המורים פונים אלי בלשון זכר. בתחילת השנה גם עמדתי מול הכיתה, הסברתי על עצמי, על השינוי שצפוי לי ובעיקר נתתי לכולם לשאול שאלות. הכינו אותי לגיהנום, אבל האמת שבית הספר היה מדהים בקטע הזה. כל הילדים פונים אלי בזכר, ולא היה אף מקרה של טרנספוביה חוץ מפוסט אחד שהעלו עלי בסיקרט, אבל הפידבק כלפיו היה כל כך שלילי עד שמי שעמד מאחוריו פשוט הוריד אותו. אני גר בסביבה חילונית ופתוחה יחסית, אז זה בטח עזר, אבל אני לא יודע אם נערה טרנסג'נדרית היתה זוכה לאותו יחס. לחברה הרבה יותר קל לקבל אשה גברית מאשר גבר נשי. כאן זה מתחיל. כשנשים טרנסיות מוותרות על הגבריות שלהן הן לכאורה הופכות לנחותות, בעוד שאנחנו, טרנסג'נדרים, עוברים מהנחוּת לעליון".

--------------------------------------------------

בריאן בן דוד, בן 16: "דגל הגאווה הוא לא הדגל שלי"

בריאן: על שם המוזיקאי בריאן יו וורנר, ששם הבמה שלו הוא מרילין מנסון ("האמן שאני הכי מעריץ").

בית: גר עם אמו, אביה בן דוד, תסריטאית ומייסדת "פרימדונה", מגזין אופנה, לייף־סטייל ותרבות, אחותו הקטנה דוריאן, בת 13, ואחיו הגדול ניקולאס, בן 16.5, בדירה בשיפולי שכונת פלורנטין. חולק חדר עם ניקולס ("הקיר שמול המיטה שלי לבן, אולי כי אני פנאט של ניקיון ויש לי פוביה מטורפת מלכלוך. בכל מקרה, זה חדר קלאסי של בנים").

ניקולס: אומץ למשפחת בן דוד לפני כשנה וחצי, ביוזמת בריאן ("הכרנו בסנטר, ראיתי ילד במצוקה שכל מי שניסה לעזור לו נכנע. אני מגיע ממשפחה אוהבת ומקבלת שיש לה מקום לעוד ילד. הפגשתי אותו עם אמא שלי, ודי מהר התחלנו בהליכים משפטיים לאימוץ. זאת היתה מלחמה קשה, אבל ניצחנו בה. היום הוא לומד בבית ספר לאמנויות, כל התעודה שלו מאיות והוא עושה קורס בפירסינג וקעקועים. הוא בן אדם אינטליגנטי ומוצלח ואני הכי אוהב אותו וגאה בו בעולם").

אבא: "הוא לא בתמונה. אני יודע מי הוא, הוא גר בבריטניה, אבל אין לי שום רצון שהוא יהיה חלק מחיי".

בית ספר: למד בבית הספר הדמוקרטי ביפו ובתיכון עבר לבית הספר דב הוז, במרכז תל אביב. תלמיד כיתה י' במגמת סאונד ("אני מנגן בקרן יער, לומד פיתוח קול ולאחרונה התחלתי גם תופים ופסנתר. המורים שלי בבית הספר הם עילוי. מוזיקה זה הכיוון שלי בחיים, אני מקווה. אם לא, אולי עריכת דין").

סדר יום: מתעורר בבוקר, עולה על קו 25 לבית הספר, חוזר הביתה לארוחת צהריים ולפעמים נוסע ישר לסבתא בצפון העיר ("אשה מדהימה. מובן שהיא מקבלת אותי לגמרי ופונה אלי בלשון זכר"). אחר הצהריים נפגש עם חברים בדיזנגוף סנטר ("פשוט כי זה המקום היחיד שאפשר להיפגש בו בלי לשלם על עצם הימצאותך. אני לא מגדיר את עצמי כחלק מילדי הסנטר").

ילדי הסנטר: "כאלה שמסתירים מההורים את הפירסינגים והפוני בצד, אלטרנטיביים בשביל הקטע, אבל ברור שזה יעבור להם. אני יותר בקטע של הסצנה האלטרנטיבית — ילדים שאוהבים לשמוע אינדסטריאל, קונים בגדים באותם מקומות ושואפים מתישהו להגיע לגרמניה, מקום שבו אפשר לשבת בבית קפה ותיגש אליך מלצרית עם פירסינגים בכל הגוף. זה מקסים בעיני".

פירסינגים: התחיל עם שניים בסנטר, הוסיף ספטום באף ומאז לא עצר ("למרות שאני פוחד ממחטים. לקח זמן עד שאזרתי אומץ לעשות כל אחד מהם"). יש גם שמונה קעקועים, בהם של ארון קבורה, סימן שאלה, הכתובת "Mother"
ו"The earth is waiting to eat us alive", שורה מתוך שיר של מנסון ("בטוח יהיו עד, אבל לעת עתה אני בהפסקה").

ילדות: "בגיל עשר צצה אצלי לראשונה המחשבה שאני לא יודע מה אני, אבל זה בטוח שאני לא אשה, שבחיים לא הייתי אשה ובחיים לא אהיה אשה. בגיל 13 הבנתי שאני גבר. כמה שבועות אחר כך יצאתי מהארון בפני אמא שלי, והתגובה שלה היתה המדהימה והמרגשת ביותר שאפשר לבקש. 'תמיד רציתי בן', היא אמרה, ואני פשוט בכיתי מאושר. זמן קצר אחר כך סיפרתי לחברים והם אמרו — 'ברור, ידענו'".

גוף: "בהתחלה חשבתי שאני רוצה לשנות את הגוף שלי, אבל אז הבנתי שזה ממש לא נחוץ. המגדר נובע מתחושה פנימית, לא מהקליפה. תמיד יהיו מי שיקפצו ויגידו — 'לא, את עדיין אשה'. שיגידו. אם מישהו רוצה שאסביר לו ברצינות — אני מסביר, אבל אם סתם תוקפים ולא מסוגלים להבין אותי, אין טעם. אני יודע שאני גבר במאה אחוז, מעולם לא התערערה עלי דעתי. שינוי גוף זה פשוט קיצוני מדי בשבילי, לפחות כרגע. קעקועים אפשר למחוק, פירסינג אפשר להוריד, אבל שינוי גוף זה בלתי הפיך ובכל מקרה, הנשמה קודמת לעור. אני אתאיסט, אבל אני לא מבין את אלה שמאמינים באלוהים ואומרים — 'יש לך כוס, אז את אשה'. הרי אם אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, למה אסור לי להיות מי שאני?"

טרנספוביה: "לפני שנה בערך טיילתי עם ידידה טרנסית בטיילת בת ים, והצטרפו כמה חברות לסביות שלה. הן אמרו — 'תראה לנו ת'זין, אתה בטוח לא גבר, אין לך גרוגרת'. הן היו ממש אגרסיביות, צעקו. ולשמוע את זה דווקא מלסביות, שהן כאילו חלק מהקהילה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי בגלל הערות טרנספוביות".

הקהילה: "אני לא מרגיש חלק מהקהילה, בטח לא מהמונח להט"ב שמדיר את כל השוליים. יש כל כך הרבה טרנסיות שעובדות בזנות, ואנשים מתעסקים בנישואים חד מיניים. אני פעיל למען זכויות טרנסג'נדרים, זכויות נשים, מיעוטים, אבל דגל הגאווה הוא לא הדגל שלי. זה דגל שמפריד אותנו לסקציות ומפרק אותנו לקבוצות מצומצמות".

שוליים: "נערות טרנסג'נדריות סובלות יותר, הן פחות מתקבלות על הדעת מבחינת אנשים. נער טרנסג'נדר יכול להסתיר חזה ולהוסיף זיפים, תאר לך מה נערה טרנסג'נדרית צריכה לעשות. וזה לא שאני מבדיל בין סבל לסבל. גם נערים טרנסג'נדרים מידרדרים לזנות. כל מי שהמשפחה שלו מתנערת ממנו, מה עליו לעשות? מאיפה להתפרנס?"

בית ספר: "כשהייתי בדמוקרטי וביקשתי מהמורה שתיתן לי במה כדי לצאת מהארון בפני הכיתה היא השתמשה בשם הקודם שלי ואמרה — 'לא צריך, תמיד עדיף שתשאירי מקום לספק'. אז פשוט קמתי במפגש בוקר וסיפרתי. בבית הספר הנוכחי כולם מקבלים. אין מורים שמשבשים את הפנייה, לפחות לא בכוונה. אני הולך לאיזה שירותים שאני רוצה ובשיעורי ספורט אני עם הבנים".

מערכות יחסים: "היו לי שתי בנות זוג. בראשונה אני לא רוצה להיזכר. השנייה היתה מדהימה ואנחנו עדיין בקשר. בניגוד למגדר, שלגביו הייתי בטוח מההתחלה, היו לי הרבה התלבטויות בקשר לנטייה המינית. בהתחלה חשבתי שאני הומו, אחר כך שאני ביסקסואל והיום אני משוכנע שאני מעוניין אך ורק בנשים".