"זמרת המלחמות" נגד המלחמה

פורסם לראשונה ב-1 במאי 2002

יפה ירקוני לא היתה יכולה לבחור עיתוי גרוע יותר לשפוך את לבה. אלה לא ימים טובים להטיל ספק בצדקת הדרך, להתלבט בשאלות מלחמה, מוסר ושואה. אלה ימים של סגירת שורות צדקנית, של עוינות וחשדנות גדולה כלפי קולות אחרים. עבר מפואר לא יפיג את העוינות הזאת, גם לא תירוצים והסברים. באווירה דחוסה של התגוננות והסתגרות כל הטלת ספק, כל ביקורת, מתפרשת מיד כאיום אם לא כבגידה ממש. מי שאינו בטוח בדרכו לא יכול להרשות לעצמו שיטילו בה ספק. מי שבעצמו לא בטוח בתשתית המוסרית של מעשיו יסתער קודם כל על מי שמטיח זאת בפניו.

יפה ירקוני החליטה לדבר דווקא יום אחד לפני יום הזיכרון, היום שבו נשלפים שיריה מסרטיות מאובקות ומושמעים כל היום ברדיו. היא דיברה שבועיים לפני ערב הוקרה לכבודה, האירוע החשוב ביותר בחייה האמנותיים. בחמישים וארבע השנים האחרונות לא היתה אפילו פעם אחת שבה לא עמדה ירקוני על במה ושרה את "באב אל-וואד" או "דודו" או "יצאנו אט" וגם השנה נראתה תחילה ככל שנה אחרת: בערב הופעה בכפר יונה, ולפניה "באב אל-וואד" בעצרת של בית ספר "איילון" בגבעתיים על פי בקשתה של תלמידת בית הספר ונכדתה טליה.

מצב הרוח שלה, למרות זאת, לא היה טוב. למרות ההצהרות שהיא לא קוראת עיתונים או צופה בטלוויזיה היא ראתה שם כל השבוע את הטנקים ברמאללה ואת החיילים בסימטאות שכם. אבל התמונה שהסעירה אותה יותר מכל, זו שדחפה אותה לדבר, היתה דווקא תמונה שלא ראתה, תמונה שהצטיירה בדמיונה רק אחרי שקראה עליה בעיתונים. נראה בה חייל רושם מספרים על ידיהם של מבוקשים פלשתינאים. התמונה הצטרפה לתצלומי הריסות הבתים בג'נין ולמצעד הפלשתינאים הכפותים בסימטאות טול כרם. מכאן התחילו להתגלגל האירועים שהפכו את השבוע הגדול שלה לסיוט.

למרות מצב הרוח היא אירחה בשבת בצהריים, כמו בכל שבת, אורחים ובני משפחה. היו שם בתה רותי ובעלה-בנפרד, הבדרן מאיר סוויסה, אלי יצפאן ואשתו דלית. הם אכלו את הסלטים ואת מה שבתה רותי מכנה "הקציצות המפורסמות" שלה. דיברו שם גם על המבצע הצבאי בשטחים, אבל במרכז השיחה עמד ערב ההוקרה הגדול שאמור היה להתקיים לכבודה כעבור שבועיים.

ערב ההוקרה העסיק בשנתיים האחרונות את ירקוני יותר מכל דבר אחר, הוא תוכנן להיות כבר לפני כשנה וחצי לרגל יום הולדתה ה-75 ונדחה אינספור פעמים. הפעם נראה שאין דבר שימנע את קיומו. אה, כן, נזכרה ירקוני בזמן הארוחה, יש לה למחרת עוד איזה "ראיון חגיגי ליום העצמאות" בגלי צה"ל, עוד ראיון שכמותו העניקה רבים בימי עצמאות וזיכרון.

"הראיון החגיגי" לא היה יותר מכתבה פעוטה ליומן גלי צה"ל המשודר בכל יום. תחת הכותרת "תופעות של התנדבות והזדהות עם חיילים" הובאו אל המיקרופון נציגי יישובים וחברות מסחריות שהתגאו בעזרתם לצבא. את הכתבונת אמורה היתה לתבל גם פינת נוסטלגיה עם יפה ירקוני, זמרת המלחמות ושם נרדף להתנדבות רבת שנים. חוקי ראיון כזה הם פשוטים: המראיין שואל "מה יש לך להגיד לחיילים", זמרת המלחמות עונה שלבה עמם ושהיא בטוחה שהיום הם "נפלאים לא פחות מהנערים הנפלאים שהיו פעם" - ואז משמיעים את "האמיני יום יבוא".

מיכל גולד היא עיתונאית ותיקה במונחי גלי צה"ל. כבר בת עשרים, רב"ט על פי דרגתה הצבאית ואחראית במערכת החדשות לכיסוי תחום התחבורה. היא לא חשבה לרגע שסערת הרגשות של יפה ירקוני תוטח בפניה. במקום כמה משפטים שיהוו פתיח טוב לאיזה שיר נוגה הודיעה ירקוני לכתבת שאין לה "מצב רוח לדברים חגיגיים". אחר כך שמעה רב"ט גולד הרצאה נרגשת שעיקרה המצב הקשה, העדר מנהיגות, המשתמטים הדתיים וכיו"ב.

על ירידה מהארץ אמרה יפה ירקוני: "אני אשתדל לשלוח את הקטנטנים... למה שהם יסבלו?... אני לא וגם בנותי לא, אבל הנכדים הקטנים - אם המצב יידרדר אני לא אחזיק אותם פה". על סרבני השירות בשטחים: "אני מצדיקה אותם... זכותם להחליט ולעשות מה שהמצפון שלהם אומר להם שיעשו".

אלה דברים שכמותם שמעה רב"ט גולד כבר פעמים רבות, אמנם לא מפי "זמרת המלחמות" ולא יומיים לפני יום הזיכרון. אבל כשאמרה ירקוני "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלו?" ידעה גם הכתבת הצעירה שיש בידיה ידיעה מרעישה: זמרת המלחמות שברה לעיניה את הטאבו האוסר על חיבור "שואה" ל"צה"ל". היא הודתה לירקוני ומיהרה להניח את הקלטת על שולחנו של רזי ברקאי, דקות ספורות לפני תחילת תוכניתו "הכל דיבורים".

מאיר עוזיאל מרים טלפונים

מיד לאחר השידור נשטפה המרכזייה בתחנה בעשרות פניות טלפוניות נזעמות. שעתיים לאחר מכן, בתוכניתה "עושים צהריים", התעניינה יעל דן אצל ירקוני לדעת אם יש בראיון דברים שהיא "מתחרטת עליהם". ירקוני ענתה בשלילה אבל הוסיפה משפט: "כשראיתי שמובילים אותם עם ידיים מאחורי הגב, בחורים צעירים, אמרתי, זה כמו שעשו לנו ולילדים בשואה".

עכשיו עמדה כבר המרכזייה לקרוס. מספר הפניות הטלפוניות לתחנה, שלא פסקו מאז שידור הראיון בעשר, עוד גדל ורובן היה ברוח "איך נתתם לאשה הזאת בכלל לדבר". בשעה שלוש כבר הצטרפו אל המגיבים כוחות חדשים, מיומנים ומנוסים. אלה היו המטלפנים הקבועים של התוכנית "יש עם מי לדבר" בהנחיית איתן ליפשיץ.

בתוכניות אלו מגיבים מאזינים מן השורה על ענייני היום. והאישיות המותקפת היא תמיד, על פי הגדרתם, "האדון הנכבד". ו"הגברת הנכבדה" היתה היום יפה ירקוני. המאזין ניסן, למשל, האשים את הגברת הנכבדה ברצון "לעשות לעצמה פרסום". ליפשיץ, בתגובה, הירהר בקול אם "מישהו יבוא להופעה שלה אחרי הדיבורים האלה" ונענה שיש בטח איזה חמישה-עשר אחוז "חסרי חוש שדרה שהיו באים". בתשובה על שאלה של ליפשיץ, "מה צריך לעשות לה?", ענה לו מאזין אחר שצריך לשים אותה בתוך מטוס "עם רוני דניאל ואהוד יערי, את אנשי התקשורת, את כולם, נשבע לך, בתוך מטוס ומעיף אותם מפה, את כולם. כי יש ביניהם התחרות מי הורס את הדגל של המדינה".

בשעה שתיים בצהריים התקשרה מלונדון אורית שוחט, בתה של יפה ירקוני, לאחותה הצעירה רותי בגבעתיים. קודם לכן טילפנה לאמה והעוזרת קירבה לשפופרת את הרדיו. במבזק החדשות ששודר שם דובר על הסערה הגדולה שעוררו דבריה של ירקוני. שתי האחיות טיכסו עצה. בעצת אחותה התקשרה רותי סוויסה לאמה, להזהיר אותה מפני ראיונות נוספים. "אבל", היא אומרת, "הייתי גאה מאוד בדברים שאמרה".

בינתיים צילצל הטלפון גם במשרדו של האמרגן יוסי פלג בתל אביב. בצדו השני של הקו היה מנהל המתנ"ס מכפר יונה, שביקש לברר בזהירות אם "כדאי לקיים מחר בערב את ההופעה", כי "יש איומים לפוצץ אותה". פלג ענה בקיצור, ש"אם יש איומים שיזמינו משטרה" - וניתק. אבל הטלפונים במשרדו של פלג המשיכו לצלצל, ובהם איומים אנונימיים וקללות. "אני לא מייצג את הדעה שלה", אומר פלג שעובד עם ירקוני כבר יותר מ-15 שנים, "אני מייצג את האמנות שלה".

למחרת בבוקר, ערב יום הזיכרון, קיבל פלג עוד שיחת טלפון ממתנ"ס כפר יונה, וזו היתה פסקנית יותר. מבטלים את המופע, אמרו לו. באותו יום צילצלו הטלפונים גם במשרדים למכירת כרטיסים "רוקוקו" ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מספר הטלפון היחיד שהופיע במודעה לקראת אירוע ההצדעה לירקוני היה של "רוקוקו" ואליו פנו המקללים והמאיימים. עד אז, כהגדרת יוסי בנדר, בעליו של המשרד, היתה מכירת הכרטיסים "יפה מאוד". אבל דקות לאחר השידור התקבלו איומים לפוצץ את הערב ולהפגין בפתח האולם. בנדר, שרואה את עצמו אחראי ל"העברת תחושות הרחוב" אל מארגני האירוע, טילפן לאמ"י, הארגון המייצג של אמני ישראל, שיזם והפיק את ערב ההצדעה.

גם מאיר עוזיאל, בעל טור ב"מעריב" וחבר "מועצת הפיס לתרבות ואמנות", ישב בערב יום הזיכרון ליד הטלפון. ב"ידיעות אחרונות" של אותו יום הופיעה הכותרת: "יפה ירקוני: התמונות בשטחים כמו בשואה". המועצה שבה הוא חבר הקציבה כספים למימון האירוע והוא התקשר אל תמי גיא, מרכזת המועצה, והתעניין לדעת אם ראוי שמפעל הפיס יתמוך במי שהתמונות מהשטחים מזכירות לו את השואה. שאלה דומה הפנה עוזיאל גם לחנן יובל, יו"ר אמ"י.

תמי גיא התייעצה עם יו"ר הדירקטוריון של מפעל הפיס, אברהם כץ-עוז. יו"ר הדירקטוריון, שכבר היה מסובך בהאשמות על מעורבות פוליטית בפסטיבל "דוקאביב", קרא את תמליל דבריה של ירקוני והחליט שאין בהם עילה לביטול התמיכה. אצל חנן יובל באמ"י, לעומת זאת, נפלו דבריו של עוזיאל על אוזניים קשובות יותר.

אגרופים מונפים ב"צוותא"

בעוד ביטול מופע ההצדעה מתבשל לאטו במשרדי אמ"י ליד התחנה המרכזית בתל אביב, כבר ידעה ירקוני למחרת, שיום העצמאות הזה לא יהיה דומה לחמישים ושלושה קודמיו. בארבע אחר הצהריים, כשלוש שעות לפני טקס יום הזיכרון בבית הספר "איילון", שבו עמדה יפה ירקוני לשיר את "באב אל-וואד", קיבלה רותי סוויסה שיחת טלפון ממנהלת בית הספר. המנהלת פתחה ושאלה בנימוס איך עוברת המשפחה את היום, אבל מיד עברה לדבר על הורים שכולים, הזכירה את שמו של בוגר בית הספר שנהרג לאחרונה, וניסתה לברר בעדינות אם רעיון ההופעה של סבתא יפה הוא עדיין רעיון טוב. רותי, שהבינה את מגמת השיחה, טילפנה לאמה וגילגלה את השיחה כך שנדמה היה לירקוני שהרעיון לביטול ההופעה בא מיוזמתה.

ביום הזיכרון עצמו ישבה יפה ירקוני בבית. יום הזיכרון הוא היום שלה. "דודו" ו"יצאנו אט" שלה מושמעים ברדיו כל היום ובערב היו לה תמיד הופעות. מכשיר הפקס המשיך בינתיים לטרטר ופלט קללות ואיומים שנאספו בזהירות על ידי רותי סוויסה והוסתרו מאמה. היו גם טלפונים אוהדים: אבי קורן, ישראל גוריון, יוסי בנאי, חוה אלברשטיין וגילה אלמגור; התקשרו גם נציגים של ארגוני מחאה, "האם החמישית", "בצלם" ו"קול אזרחיה", ששמחו לצרף לשורותיהם את זמרת המלחמות.

בשמונה בערב, כשנודע לו על ביטול ההופעה בכפר יונה, הזמין עוזי אסנר את ירקוני להצטרף לערב שירה שאירגן ב"צוותא". אסנר הוא המנהל המוסיקלי של ירקוני, פסנתרן שמלווה אותה כבר עשרים ושמונה שנים. כשהזמין אותה לא תיאר לעצמו שהוא מכין לירקוני חוויה שכמותה לא חוותה עד אז. את קללות הפקס החליפו פרצופים סמוקים מכעס ואגרופים מונפים כלפיה במחאה. ירקוני שרה "האמיני יום יבוא" וארבעים איש קמו ועזבו את האולם בקריאות בוז. כשגמרה לשיר לפני אולם ריק למחצה ביקשו המוחים לחזור ונתקלו בצעקות התומכים. במסדרון הוחלפו דחיפות ונשמעו צעקות.

רותי סוויסה היתה באותו זמן בטקס יום הזיכרון שבו כבר ידעה טליה שסבתה לא תשיר. היא כססה ציפורניים בעצבנות וניסתה לאתר את אמה. באחת-עשרה בלילה תפסה אותה סוף סוף בטלפון. "זה לא היה נורא", סיכמה ירקוני את האירוע ב"צוותא".

את יום העצמאות בילתה יפה ירקוני בבית, מאזינה עם רותי סוויסה ועוזי אסנר לטרטור מכשיר הפקס. למחרת בבוקר קיבלה סוויסה שיחת טלפון מעופר נברו, שאמ"י שכרה את שירותיו כמפיק אירוע ההצדעה. נברו חייב לירקוני את הקריירה שלו. היא הכירה אותו בשנות השמונים כמפיק של ערבי זמר בחולון והמליצה לפני חתנה, הבדרן מאיר סוויסה, וחברו הטוב אלי יצפאן, לשכור את שירותיו כמייצג אמנים. מאז הרחיב נברו את עסקי ההפקה והייצוג שלו, הוא הפיק בשביל אמ"י את ערב ההצדעה המוצלח לשושנה דמארי ומייצג היום, בנוסף לסוויסה וליצפאן גם את שלום חנוך, חנן גולדבלט וכמובן - חנן יובל.

בנותיה של יפה ירקוני מציגות את נברו כמי שעמד מאחורי ביטול ערב ההצדעה. לדעתן, הוא לא רצה לקשור את שמו כמפיק לערב שערורייתי ולא השתדל, למרות שהדבר היה ביכולתו, להעמיד אותו על רגליו (נברו עצמו סירב להתייחס להאשמות והסתפק בהצהרה שהוא "מאוד מאוד עייף מכל העסק הזה"). למחרת יום העצמאות, בבוקר יום חמישי שוחח נברו עם רותי סוויסה. הוא הודיע לה שמממני האירוע חזרו בהם מתמיכתם, ש"אנשים מחזירים כרטיסים" והסיכוי היחיד להציל את הערב הוא פרסום מכתב התנצלות פומבי של ירקוני.

רותי סוויסה התייעצה עם אחותה, אורית שוחט, ששהתה עדיין בלונדון. שוחט אמרה שלדעתה אין על מה להתנצל, אבל תחת האיום לבטל את הערב החשוב כל כך לאמה הסכימה שנציגי אמ"י, יחד עם עוזי אסנר ויוסי פלג, ינסחו מכתב התנצלות.

המירכאות של "ידיעות"

מופע ההצדעה נועד להיות אחד האירועים החשובים בקריירה המוסיקלית של יפה ירקוני, אם לא החשוב שבהם - אירוע שיסכם חמישים שנות יצירה ויותר מאלף שירים מוקלטים על דיסקים ותקליטים. ערב הצדעה לאמנים היה רעיון של דודו דותן המנוח, יו"ר אמ"י בשנים האחרונות. הרעיון היה להפיק ערב שגם יכבד את האמן וגם יכניס הכנסות לקרן שתסייע לאמנים נזקקים. האמנים בכל ערבי ההצדעה מופיעים בהתנדבות וההכנסות ממכירת הכרטיסים, בהם יקרים מאוד, מיועדות לאותה קרן ולכיסוי ההוצאות.

גם ערב ההצדעה ליפה ירקוני נועד להיות כזה והציפיות להצלחתו היו גבוהות, גם בשל הצלחת ערב דומה שנערך לכבודה של שושנה דמארי. אמורים היו להשתתף בו חיים גורי, קורין אלאל, אלי יצפאן, סי היימן, מוטי גלעדי, חופני כהן, יזהר כהן, ורדינה כהן, אביהו מדינה ואחרים. עלות הפקת ערב כזה היא כ-120 אלף שקלים. רוב המימון אמור היה להתקבל משלושה מממנים עיקריים: משרד המדע, התרבות והספורט, שהסכים לתרום 50 אלף שקל ומפעל הפיס, בתרומה של 25 אלף שקל ומגדלי עזריאלי, 20 אלף שקל. מממנים אחרים, כקרן יהושע רבינוביץ, אמנות לעם ואשכולות, היו אמורים לתרום סכומים קטנים בהרבה. האמנים אמורים היו להופיע ללא תשלום ואת אולם "נגה" ביפו העמידה העירייה לרשות המארגנים בחינם. על סמך הצלחת הערב לכבודה של שושנה דמארי צפה יוסי בנדר מ"רוקוקו" מכירת כרטיסים טובה.

מכתב ההתנצלות אמור היה לתת מכת חשמל לגופו של האירוע הגוסס וניסיון אחרון בהחלט להציל אותו. במשרדו של עופר נברו בשדרות נורדאו ישבו איפוא ביום חמישי נציגי אמ"י עם נברו, אסנר ויוסי פלג וניסחו בשביל ירקוני כתב וידוי שהיה מופת לחרטה הנדרשת מנאשם בבית דין צבאי של משטרים ידועים:

"לפני יותר מחמישים שנה האמנתי ושרתי 'האמיני יום יבוא', חוויתי מלחמות קשות ושילמתי מחיר כבד בשכול אישי... מסיבה זאת ומכאב שיצא מדם לבי, כישראלית שתרמה למדינה ונושאת את דגל ההתנדבות לצה"ל לאורך כל השנים, יצאו מפי דברים שאסור שייאמרו בעת הזאת". לסיום מבקשת ירקוני את סליחת החיילים ש"כל אחד מהם הוא כמו אחד מילדי".

יש בהתנצלות זאת הכל: חרטה כנה, הכאה על חטא וגם תוספת של שבח והלל לצה"ל. רק ההתנצלות הסרקסטית של חנוך לוין בעקבות הורדת "מלכת אמבטיה", עשויה להתחרות בעומק החרטה שלה: "בוש ונכלם עומד אני בפניכם היום... שגיתי... אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי... ועם בקשת הסליחה אני מוסיף לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מן השורה, לתפארת המדינה והלאום".

לולא הופיע למחרת ב"ידיעות אחרונות" דיווח על ההתנצלות, אפשר היה לראות בה פתיחת דף חדש ביחסים שבין יפה ירקוני לעם ישראל ואפשרות לחידוש העבודה על אירוע ההצדעה. אבל ב"ידיעות" חשבו אחרת. תחת הכותרת: "יפה ירקוני לחיילים: אני מבקשת את סליחתכם", הופיעה ביום שישי כותרת משנה שמדביקה לירקוני את השוואת "ההתנהגות של חיילי צה"ל בשטחים למעשי הנאצים בשואה".

את ההשוואה, כמובן, ירקוני לא עשתה ו"ידיעות", כמובן, לא תיקן. אבל את החוט הדק שהחזיק איכשהו את האירוע בחיים ניתקו דווקא גרשיים תמימים: הודעת ההתנצלות, נאמר בתוכן הידיעה, "נכפתה" על הזמרת על ידי אמ"י. רק לאלוהי הסגנון ב"ידיעות" פתרונים לשאלת המירכאות ב"נכפתה" ומשמעותן: האם פירושן שההתנצלות רק נכפתה-כביכול? האם הן ציטוט מפי ירקוני הרומזת על כך שההתנצלות נכפתה עליה? אין לדעת, אבל באמ"י רתחו.

ההתנצלות הביאה לחידוש זרם הפקסים העוינים. אסנר ואבי קורן חששו לשלומה של ירקוני ואירגנו משמרות שהייה בביתה. ארוחת הצהריים של שבת הועברה לדירתו של מאיר סוויסה בנחלת יצחק. הסועדים שם הבינו כבר אז, שהידיעה בעיתון קברה סופית את ערב ההצדעה של אמ"י. למה שלא נעשה ערב הצדעה אלטרנטיווי, שאל עוזי אסנר ובתוך שעות אורגן אולם ב"צוותא" ל-15 במאי, ואמנים כארקדי דוכין, אביב גפן, מיכה שטרית ואחרים הבטיחו בשיחות טלפוניות להשתתף בו. "בכלל לא חשבתי על חופש ביטוי", אומרת היום רותי סוויסה. "רציתי רק שיהיה מופע".

התרגיל של חנן יובל

למחרת, יום ראשון, בשתים-עשרה בצהריים, התקשר עופר נברו אל יפה ירקוני. הספונסרים ביטלו את התמיכה, הוא אמר, אנשים מחזירים כרטיסים שקנו, הוא עצמו הפסיד עשרת-אלפים שקל. אנחנו נכנעים, הוא סיכם, אין סיכוי לקיים את מופע ההצדעה.

הסיבות שנתן נברו לביטול האירוע היו נכונות רק בחלקן. מפעל הפיס, למשל, גוף שהתחייב לתרום 25 אלף שקל לאירוע, לא הסיר את תמיכתו. גם משרד התרבות, המדע והספורט, שהתחייב להעביר 50 אלף שקל למימון האירוע, לא חזר בו מהתחייבותו. מגדלי עזריאלי, שכבר העבירו 20 אלף שקל לאמ"י, לא ביקשו את כספם בחזרה. מכירת הכרטיסים אמורה היתה להכניס כ-80 אלף שקל, ומשרד "רוקוקו" היה מוכן, לדברי בעליו, להמשיך ולנסות למכור כרטיסים, לו אך התבקש לעשות כן.

בתוך ארבעים ושמונה שעות מהודעת הביטול כבר עופפו בחלל האוויר פקסים כעוסים. יפה ירקוני הודיעה על ביטול חברותה באמ"י. גידי גוב הצטרף אליה: "אני לא יכול להיות חבר באיגוד שאינו מגן על החברה הכי חשובה בו... זה מזעזע שאמנים צריכים להיזהר בדבריהם. אווירה שכופה דיבור חד כיווני היא איומה" (שוחר תרבות אנונימי ב-ynet המליץ: "להחרים גם את גידי גוב").

עופר נברו, פגוע מביטולי החברות ומהעלבונות שספג חנן יובל, טילפן אל רותי סוויסה באיום מרומז שהוא עוד "יפוצץ הכל". מפעל הפיס, מצידו, מחה בזעם על הניסיון של אמ"י לתלות בו את האשמה לביטול ערב ההצדעה. בהודעה לעיתונות מבהיר יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס, אברהם כץ-עוז, כי לא פנה, לא בכתב ולא בעל פה, למארגנים בבקשה לבטל את האירוע. "ישנם גורמים", נאמר בהודעה, "שנוח להם להפיץ את השמועה כאילו האירוע בוטל בגלל לחץ הפיס - לא היה ולא נברא".

ה"גורמים", כלומר יו"ר אמ"י חנן יובל, מיהר עוד באותו יום לענות לתמי גיא, מרכזת מועצת התרבות של מפעל הפיס: "עם פרסום דבריה של יפה ירקוני הודעתם לי מיד בשיחות שהיו לי עם יגאל עמדי (חבר מועצת עיריית ירושלים וחבר מועצת התרבות של מפעל הפיס), עם מאיר עוזיאל ואיתך, שיש בעיה ומפעל הפיס לא יכול לתת יד למופע פוליטי. הסברתי בתחנונים שאין זה מופע פוליטי, אבל לא קיבלתי מכם שום אישור להקצבה". את התנהגות "מפעל הפיס" מגדיר יובל "תרגיל מדהים".

התרגיל, אמנם לא מדהים אבל בכל זאת תרגיל, היה שייך דווקא ליובל. הוא הסתתר מאחורי גבם של שני חברים חסרי סמכות הכרעה במועצת הפיס לתרבות ואמנות, ובחר להציג את דבריהם כעמדתו הרשמית של מפעל הפיס. יובל ידע שהוא לא יוכל לשאת על כתפיו הצרות את ביטול הערב וחיפש אחר גופים אחרים לחלוק עמם באחריות.

ביום ראשון בערב חזרה אורית שוחט מלונדון, לאחר שהיתה שם עשרה ימים. שוחט היתה זו שייצגה את משפחת ירקוני בהכנות לאירוע ההצדעה, טיפלה במשבר מטעם המשפחה ולכן לא הופתעה, שלושה ימים לאחר ביטול האירוע, לקבל מחנן יובל מכתב אישי שפותח במלים "יפה יקרה, אורית יקרה".

המכתב, בסגנון ילדותי קצת ("אני מרגיש ממש יריקה בפרצופי בתגובתכם אלי"), היה לכאורה אישי אבל הגיע לידי רבים, והטיל את האשמה על אורית שוחט עצמה, תוך שהוא רומז רמיזות מכוערות למצבה הנפשי הרעוע כביכול של יפה ירקוני.

"את הבטחת להיות הש"ג ונטשת את משמרתך (ואת יודעת על מה אני מדבר) ולכן קרה מה שקרה וכל אשר התרחש בהמשך", כתב יובל לשוחט. למי ששאל את יובל למה התכוון בכך, ענה שירקוני "קצת לא בסדר". היום דורשת שוחט לדעת למה הוא מתכוון ב"לא בסדר", ומאשימה אותו בניסיון ליצור את הרושם שיפה ירקוני אינה אחראית לדבריה. "למעשה", היא אומרת, "שיתפתי אותו רק בכך שיש לה זיכרון חלש ולכן לקחתי על עצמי את התיאומים שהיא היתה מעורבת בהם".

במכתב לשוחט צירף יובל גורם נוסף שאחראי, לדבריו, לביטול המופע: המשרד למכירת כרטיסים "רוקוקו". "מה אני צריך לעשות", הוא כתב לאורית שוחט, "כשמשרד הכרטיסים ש היווה את הבסיס הכלכלי למופע אינו מוכן מבחינתו לקחת אחריות כספית לאור התגובות האיומות והמכוערות". לבנדר, מנהל המשרד, גרסה שונה: אילו היו אומרים לי להמשיך ולמכור כרטיסים, הוא אומר, הייתי ממשיך, אבל אמ"י לא היו מעוניינים בכך.

חנן יובל סירב לענות על שאלותי, אבל עיקרי עמדתו מופיעים במכתב תגובה על רשימת ביקורת שפירסם נחמיה שטרסלר במדור "מלח הארץ" (ראו מדור "תגובות" בגיליון זה). פקידה באמ"י הנחתה אותי לכתוב "מה שאתה רוצה" והפנתה אותי למודעה שפירסם האיגוד ב"הארץ" ("נותני חסות חזרו בהם מהסכמתם לתמוך במופע, אמנים אשר נפגעו מדבריה ביטלו את השתתפותם").

בינתיים התייצבה אורית שוחט לראיונות בלימה ברדיו ובטלוויזיה וניסתה להעביר את כובד הדיון הציבורי מתוכן הדברים שאמרה אמה לחרם ההיסטרי נגדה. היא הגדירה את השאלות בנוסח "איך מרגישה אמך?" כבלתי חשובות. "בצרפת צועדים עשרות אלפים ונושאים שלטים שהם מתביישים. איפה הבושה שלנו", היא שואלת. "איפה המחאה על תופעות פאשיסטיות? במקום למחות על סתימת פיות שופכים פה יין צרפתי".

השם נמחק מהרשימה

שיחה עם יפה ירקוני היא אירוע שמחייב ניידות. לאורך קריירה של חמישים שנה ואלף שירים מוקלטים הצטלבו בדרכה פוליטיקאים רבים, אמנים וסתם אזרחים ובכל פעם שמזכירים אחד מהם קופצים לחדר קטן, שתצלומים בשחור-לבן תלויים על קירותיו, כדי לראות במי מדובר. מדברים על אריאל שרון ומיד קמים והולכים לראות. הנה הוא, שרון, במלחמת יום כיפור בתעלה, עם בלורית מתנופפת, ולידו יפה ירקוני לבושה בשחור ושיערה מתנופף אף הוא ברוח.

התצלומים הם סיפור המדינה כפי שהוא משתקף בחייה של אחת יפה אברמוב מגבעתיים, שנישאה ליוסי ג'וסטין, סרג'נט בבריגדה, שנהרג שבועיים לאחר החתונה באיטליה, שנישאה לאיש ההגנה שייקה ירקוני, לו ילדה את אורית שוחט, עיתונאית, לשעבר חברת מערכת "הארץ", את תמי צרפתי, דוקטורנטית להיסטוריה המשתלמת בלוס אנג'לס ואת רותי סוויסה, גננת מגבעתיים. הנה ירקוני עם גולדה, עם קיסר יפאן, עם שייקה אופיר, עם דני קיי, וקליף ריצ'רד - תמיד גבוהה מכולם בראש. תצלומים רבים עם חיילים. חיילים ממלחמת העצמאות, וחיילים ממלחמות סיני, ההתשה ויום כיפור. התמוהות דומות: ירקוני במרכז, לבושה שחורים, וגוף גדול וירוק של חיילים חושפי שיניים בחיוך מקיף אותה.

אחרי יותר מחמישים שנה מוצאת עצמה יפה ירקוני נבעטת פתאום ממרכז הקונסנזוס אל השוליים הפוליטיים שלו. והיא מסתגלת בקושי למצב החדש. בתה אורית וחתנה יגאל שוחט, הפעילים לאחרונה למען הסרבנים, כבר רגילים בכך. אחרי שיחות הטלפון המאיימות (בדרך כלל: איחולים למוות בפיגוע הבא) והפקסים שנשאו תכנים דומים, הגיע תור זרי הפרחים והודעות התמיכה. עודד קוטלר שלח מכתב מעודד, חיים חפר טילפן, גם אלונה קמחי ואורנה בנאי. משפחה מגבעתיים עוד זוכרת לה לטובה את הד"ש שהביאה הזמרת מהבן בחזית התעלה ושלחה ברכות עם זר שושנים אדומות.

עכשיו היא יושבת בסלון, רכונה על ערימת מכתבים ופוחדת "ממכתבים רעים". לפני שבוע קיבלה מכתב ומן המעטפה נשרו שברי דיסקים שלה. את שיחות הטלפון היא מעבירה לבנותיה לסינון ולאבחון מוקדם. כבר שבועיים היא לא יוצאת מהבית. היא מספרת על אשה לא צעירה שעקבה אחריה בסופרמרקט השכונתי עם "חבילת מרגרינה ביד - עד לקופה". שם נזפה בה האשה בשם ניצולי השואה וקיבלה בתשובה הרצאה על השכול הפרטי שלה.

יש משהו נוגע ללב בתמימות שלה, החובקת את האמנים כי "כולם כאלה" ומוחלת להם מראש למרות שלא תמכו בה, כי "זו פרנסה ויש להם משפחות". היא לא כועסת על מוטי גלעדי שסירב להופיע בערב ההוקרה ("הוא הזמין אותי לערב שהעלה ביידיש, לא הבנתי מלה אבל הוא נורא שמח שבאתי"), גם לא על חופני כהן ("ההצדעה היא פרגון - מה יש לפרגן לה?") או אביהו מדינה וורדינה כהן, שהודיעו שלא ישירו בערב ההוקרה שלה. היא היתה שמחה גם להופיע לצדו של אריאל זילבר, למרות שדעותיו הפוכות לשלה.

"אני לא פוליטיקאית", היא אומרת, "אבל יש לי דעה פוליטית". את הפוליטיקה שלה אפשר לסכם במשפט אחד: "צריך כבר להחזיר להם את השטחים וזהו". ירקוני לא בררנית במיוחד גם באשר להשקפותיו הפוליטיות של קהל מאזיניה. באריאל כבר הופיעה ולפני שנה נשאה את משנתה המתומצתת באוזני חובשי כיפות בפתח תקווה (כדי לצאת משם בשלום נאלצה להעזר בנהג שלה: "הוא שמר עלי עם הידיים - ככה!").

אמרת לגלי צה"ל: "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה", לאילו "דברים" התכוונת?

"התכוונתי לרישום המספרים על הידיים, זה ממש זיעזע אותי, זה לא מה שעשו לנו הגרמנים?"

בלי לרצות בכך, מתוך סערת רגשות שהתעלמה מהנזק שהיא עלולה להביא על עצמה, העלתה יפה ירקוני שאלות שלא מקובל להעלות: האם הנאצים ומעשיהם היו מהות אחת, או שיש "מעשים נאציים"? האם אנחנו, קורבנות הנאצים, מסוגלים לעשות מעשים כאלה? האם מותר לנו בכלל לבדוק את מעשינו, או שנוקע כמי שעוזרים לאנטישמים?

לאמנון דנקנר, עורך "מעריב", יש תשובה ברורה: "יפה ירקוני הצטרפה לאנטישמים החדשים באירופה", כתב בשבוע שעבר. בתחתית העמוד, במרחק ארבע אצבעות מדבריו הנוקבים של העורך הראשי, הציע דידי מנוסי גרסה משלו לקביעה של דנקנר: "אנטישמיות גוברת/ (פקט היום לצערנו)/ משמשת תואנה גם/ לשוטים מבני עמנו/ לשטח כל איוולת/ ועוולה מפרי ידנו/... שהרי בין כך וככה/ העולם כולו נגדנו".

יפה ירקוני נבהלה. היא ממהרת להראות פקס ממי שמגדיר עצמו "ניצול שואה" ובו הוא מודה לה על דבריה וכותב שצריך ללמוד מהשואה לא להשפיל, לא לבזות ולא להתעלל בעמים אחרים.

למדת לקח כלשהו מהאופן שבו התקבלו דבריך?

"כן, יותר לא אדבר פוליטיקה, אף פעם".

אבל האירועים בשבוע שעבר הוכיחו שלקחים היסטוריים או אישיים לא יכולים לכבות את הלהט הפטריוטי ששטף את ישראל. ברחובות פאריס צעדו רבבות במחאה על סכנת הפאשיזם שלא דוגל, כידוע, בחופש דיבור, ובבאר-שבע ביקשה קבוצת מרצים למנוע מיוסי ביילין להרצות באוניברסיטה. אחד המרצים מקבוצה זאת, פרופסור לכימיה, גם כינה את ירקוני "מכחישת שואה". יו"ר מועצת תנועות הנוער, אחד יואל חסון, נציג בית"ר ופעיל ליכוד, אמר לשלי יחימוביץ בגלי צה"ל שתנועות הנוער "לא רוצות לייצג יותר את שירי יפה ירקוני" ונענה בהערתה, "בכל הכבוד, מי אתה בכלל?"

בשבת עמדה יפה ירקוני להשתתף בבוקר תרבות של "מעריב" במוזיאון תל אביב. כל השבוע התחבטה בשאלה אם כדאי לה להופיע. כדי לגייס קצת אומץ היא גם הבטיחה לעצמה שהיא "בכלל לא פוחדת". ביום שלישי הודיעה אורית שוחט למארגני האירוע שיפה ירקוני "עדיין מתלבטת". ביום חמישי כבר לא היה צורך בהתלבטות. שמה של יפה ירקוני פשוט נמחק מרשימת המופיעים.

זה היה היום שבו נשברה. רותי סוויסה מספרת שבכתה. "זמרת המלחמות", אשה בת 76, כלת פרס ישראל, בכתה כיוון שהיתה בטוחה ש"יותר לא יהיו לי הופעות". בארוחת הצהריים בשבת היה כבר מצב הרוח טוב יותר. את הסלטים והקציצות אכלו הפעם מתי כספי, אבי קורן והנכדה דפנה, שהגיעה במיוחד לערב ההוקרה שלא היה. מבצע "חומת מגן" הסתיים אבל האווירה נשארה עכורה, ביקור ועדת הבדיקה של האו"ם לג'נין ריחף מעל השולחן כצל כבד.

בימים כאלה, כותב ג'ורג' אורוול ב-"1984", מצפים מחבר המפלגה "שלא יהיו לו רגשות אישיים ואף לא הפוגות בהתלהבות. הוא אמור לחיות בקדחת מתמדת של שנאת אויבים מבחוץ ושונאים מבית, שמחה על ניצחונות ושפלות רוח לפני עוצמתה וחוכמתה של המפלגה". מחליפים "מפלגה" ב"מדינה" ואז גם עירית לינור תשמח לחתום על כל מלה. *

על סדר היום

הממשלה תתכנס הערב להצביע על הדחתו של ראש שב"כ רונן בר

עוכבו שני חשודים כחלק מחקירת הקשרים בין אנשי לשכת נתניהו לקטאר

נתניהו: באמריקה ובישראל, הדיפ סטייט מנסה לסכל את רצון העם באופן מעוות

קופים, אריות, אנקונדה וצפרדעים - הסחר בבעלי חיים משגשג ברשת

היא הבטיחה שתקנה בשבילם יצירות אמנות. היום נשלחה לכלא על הונאה

כתבות שאולי פספסתם