אהוד בנאי: הסרוגים יעלזו

הארמית שלי לא משהו, אבל בכל פעם שאהוד בנאי מגיע לקטע ב"רחוב האגס 1" שבו הוא שר "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא", עורי נעשה חידודין חידודין. העובדה שהפירוש המילולי אינו נהיר לי לא פוגמת בחוויה; אולי היא אפילו מחזקת אותה. אני לא מבין מה בנאי שר, אבל החיבור להוויית החיים האבודה שמתגלמת בפיוט העתיק מחשמל בעוצמתו, והתוצאה היא מפץ קטן של אמנות גדולה, שלא מאבד מזוהרו גם בפעם ה-300 שאני שומע את השיר.

כל זה לא היה קורה כמובן אילו הפיוט היה מושר כמות שהוא, כשיר העומד בפני עצמו. אלא שבנאי משלב אותו בתוך שיר משלו ומקדים לו שני בתים נפלאים בעברית, שיוצרים הקשר שמצדיק את השימוש בארמית בסיפא של השיר. הקשר כזה הוא בדיוק מה שחסר ב"אזמר בשבחין", שיר מספר 6 באלבום הזמירות החדש של בנאי. השיר הזה מושר כולו בארמית, מהמלה הראשונה ועד האחרונה. מה עושים עם שיר כזה? איך מתקרבים אליו? כיצד הופכים אותו ליצירה רלוונטית? בנאי לא מספק מפתח. מי שחי את זה יודע. מי ששר את זה לפני הקידוש - מבין. מי שלא חי את זה ולא שר את זה כל שבת - בשבילו אלה אותיות מתות.

"אזמר בשבחין" הוא דוגמה קיצונית ולא לגמרי מייצגת למה שמתרחש באלבום החדש של בנאי, "שיר חדש". אל דאגה: אין עוד זמירות בארמית; 14 מתוך 15 השירים באלבום כתובים בעברית הנפלאה של המקורות היהודיים. ובכל זאת, נדמה שרבים מאוהדיו החילונים של בנאי יתקשו לקשור עם השירים האלה את היחסים העמוקים שהם רגילים לקשור עם שיריו של הזמר.

הסרוגים יעלזו, בכך אין ספק. בשבוע שעבר מאז צאתו של האלבום לחנויות פגשתי אנשים דתיים שמדברים עליו בעיניים נוצצות. לא פלא. הביטוי "פסקול חיים" הומצא כדי לתאר את מה שהם מרגישים ביחס לאלבום הזה. "שיר חדש" הוא אלבום זמירות, כלומר שירים שאותם "שרים בדרך כלל סביב השולחן בסעודות שבת, בערבי חג, בשמחות ובאירועים שונים", כפי שכותב בנאי בחוברת הדיסק. זמירות כמו "שלום עליכם" ו"אשת חיל" הן חלק מהזהות של ישראלים דתיים. הן תפורות אצלם ישר לעצמות, בלשונו של דני סנדרסון, גם אם לפני סעודת השבת הם שרים אותן מהר ובלי חשק כדי להגיע כבר לאוכל. והנה בא אחד מגדולי הזמרים הישראלים, מרענן את הזמירות, מלביש אותן בלבוש מוסיקלי יפה ומכובד, שר אותן מדי פעם בלחן לא מוכר ומסקרן מעדה אחרת. אושר גדול. בתנאי שזה פסקול החיים שלך.

אהוד בנאי. החיפוש יימשך בעתיד (תצלום: מוטי קמחי)

ייתכן שיש משהו יהיר ומרחיק לכת בטענה ש"שיר חדש" הוא אלבום מגזרי. יהיו בוודאי חילונים שיתרגשו ממנו (כמו אחת השכנות שלי, שדפקה בדלת כשהאלבום התנגן ואמרה: "לא יכולתי להתאפק. מה זה הדבר המדהים הזה?") כשם שיהיו דתיים שיישארו אדישים. ובכל זאת, נדמה שההחלטה של בנאי להתמקד בזמירות - שירים שצוברים את משמעותם מתוך הסיטואציה שבה הם מושרים - הופכת את "שיר חדש" לאלבום תלוי הקשר ואת ההנאה ממנו לתלוית ביוגרפיה.

בנאי הקליט את השירים באולפן, אבל כשהוא שר הוא בוודאי דמיין את עצמו בבית הכנסת או סביב שולחן השבת - המגרש הטבעי של הזמירות. דבר דומה, אפשר להמר, קורה אצל המאזין: גם הוא נזרק במחשבתו אל התפילה ואל הסעודה השלישית כשהוא מקשיב לבנאי שר את הזמירות. "שיר חדש" שואף אל הרגע הזה, אל הנקודה שבה מסלול הדמיון של בנאי נפגש עם מסלול הדמיון של המאזין. אלא שבמקרה של מאזין חילוני, זה עשוי להיות ריקוד חד צדדי.

יש מי שרואים באלבום הזמירות של בנאי בריחה מאחריות, הסתגרות בתוך בועה והימנעות מאמירה חברתית ופוליטית. הם מתגעגעים כנראה לבנאי של תקופת "הפליטים", מפני שבנאי התרחק מאמירות נוקבות לפני הרבה זמן, וכשהוא התייחס בצורה מפורשת למציאות הישראלית באלבום הקודם שלו, הוא לא היה בשיאו. הדחף העיקרי באלבום הקודם, "ענה לי", היה למצוא מקום של שקט בתוך הרעש הכאוטי של החיים בישראל. סיפור די בנאלי, אבל הוא שיקף מצוקה אמיתית וכנה וגם הוליד חיפוש מרתק, שהוביל את בנאי לטריטוריות ספק מציאותיות-ספק הזויות על הדרך שנמתחת בין ברוקלין לפרדס חנה-כרכור.

מוטיב החיפוש נעדר מ"שיר חדש", וכך גם דמותו של המחפש, ששזורה לאורך כל יצירתו של בנאי עד כה. גם כשמתבקשת הרפתקה מוסיקלית, כמו בפיוט "עת שערי רצון", שמספר את סיפור עקידת יצחק ומתחנן לעיבוד שכולו אש להבה, בנאי שומר משום מה על איפוק. הרושם שמתעורר הוא שבנאי מצא בעולם הזמירות תחנה שנעים לו לשהות בה והחליט לחנות, לצמצם את עצמו מעט, להיספג בהוויה במקום לעצב אותה בעצמו. זה בסדר. מותר לו לנוח. אפשר לסמוך עליו שהחיפוש שלו יימשך בעתיד. צריך גם לומר שבתחנה הנוכחית שלו יש כמה רגעים נפלאים (ראש וראשון להם הוא השיר המפעים "אודה לאל"). ועם זאת, קשה להימלט מהתחושה שבשביל להיכנס באמת לתוך האלבום החדש שלו, כמו שנכנסנו לתוך "אהוד בנאי והפליטים", "קרוב", "השלישי" ובצורה פחות דרמטית גם ל"עוד מעט" ו"ענה לי" - יש צורך בכיסוי ראש.

"שיר חדש" - אהוד בנאי. אן-אם-סי

על סדר היום

לפני כ-200 שנה, מעיר קטנה בגרמניה, כמה פילוסופים שינו את העולם

ארגון העיתונאים והעיתונאיות נגד המשטרה: מגבילה את פעילותנו בירושלים

ט"ו בשבט נולד ב-1890: "אשרי הילד שנוטע בתוך ארצו"

זה אמנם סרט אינטליגנטי ורהוט, אבל הז'אנר כולו ראוי לגינוי

"הכאב הוא מאוד נשי. אנחנו מתמודדות איתו מגיל צעיר"

כתבות שאולי פספסתם