הראשון לעציון: האיש שגידל יענים, פומלות ויישובי יהודיים

מעטים האנשים שזכו שייקרא על שמם לא רק יישוב אחד בארץ, אלא אזור שלם. אחד מהם הוא שמואל צבי הולצמן, יזם וגואל אדמות שרכש לפני תשעים שנה אלפי דונמים בהרי יהודה, במטרה להקים בהם התיישבות יהודית. לשטח הזה הוא קרא "עציון", בתרגום לשם משפחתו; "הולץ" שפירושו עץ בגרמנית. גוש עציון – על יישוביו, מאחזיו ורבבות תושביו – נושא את השם עד היום.

בחלוף השנים נשכח הולצמן, וכך גם מסכת חייו המרתקת והצבעונית. שורת התארים שלו הייתה מרשימה ומגוונת להפליא: תלמיד חכם, סוחר ותעשיין, מגדל יענים, יבואן עצים אקזוטיים, בעל מכרות זהב, שופט, סוכן ביטוח, מפתח זנים וציוד חקלאי, איש ציבור, סופר ועיתונאי. בין השאר ייבא לארץ את הפומלה מזן "גוליית" הנאכלת בישראל עד היום, העלה לכאן זני עשב המשמשים במדשאות שמעטרות את מרחבי ארצנו, והמציא שיטה לניצול שפכים שנחלה הצלחה גדולה באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לצד אלה הוא גם נחל לא מעט כישלונות, אך דבר לא היה יכול לרפות את ידיו.

עם כל פעולותיו ויוזמותיו החדשניות, סיפורו האישי של הולצמן מעולם לא סופר כראוי. רק כעת, 51 שנים לאחר פטירתו, יוצא לאור ספר המגולל את קורות חייו הסוערים. הספר רואה אור בהוצאת "עציון" של בית ספר שדה כפר־עציון, כנראה האכסניה הטבעית ביותר לביוגרפיה כזו. המחברת לעומת זאת מגיעה מאזור גיאוגרפי וחברתי שונה מאוד מחבלי הארץ שהולצמן גאל. למעשה, במפגש שלה עם אנשי כפר־עציון, לקראת הפקת ספרה "האיש שנטע חלומות", היא הגיעה בפעם הראשונה לקיבוץ הנושא את שמו של הולצמן.

מיכל גל, בת למייסדי בית־השיטה, מתגוררת היום ביישוב מנוף שבגליל התחתון. הקשר שלה לסיפורו של הולצמן נוצר דרך דליה נהרי, נכדתו הבכורה. נהרי היא תושבת הקיבוץ אילות, שגל התגוררה בו בעבר, והשתיים הן חברות קרובות. כשבניהן הבכורים הגיעו לגיל מצוות ונדרשו לכתוב עבודת שורשים, נחשפה גל לסיפור המרשים של הסבא־רבא האגדי שמואל הולצמן, אך באותו שלב עדיין לא העזו צאצאיו לגעת בארגזים העמוסים שהותיר האיש רב־הפעלים, וליזום כתיבת ספר על חייו.

במשך שנים נשמרו ארגזי הארכיון אצל איילת הולצמן, אלמנתו. היא נפטרה בת מאה, בשנת 1986, והעיזבון עבר לבתה אהובה. "במשך השנים פנו אליה עיתונאים שביקשו חומרים", מספרת נהרי, בתה של אהובה, "אבל אמא פחדה שזה יצא משליטה ויקבל פרשנויות. גם היא חשבה שמגיע לסבא ספר שיקבץ הכול, אבל לא ידעה איך יטפלו בחומר, ולכן שחררה רק מעט".

בשנת 2010 נפטרה אהובה, והיא בת 96. כעת נדדו הארגזים לביתה של נהרי באילות. "הבנתי שאם לא אטפל בזה, הילדים שלי, שלא הכירו את סבא, כבר לא ישקיעו בכך", היא אומרת.

הולצמן ניהל מגעים לרכישת אחוזה בדרום לבנון, ותכנן הקמת מושבה חקלאית בעזה. במקביל הגיש לבריטים תוכנית מפורטת להתיישבות בערבה. "מדהים לראות כמה התוכנית שלו תואמת את עקרונות ההתיישבות שם היום", אומרת גל. "הוא ידע מה אפשר לגדל ואיך הבדואים יכולים להשתלב

מיכל גל ראתה את העיזבון עוד כשנהרי ישבה שבעה על אמה. "מצאתי שם רשימה שהולצמן כתב – הפעולות שהוא עשה למען ארץ ישראל. אני זוכרת שקראתי את זה, והשתאיתי משורה לשורה. התייעצנו עם ההיסטוריון ניר מן, שאני מכירה מבית־השיטה, והוא אמר שלא כדאי שהיסטוריון יכתוב את הביוגרפיה, כי זה ייקח הרבה שנים והספר יהיה פחות נגיש. במקום זה הוא הציע שאני אכתוב".

מאז צאתה לפנסיה עוסקת גל בכתיבת סיפורי חיים, ובשנים האחרונות הספיקה להוציא יותר מעשרה ספרים. גם הפעם היא החלה במלאכה כשלנגד עיניה עומדים קודם כול הנכדים והנינים שיקראו את קורותיו של הסב, ועם זאת היה ברור לה שאי אפשר להסתפק בסיפור אישי־פרטי. "אודי בעלי, שסייע לי בכתיבה, אמר מההתחלה שזו דמות ציבורית שצריכה להגיע לקהל הרחב. ובכל זאת, ניגשתי למשימה כמו לכתיבת ספר משפחתי, וגם הגבלתי את עצמי ל־200 עמודים עם תמונות, כדי שהספר יהיה קריא ונגיש לדורות הבאים. הבעיה הייתה שבארגזים חיכו לי אלפי מסמכים, יומנים והתכתבויות. הולצמן אהב לכתוב ותיעד בלי סוף. הייתי צריכה להקליד, לסרוק ולבנות רצף אירועים, ובעיקר לבחור על מה לוותר. רק החלק הזה נמשך כשנתיים".

דוגמני פירות

שמואל צבי הולצמן נולד באוקטובר 1883 בעיר העתיקה בירושלים, בן למשפחה שעלתה מרוסיה. את האופי היזמי, לפי גל, הוא ירש מסבו הרב אריה לייב, שייסד את מפעל היינות המודרני הראשון בארץ, ומאביו מאיר, שניהל ופיתח את היקב המשפחתי והנהיג בו שיטות ייצור שלא היו מוכרות כאן. הולצמן הצעיר למד ב"חדר" בעיר העתיקה, ולאחר שהמשפחה יצאה מבין החומות לשכונת מאה־שערים החל ללמוד בישיבת "תורת חיים". בגיל 16 הוא נשלח ללימודי רבנות בישיבה בארה"ב, אבל יצר ההרפתקנות הוביל אותו לעזוב כעבור שנתיים את בית המדרש, לעלות לספינה ולהפליג כמלח ברחבי העולם. כך הגיע לדרום־אפריקה, והיה לסוחר בבגדי גברים וליצואן נוצות יען לקישוט. בשלב מסוים התגייס לצבא הבריטי, השתתף במלחמת הבורים השנייה ואף קיבל דרגות קצונה.

ב־1903 חזר הולצמן לארץ ישראל, מצויד באמצעי תחבורה שטרם נראה אז בארץ – אופניים. הוא נשא לאישה את איילת גורדון, בת למשפחת חובבי ציון ממושבת ראשון־לציון, והזוג הצעיר השתקע ברחובות. הולצמן רכש חלקת אדמה, נטע פרדס גדול ופתח בקריירה חקלאית, אבל ההרפתקנות שוב הייתה חזקה ממנו. ב־1907 נסע לחבש, כדי לממש את התוכנית שרקם עוד כשגר בדרום־אפריקה – להיות "מגדל בנות היענה הראשון בפלשתינה". בשובו הביא ארצה באוניות 11 יענים. מכל הארץ באו לראות את הפלא, אבל העופות הגדולים לא האריכו ימים. חלום היענים של הולצמן, אגב, הונצח לימים בספר "נוצות" של חיים באר.

עוד לפני שכשל מיזם היענים, שב הולצמן והפליג אל מעבר לים, הפעם כדי לייצא יין לסינגפור. גם הניסיון הזה נחל כישלון, והולצמן חזר ארצה – הפעם עם 200 מיני עצים וצמחים. ארץ ישראל לא האירה פניה לדיירים החדשים, והצמחים לא שרדו לאורך זמן, למעט הפומלות. ב־1911 הרחיק היזם הנמרץ עד אוסטרליה, בלוויית שני אחיו, אשתו ובנו. יחד עם האחים הוא הקים במערב היבשת בית מלאכה לבגדים וחנות לחפצי יוקרה, וכעבור זמן קצר קיבל זיכיון לכריית זהב. שני המכרות שלו, שזכו לשמות "הר ציון" ו"תקווה", לא הניבו לו הכנסה ניכרת.

בינתיים עסק הולצמן גם בצורכי ציבור – הוא היה חבר מועצת העיר פרת', ייסד אגודה ציונית במערב אוסטרליה, היה חבר בוועדת החקלאות של ממשלת אוסטרליה ואפילו התמנה לשופט שלום. במישור העסקי הוא גם הקים חברה לכריתת עצים ונכנס לתחום הביטוח. ב־1926, אחרי 15 שנות מגורים באוסטרליה, חזרה המשפחה לארץ ישראל – שכבר הספיקה לעבור משליטה עות'מאנית למנדט בריטי. הולצמן, אז אב לשלושה, ניסה שוב את כוחו בחקלאות. הוא שיקם את הפרדס שלו, הנהיג בו שיטות עיבוד והשקיה חדשניות, ייבא 15 זני דשא מעבר לים, ובעיקר פעל להפיץ את כל החידושים שלו ברחבי הארץ. והולצמן בהחלט ידע להפיץ. הוא הכין עלוני הסברה, דאג לצלם את פירותיו בסטודיו מקצועי, פרסם מאמרים בעיתונים מדי שבוע ונפגש עם עיתונאים. בשנת 1933 קיים תערוכה שהוצגו בה 150 מיני פרי שהיו אז בגדר חידוש בארץ. הולצמן גם כינה בשמות עבריים כמה מהפירות החלוציים; חלקם, כמו "לימון מאיר", מוכרים עד היום בשוקי העולם.

בספר מעלה גל את התהייה המתבקשת: כיצד אדם נטול השכלה פורמלית הצליח להשתלב במגוון תחומים רחב כל כך ולהפגין בהם ידע רב כל כך. היא מציעה שהיכולות הללו נטועות ב"חריפותו האינטלקטואלית וכושר הלמדנות שרכש בעולם התורני", היא כותבת, "ואולי תאוות ידע שלא ידעה שובע. בכל נושאי חקירותיו של הולצמן בולטת המגמה למצוא את התועלות שאפשר להפיק מהצמחים השונים ומהחדרתם למעגלי הייצור החקלאי התעשייתי, ובכך להרחיב את הבסיס הכלכלי של איכרי הארץ ועובדיה".

הולצמן הפליג לסינגפור כדי לייצא יין, וחזר עם 200 סוגי עצים וצמחים. ארץ ישראל לא האירה פנים לדיירים החדשים, והצמחים לא שרדו לאורך זמן, למעט הפומלות. אחרי שנים קיים הולצמן תערוכה שהוצגו בה 150 מיני פרי שהיו אז בגדר חידוש בארץ. הוא גם נתן שמות עבריים לכמה מהפירות, וחלקם, כמו "לימון מאיר", מוכרים עד היום בשוקי העולם

המוסדות רצו בלעדיות

כשהחלה העלייה החמישית, בתחילת שנות השלושים, יזם הולצמן תוכניות לרכישת קרקע ליישוב חקלאי באזורים מרוחקים או מאתגרים. עוד לפני שקנה אדמות בהרי יהודה הוא ניהל מגעים לרכישת אחוזה בדרום לבנון וכתב תוכנית לייסוד חברת מניות שתקים מושבה חקלאית בעזה. במקביל הוא הגיש לממשל הבריטי, יחד עם כמה שותפים, תוכנית מפורטת להתיישבות יהודית בערבה הדרומית. התוכנית הזו כללה בין השאר ייבוש המלחות הגדולות, חפירת בארות, סלילת כבישים והעסקה של הבדואים החיים באזור. ההצעה נבחנה ברצינות בידי שלטונות המנדט, אך באוקטובר 1934 הוחלט לדחותה.

גל, תושבת הערבה לשעבר, מציינת שלאחר קום המדינה התממש חלום ההתיישבות שם בקווי מתאר דומים מאוד לאלה שהגה הולצמן. "מדהים לראות כמה התוכנית שלו לערבה תואמת את עקרונות ההתיישבות באזור היום. הולצמן ידע כבר אז איך לייבש את המלחות, אילו מרחקים צריכים להיות בין היישובים, מה אפשר לגדל ואיך הבדואים יכולים להשתלב. הוא גם הגיע לאילת לפני דוד בן־גוריון ולפני כל המנהיגים של אז".

באותו עשור התרחש הפרק הבולט והחשוב ביותר בחייו ובפועלו של הולצמן – יוזמת ההתיישבות בהרי יהודה, שפרצה בהמשך את הדרך להקמת גוש עציון. "הוא לא היה היחיד שחשב על התיישבות בהר", מציינת גל, "אבל הוא היה אולי הכי סוער, הכי מגובש והכי מעשי. הוא פשוט עשה את זה".

היו מי שקדמו להולצמן בניסיון המעשי לייסד התיישבות בין ירושלים לחברון. כבר בינואר 1927 הוקם היישוב מגדל־עדר סמוך לצומת גוש עציון של היום, ביוזמתה של חברת "זיכרון דוד", התאגדות יהודים חרדים מירושלים. במאורעות תרפ"ט (1929) נהרס מגדל־עדר וננטש, וכך הגיע לסיומו פרק ההתיישבות הראשון של הגוש במאה העשרים. כעבור ארבע שנים, באוגוסט 1933, ייסד הולצמן את חברת "אל ההר", שמטרתה לרכוש קרקעות בהרי יהודה וליישבן ביהודים. כמו ביוזמות אחרות שלו, גם כאן התערבבו מניעים כלכליים עם רגשות ציוניים. בתדפיס שכתב הולצמן מצוינים כמה נימוקים להשקעה בפרויקט, כמו מחירי האדמות הנמוכים יחסית באזור ריק כמעט מיישובים יהודיים, והתנאים המעולים לגידול עצי פרי במקום. בנו של הולצמן הוסיף לימים עוד נימוק: כמי שקיבל חינוך תורני, חש אביו קשר נפשי חזק להרי יהודה ולחברון, ולכן העריך שההתיישבות באזורי מורשת כאלה תהיה מושכת גם בעיני יהודים מחו"ל.

בתחילה רכש הולצמן מחברת "זיכרון דוד" את אדמות מגדל־עדר הנטושות. בהמשך קנה אלפי דונמים מערביי הכפרים בסביבה, ונשא ונתן לקראת עסקאות בהיקף עשרות אלפי דונמים נוספים. תוכניתו הייתה לייסד שלוש נקודות התיישבות: מושבה חקלאית על אדמות מגדל־עדר, שתיקרא כפר־עציון; המושב פרי־עמל, שיועד לבעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים; ועיירת הנופש יער־עציון, שיהיו בה מעונות קיץ, בתי מלון ודירות קיט.

כדי לקדם את מכירת החלקות החל הולצמן לארגן סיורים לאזור, כולל ביקור של משלחת ארכיאולוגים ועיתונאים. בכך הקדים בעשרות שנים את הסיורים שמועצת גוש עציון מקיימת היום למובילי דעת קהל. בחוברת שיווקית של חברת "אל ההר" הובטחה לרוכשי החלקות העתידיים "התיישבות זולה ובריאה", על בסיס אוויר הרים צונן, מעיינות מפכים וקרקע חקלאית טובה.

הולצמן תכנן להקים בחבל עציון גם משתלה, תחנת ניסיונות ובית לסופרים עבריים, שייקרא על שם חיים נחמן ביאליק. ב־1935 הוא שיכן קבוצת פועלים במבנה "המנזר הרוסי", כדי שיכשירו את הקרקעות באזור לחקלאות. בתחומי מגדל־עדר הנטוש הקים הולצמן מבנה בן שני חדרים ומרפסת, כדי שישמש מרפאה ובית מרקחת לפועלים ולתושבי האזור. הוא אף הביא למקום את בנו מאיר, בוגר לימודי רפואה באנגליה, וקיווה שהגשת העזרה הרפואית לערביי הסביבה תסייע לקירוב לבבות ולבניית מערכת יחסים טובה. ד"ר מאיר הולצמן שהה שם כשלושה חודשים, ועזב בעיקר מחוסר פרנסה. מבנה המרפאה הקטן שהקים אביו קיים עד היום.

כמו חלומות אחרים של הולצמן, גם חלום ההתיישבות בהר קרס בתוך שנים ספורות. הגורם הראשון והעיקרי לכישלון היה המרד הערבי הגדול שפרץ ב־1936. הערבים החלו להתנכל לפועלי כפר־עציון, לעקור את מטעיהם ולירות לעברם. הפועלים והשומרים החזיקו מעמד ביישוב המותקף במשך 18 חודשים, אך באביב 1937 הם נאלצו להימלט מהמנזר הרוסי ולנטוש את האזור.

מיכל גל (למעלה): "בערב לרגל צאת הספר, התעורר ויכוח נרגש על המניעים של הולצמן. בחלק מהמקרים נראה שדחף אותו הרצון להצלחה כלכלית, אבל אני חושבת שגם כשהוא הלך לכאורה לחפש עושר, מניע העומק שלו היה הרצון להשיג מספיק משאבים כדי לממש חלומות ציוניים. לא הייתה בו תאוות בצע"

הסיבה השנייה לפירוק המיזם הייתה המשבר הכלכלי בארץ, שפרץ לאחר פלישת איטליה לאתיופיה ועל רקע החשש ממלחמת עולם. הבנקאות הארצישראלית נפגעה מהמלחמה באפריקה, העלייה הצטמצמה, מדינות אירופה הטילו איסור על שליחת מזומנים לארץ – וכך העברת הכספים מרוכשי הקרקעות נעצרה, וחברת "אל ההר" נפגעה אנושות. מצד אחד היא נאלצה להחזיר לקונים את השקעתם, ומנגד הייתה מחויבת לשלם לספקים ולפועלים. במקביל היא גם לא הצליחה להשלים את רכישת חלק מהקרקעות. הולצמן, שהשקיע בחברה את כל משאביו, נאלץ למכור את פרדסיו, איבד את בעלותו על קרקעות ונכסים, ובסופו של דבר פרש מ"אל ההר".

לכישלון גרם דבר מה נוסף: מדיניותם של המוסדות המיישבים ה"רשמיים", שהתנגדו ליוזמה הפרטית לרכישת קרקעות ולהקמת יישובים. חילוקי הדעות הידרדרו לסכסוך אישי בין הולצמן ליוסף וַיְץ, ראש מחלקת הקרקעות והייעור של קק"ל. גל מציינת שבתחילה שררה הערכה עמוקה בין ויץ להולצמן. שניהם היו מסורים לבניין העם והארץ, ושניהם אהבו צמחים ועצים. ויץ אומנם הביע הסתייגות מעסקאות קרקע פרטיות, אבל בניגוד לרוב מנהיגי המוסדות הוא התייחס בחיוב להתיישבות בהר, וגם כתב על כך מאמר שכותרתו "אל ההרים". השניים נפגשו כמה פעמים, ועל אף הסתייגותו של ויץ פרסם הולצמן את שמו כאחד מחברי הוועדה המייעצת של החברה.

בהמשך הדרך פרצו ביניהם מחלוקות רבות, למשל בדבר תמחור הקרקעות, הסיכוי להקים רפתות ולולים, או השתתפותו של הולצמן בתחנת הניסיונות של קק"ל באזור. כשהעמיק המשבר בין השניים, ויץ דרש להודיע על התפטרותו מהוועדה. המחלוקת גלשה לפסים אישיים, הגיעה לעיתונות והמשיכה לבית המשפט. בהסכמת שני הצדדים עבר התיק להליך בוררות, שלא תועד; הולצמן מצידו המשיך עד סוף ימיו להאשים את ויץ בהכשלתה של חברת "אל ההר" ובפשיטת הרגל שנקלעה אליה בסופו של דבר.

את קרקעותיה הנטושות של החברה רכשה קק"ל. הולצמן לא זכה להגשים את חלומו, אבל 10,000 הדונמים שרכש בהרי יהודה היו בסיס להקמת יישובי גוש עציון בשנות הארבעים, ואחר כך גם להתיישבות המחודשת במקום לאחר מלחמת ששת הימים.

יוחנן בן־יעקב – תושב ותיק בכפר־עציון, חוקר תולדות הגוש ובן להורים שהיו חברים בכפר־עציון בשנות הארבעים – אומר לגל בספר: "ההורים שלנו, אנשי 'קבוצת אברהם', לא היו עולים להקים מחדש את כפר־עציון אלמלא הולצמן קנה את האדמות שהפכו לקניין העם. התנועה הציונית הגיעה אל ההרים בעקבות הולצמן. הוא גרר את הציונות להרי גוש עציון".

הצלחה דרך הביבים

לאחר כישלון "אל ההר" נשאב הולצמן ליוזמות חדשות במאמץ להחזיר חובות, וכנראה גם כדי להמשיך לרצות את יצר ההרפתקנות שלו. התוכניות הבאות שהגה כללו קיום מרוצי אופניים בינלאומיים, הקמת חברה למרוצי סוסים וייסוד חברת הקבורה "עפרון" ליהודים מחו"ל שרוצים להיקבר בארץ ישראל. בשנת 1938, לאחר שניסיונותיו לשיקום מצבו הכלכלי עלו בתוהו, הפליג הולצמן לבדו לאנגליה, לנסות שם את מזלו. הוא הקים בעיר לידס מפעל לייצור קומפוסט, שהפך אשפה אורגנית וביוב לדשן לצמחים. הפעם המפעל שלו נחל הצלחה, אבל גם זה לא הרגיע את הולצמן, והוא עזב הכול והפליג לדרום אמריקה כדי לחפש זהב בגינאה הבריטית. המזל לא האיר לו פנים שם, ובראשית שנות החמישים, לאחר למעלה מעשור בנכר, הוא חזר ארצה למשפחתו ברחובות.

בגיל שבעים, כשמצבו הבריאותי כבר רעוע, ניסה הולצמן לנטוע מטעי פקאן ברחבי הארץ ופרדסי פומלות בנגב וליד אילת. הוא גם ביקש ליישם כאן את הניסיון שרכש בטיפול בשפכים, והכין תוכניות לייצור זבל אורגני מהפסולת של שלוש הערים הגדולות. בנוסף ניסה לשכנע את הממשלה לייער את הנגב בעצי־צל מאוסטרליה. אפילו בחודשים האחרונים לחייו לא נח, והגה רעיון לשימוש באצות ים להפקת יוד.

בדצמבר 1960 הלך הולצמן לעולמו, לאחר שלקה בהתקף לב. הוא לא זכה לראות את חידוש ההתיישבות בגוש עציון ואת התממשותן של רבות מתוכניותיו לאזור. בסיום ספרה כותבת גל: "למרות המחזוריות הבלתי פוסקת בחייו – מגאות נלהבת אל תהומות השפל, כמו גורל טרגי שחזר על עצמו – אפשר לראות איך לא מעט מהמיזמים שלא התגשמו תחת ידיו המשיכו ברבות הימים, ועודם ממשיכים, לרקום חיים אחריו".

כיצד נדחק הולצמן, למרות כל מפעלותיו, מהתודעה ההיסטורית שלנו?

"הוא היה דמות מוכרת מאוד עד 1936, אבל לאחר מכן, בשנות הקמת הקיבוצים בגוש עציון ומלחמת העולם השנייה, הוא לא היה כאן. הוא גם לא היה בארץ בימי הקמת המדינה – כשנוצרו כל המיתוסים, כשנקבע מי 'בפנים' ומי לא. בנוסף, הכישלון שלו היה עמוק מאוד, ואנשים אוהבים לזכור הצלחות. רוב המפעלים שלו התפוגגו או נכשלו, וגם את אלה שהצליחו הוא עזב לטובת מיזמים אחרים".

לא קל להכריע מה היה המניע העיקרי ליוזמותיו של הולצמן, אומרת גל. "בערב שנערך לרגל צאת הספר התעורר ויכוח נרגש על המניעים של הולצמן ועל קווי האישיות שלו. בחלק מהמקרים נראה שדחף אותו הרצון להצלחה כלכלית, אבל אני חושבת שגם כשהוא הלך לכאורה לחפש עושר, כמו במכרות הזהב, המניע העמוק היה הרצון להשיג מספיק משאבים למימוש חלומותיו הציוניים. אני חושבת שעברתי מרחק מספיק גדול דרכו ולעומקו כדי לזהות את זה. לא הייתה בו תאוות בצע. הוא השקיע הרבה מאוד ביישוב הארץ".

עם זאת, גל מודה שבני משפחת הולצמן שילמו מחיר כבד על חלומותיו. "אשתו איילת השקיעה את הונה בפרדסים, וההון המשפחתי הלך לאבדון בגוש עציון. כשבעלה נסע לגייס כסף בחו"ל, היא נשארה בארץ להחזיר חובות ולהתמודד מול הנושים. קשה להבין את מסירות הנפש שלה. גם בתו אהובה, שזכיתי להכיר, שילמה מחיר: אביה שִׁעְבֵּד את כל נעוריה לעבודה פיזית בפרדס ולעבודה משרדית. לבנו הצעיר, בן־עמי, הייתה בעיה שלא לגמרי אובחנה, ואולי הוא היה מקבל עזרה רבה יותר אילו היה לו אבא שמתנהל אחרת".

חוברת שיווקית של "אל ההר" הבטיחה "התיישבות זולה ובריאה", על בסיס אוויר הרים צונן, מעיינות מפכים וקרקע פורייה. ב־1935 שיכן הולצמן פועלים במבנה "המנזר הרוסי", הקים מבנה שישמש מרפאה ובית מרקחת, והביא אליו את בנו מאיר, בוגר לימודי רפואה באנגליה

בלי שייח'ים מלבנון

מיכל גל, ילידת 1945, גדלה כאמור בבית־השיטה. אביה, שמריה צמרת, היה ממייסדי הקיבוץ וכן ממייסדי תנועת "המחנות העולים". לפני קום המדינה היה פעיל מרכזי בהבאת ספינות המעפילים של "המוסד לעלייה ב'", ובין השאר טיפל ברכישת האונייה אקסודוס ובאיסוף הפליטים אליה. בן זוגה של מיכל, הפסיכולוג אודי גל, גדל גם הוא בבית־השיטה. הוא נכדו של ד"ר משה גליקסון, שהיה ממייסדי מפלגת הציונים הכלליים ועורך "הארץ" במשך 15 שנה. אביו של אודי, בנימין, היה מזכיר בית־השיטה וגם מזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד.

את חייהם המשותפים התחילו מיכל ואודי בקיבוץ אילות, כשהצטרפו אליו בשנותיו הראשונות. ארבעה ילדים נולדו לבני הזוג, אך בנם הבכור נפטר ממחלה. ב־1992 הם המירו את צבעי המדבר בצבעי הגליל כשעברו ליישוב מנוף שבגוש משגב. מיכל, גננת במקצועה, שימשה מפקחת על פעילות "קרן קרב" בגני הילדים, ולפני 11 שנים פרשה לפנסיה. לצד כתיבת סיפורי חיים היא מטפחת תחביב – אומנות ייבושם של פרחים ועלים.

כתיבת הספר הביאה אותה לראשונה בחייה לכפר־עציון, כאמור. כשאני שואל אם בעיניה גוש עציון זכאי למעמד שונה משל אזורים אחרים ביו"ש, משום שההיסטוריה שלו מתחילה עוד לפני קום המדינה, גל משיבה: "אני לא חיה פוליטית, אבל אני משערת שיש חשיבות במשא ומתן עתידי לעובדה שהאדמות האלה נרכשו בידי יהודים והן רשומות בטאבו. לא נכון להגדיר כ'אדמות יהודיות' את כל האזור, כי הוא פי שבעה או פי עשרה רחב יותר ממה שנרכש, אבל אחרי שלוש שנים של עיסוק בנושא של הולצמן, אני מרגישה יחס רגשי עמוק לסיפור. נכנסתי לדמות, והיא כבר חלק מהעולם שלי.

"במהלך הכתיבה הייתי צריכה להתמודד עם השאלות הכבדות של הכיבוש. ידיד קרוב שסיפרתי לו את הסיפור לא האמין בהתחלה שהולצמן שילם לערבים תמורת האדמות. היו גם חברים ששאלו למה אני לא כותבת את העמדה הפוליטית שלי. אני חושבת שגם בני משפחתי השמאלנים ציפו שאכתוב באופן אחר את הפרק על חידוש ההתיישבות בגוש עציון. מצאתי את עצמי מגוננת על הולצמן ומסבירה שזו הייתה אז הציונות. היה צורך לרכוש את אדמות הארץ כדי להקים בה מדינה, וזה לא שונה בעיקרון ממה שעשה גואל האדמות יהושע חנקין.

"הולצמן פעל בדרך כשרה, והוא לא שילם לאיזה שייח' שישב בלבנון, אלא לאנשי הכפרים עצמם. המעשה שלו, מבחינת התפיסה הציונית שלי, היה יותר מלגיטימי. גם בהיבט החקלאי, יש לי יחס חזק לצמחים ולעצים, ולכן מלהיבים אותי המחקר המעמיק שלו בנושאים האלה ואופן כתיבתו על צמחי ארצנו. זה לא ממש שונה ממה שההורים שלנו עשו כשהקימו את בית־השיטה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il