חדשות - צבא וביטחון nrg - איש הפלדה של מלחמת יום הכיפורים

שרי מקובר-בליקוב | 30/9/2011 3:43

''הלוואי שנלמד מן העבר למען העתיד''. סקל, השבוע צילום: ראובן קסטרו

''אפשר היה להכריע את המלחמה בתוך ארבע-חמש יממות''. עמנואל סקל, בביתו ברחובות. צילום: ראובן קסטרו

סקל, בן 71, בעל עיטור העוז, השתתף במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, הוביל קרבות גבורה וזכה לתהילה רבה. היה מפקד גדוד ואחר כך חטיבת שריון, מפקד עוצבת "בני חיל", מפקד אוגדה 252, מפקד הגיס הדרומי ומפקד מפקדת חילות השדה.

את עיטור העוז קיבל על שלושה אירועים במלחמת יום כיפור. האחד, כשהגדוד בפיקודו השמיד בתוך שעתיים חטיבת נחתים מצרית שנחתה באגם המר הקטן. השני, כשניהל קרב שריון והשמיד גדוד מצרי שלם "20 טנקים ו-12 נגמ"שים ב-20 דקות". בתום הקרב, כשהטנקים המצריים בערו, עלה אל גג הטנק להתבונן אל שדה הקרב.

"חשבתי שכל הטנקים שרופים ועליתי להתבונן קצת גבוה מדי, כמו נפוליאון", הוא מחייך. "אחד הטנקים שלא היה מת לגמרי, ירה עליי חודר שריון נפיץ. ראיתי בעין שמאל את הפגז במעופו. אני זוכר שהספקתי להגיד לעצמי, יא אידיוט,

"אני לא מאמין בשיטות פיקוד מאחור או דרך פלזמה. אני צריך להוביל ולהסתער, לעלות ראשון לעמדה ולירות, לתת דוגמה אישית ולהיות קר רוח. כי החיילים שומעים את הקול שלך בקשר, ואם אתה משקשק אז אין אפס, כולם קולטים.

הקול עובר כמו ברק, מסגיר חולשה או חוזק. אם אתה שקט ומשרה ביטחון ונמצא איתם באותה רמת סיכון, הם סומכים עליך בקרב וזוכרים כשהוא מסתיים. לכן, כשגמרתי את המלחמה יכולתי להסתכל בעיניים של כולם, כולל בעיניים של המשפחות השכולות. יכולתי להגיד להם, הייתי עם הילדים שלכם באותה שורה. לא מאחור, לא מהצד. זה שאני לא רשום על קיר השמות אלא הם, זה רק מקרי".

עד ששילם גם הוא את המחיר עם בנו הבכור יואב, לוחם סיירת גולני, שנהרג ב-1986 במהלך מבצע בדרום לבנון. חייכן כאביו וחולמני כאמו "שרצה ללכת לסיירת מטכ"ל, אבל הייתה לו עקמת קלה בגב והלך לגולני. לסיירת. ועשה מסלול אימונים קשה ומפרך ועבר המון התנסויות אש כלוחם צעיר עוד במהלך ההכשרה. כמה היתקלויות בלבנון, מארבים, פעילות, חדירות, פשוט לא להאמין.

"יואב נפל בליל 5 בספטמבר, בא' אלול. יצאו להביא חשודים בשיגור קטיושות מעבר לרצועת הביטחון. הגיעו לבית סייען ויואב, שסחב על הגב מטען "גור" לפתיחת מחסומים ושערים, הצמיד את הציוד לגדר, אמר לחברים שלו "תשימו ידיים על האוזניים" וזה הדבר האחרון ששמעו מפיו. המטען התפוצץ, יואב רץ החוצה ובדרך, על המדרגות, הגיח כדור ונכנס אל מתחת לקסדה, ישר אל גזע המוח. הוא מת בזרועות חבריו.

"מלאכי הבשורה הרעה היו טלי ודן שומרון. באו לחדר הזה שאנחנו יושבים בו היום לבשר לי. בדיוק יצאתי העירה לקנות עיתון. שבתי הביתה וראיתי ברחוב פיז' ו צבאי. אמרתי, רק לי יש פיז'ו צבאי ברחוב, מה עושה פה עוד אחד? נכנסתי הביתה ושמעתי את העוזרת בוכה. שמתי את העיתון על התנור ואמרתי, מזל, מה קרה? דן בא לקראתי מן המרפסת ואמר, עמנואל, יואב נפל. ומרגע זה כל העולם השתנה".

''חיל האוויר שיחק אותה נייטרלי''. עמנואל סקל במלחמה. צילום: סא''ל במיל', אבי גור

ערב מלחמת יום כיפור התמקם הגדוד בפיקודו של סקל באזור ראס סודר בגזרה הדרומית של החזית המצרית. בספרו מנתח סקל את המאורעות הדרמטיים ההם וקובע שניתן היה לעשות מעשה ולסיים את המלחמה בהרבה פחות זמן ואבידות בנפש.

מה הוחמץ?
"לא הקשבנו מספיק למה שאמרו הערבים. היינו אחרי ששת הימים, הרגשנו חזקים. אמרנו, מי שיתחיל איתנו, יחטוף. אבל סאדאת אמר שהוא מוכן להקריב מיליון חללים, ומי שמוכן להקריב מיליון חללים לא מפחד לפתוח במלחמה. המשימה שהוטלה על הצבא הסדיר הייתה 'קו התעלה הוא קו העצירה'.

"המשמעות היא שאסור לאויב לפרוץ את קו ההגדרה ואם הצליח בכך, נכשלת. למרות מרחבי סיני והעומק האסטרטגי העצום, הפיקוד העליון התעקש ואמר, אף הישג למצרים. אף שעל. אבל לצבא הסדיר לא היה סיכוי קלוש לבצע את המשימה הזו בלי חיילי המילואים. והסדיר נשחק. אוגדה 252 פתחה את המלחמה בשתיים בצהריים עם 283 טנקים, ובבוקר נשארו רק 110 טנקים ו-320 הרוגים.

"אם היו אומרים לצבא הסדיר הדליל, סדיר נכבד, אנחנו מבינים שאי אפשר למנוע הישג קרקעי מהמצרים, תעשו רק קרב השהיה לאחור, אל תגיעו לקרב צמוד כי אתם מתי מעט, ובינתיים יגיעו אנשי המילואים - הם לא היו מתאבדים על קו העצירה. כי איך בדיוק היו שומרים על קו התעלה, ועם מה? הרי למצרים היו 1,200 תותחים ולנו 28.

"לאורך הקו ישב גדוד מילואים סוג ב', חיילים שבחלקם לא היו בשירות צבאי והסתפקו באימון קצר, נעבעך, משהו חלקי ולא מספק. היו שם רובאי שתיים, הרובאי הכי נחות, לא מהבחינה האנושית חלילה, אלא מהפן הצבאי המיומן, וחיילי נח"ל היאחזות ברמה צבאית מאוד מאוד נמוכה.

"ברמת הגולן, לעומת זאת, לא נפל שום מוצב חוץ מהחרמון. כי שם ישב גולני שאמר לסורים, אתם לא תעברו. חיילי גולני מורעלים. גולני חורני. ראש ברזל. כשהם אומרים, אתם לא תעברו, הסורים לא עוברים.

"שלוש שנים הייתה לנו הפסקת אש. הייתי מצפה שנעבור אותן עם תחת מכווץ. עם החשש התמידי שמחר האש תתחדש. אבל במקום זה היינו בהמתנה. התרווחנו. שרון הפך לאלוף פיקוד דרום וטרטר את בר-לב שידלל חלק מהמעוזים. שרון לא האמין במעוזים.

"כל הזמן אמר שבזמן מלחמה הם יהיו קוץ בתחת. וכך היה. אבל בר-לב לא ויתר. רק כשבא דדו, רמטכ"ל חדש שלא הכיר את הזירה, התחילה נגיסה מתמדת בקו. הציבור רצה לחסוך בהוצאות. ממש כמו היום, דיברו על קיצוץ בתקציב הביטחון. בדקו אופציה לקיצור השירות. התחילו להביא חיילים פחות ופחות מאומנים ואיכות הקו הידרדרה. ככה הגענו אל יום כיפור".

מעדויות ועדת אגרנט עולה תמונה עגומה על המודיעין ומחדל ההתרעה.
"הייתה אמונה שאם עמדנו במלחמת ההתשה, אין דבר כזה שלא תהיה לנו התרעה איכותית, לפחות 48 שעות לפני ההתקפה. והסדיר יבלום. המילואימניקים יבואו ונתקע את המצרים ונלך הביתה. אמ"ן מחקר חשב הוא מבין מה עובר בראש של אסד וסאדאת. בשטח נוצר מצב אימתני, כמו נמר שמוכן לזנק, ואנחנו פטרנו אותו בזלזול. כשהמפקדים שאלו מה זה? אמרו להם, זה רק תרגיל.

"הלקח המר ביותר מהמלחמה ההיא היה שאסור לעם ישראל לעולם להסתמך על כוונות האויב אלא על יכולותיו. אין לנו אפשרות לקרוא מחשבות, אבל יש לנו אפשרות להעריך את פוטנציאל התקיפה. ואם הוא קיים, עלינו להתנהג כאילו האויב עומד לתקוף. כי זו הייתה הטרגדיה הגדולה ביום כיפור. כל העובדות בשטח היו גלויות וברורות, רק הפרשנות פגומה".

פרק קשה במיוחד ייחד סקל בספרו לחלקו של חיל האוויר במחדל הגדול. "חיל האוויר שיחק אותה נייטרלי. סבל מדלקת קרום החשק. עזר ויצמן אמר בשפתו הציורית, אנחנו נטפל במצרים ככה, שהם יצופו כמו חרא על המים. בפועל, חיל האוויר פעל סקטוריאלית. רק מטרות כחולות עניינו אותו. נ"מ, מכ"ם, תק"א. המטרות הירוקות, הקריטיות, הדיוויזיות המשוריינות, עניינו אותו כמו שלג דאשתקד.

"הצגנו להם גשרים וחיל האוויר לא טרח לפוצץ, וגם אם כן, רק כשדדו (דוד אלעזר, הרמטכ"ל - ש"מ) אנס אותם לכך. הייתה תוכנית 'שריטה' שנועדה למצב שבו המלחמה נפתחת בקטסטרופה, בהפתעה, כשכוחות הקרקע לא סיימו את הגיוס. במקרה כזה חיל האוויר מפעיל תוכנית סיוע.

"אבל חיל האוויר לא הפעיל כלום. מפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד הודה בעצמו בהרצאה שנשא בשנת 2000, שהשגיאה הגדולה ביותר של חיל האוויר הייתה שהוא לא הפעיל נוהל שריטה. מרגע זה ואילך, אמר הוד, הכל התחיל להשתבש".

יש קווי דמיון בין התקופה ההיא לתקופה הנוכחית?
"אני לא מתפעל מהמנהיגות של 73' בדיוק כפי שאני לא מתפעל מהמנהיגות ב-2006. גולדה ודיין יצאו נקיים מוועדת אגרנט, כי הוועדה טענה שאין לה מנדט לטפל בדרג המדיני. כך היא התחבאה. לכן דיין נשאר בתפקידו למרות שביום השני למלחמה הציע התפטרות שנדחתה על ידי גולדה. גם גולדה המשיכה לכהן כראש ממשלה עד שהמחאה הציבורית שלחה אותה ואת דיין הביתה בבושת פנים.

"המנהיגות של 73' כשלה בדיוק כמו המנהיגות היום, במלחמות האחרונות. הממשלה ב-73' הייתה ממודרת. ועדת החוץ והביטחון הייתה, כמו שהיא היום, גוף נטול שיניים. גולדה לא טרחה לדווח לכנסת. היה המטבח שלה עם גלילי, אלון ודיין. הציבור לא ידע על גיוס הכוחות המצריים. כמה עיתונאי חצר לא הוציאו החוצה את המצב לאשורו.

"אני זוכר שדיברתי עם ויקטור שם-טוב, שר הבריאות של גולדה, והוא סיפר שביום כיפור, בישיבה של 12 בצהריים, גולדה הודיעה לראשונה שהולכת להיות מלחמה וכולם הוכו בהלם. אף אחד לא ידע דבר על ההחלטות האומללות של גולדה ודיין".

והיום?
"גם ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, הממשלה נכשלה בכך שניהלה את המשבר בצורה לא נכונה. עמיר פרץ, שר ביטחון שהיה יו"ר ועד עובדים, באיזו חוצפה קיבל על עצמו תפקיד כל כך משמעותי? איך בדיוק חשב שיוכל לנהל מלחמה כל כך מורכבת? ואהוד אולמרט חכם ומוכשר אבל אין לו שום רקע צבאי חוץ מלכהן פעם ככתב זוטר ב"במחנה".

"וחלוץ, איש חכם ורב זכויות, איך בדיוק הוא התכוון לפקד על חיל היבשה כשהכיר רק את חיל האוויר? אמרתי לחלוץ, טייס שלא התאמן שנתיים, היית מעלה לאוויר? והרי חילות החי"ר לא התאמנו במשך חמש שנים. איך הוציאו אותם בכלל לפעילות מבצעית? בשכונה המופרעת הזו במזרח התיכון צריך להיות לפחות אחד בשלישייה המובילה שיודע להריח סיטואציות ביטחוניות. ובכל זאת הושיבו את פרץ, אולמרט וחלוץ. והתוצאות כתובות בספר דברי הימים".

מלחמת לבנון, בדיוק כמו מלחמת יום כיפור, לא הסתיימה בשואה מוחלטת.
"בשתי המלחמות היו הישגים פה ושם, אבל בזכות הלוחמים, בשום פנים ואופן לא בזכות ההנהגה. החטיבה שלי, השריון הסדיר, היה צבא פרוסי במובן הטוב של המילה. חד כתער, מאומן, מקצועי. גולני והצנחנים היו ברמה מאוד טובה להבדיל מהרמה של הסדיר במלחמת לבנון השנייה. החיילים שילמו בדמם על המחדלים של פרץ, אולמרט וחלוץ בדיוק כמו שהחיילים שלי שילמו בדמם על המחדלים של גולדה ודיין".

והיום?
"הדור משביח והולך. הצבא טוב. החיילים והמפקדים מצוינים. אפילו הציוד השתכלל. השאלה האם ההפעלה השתנתה, כי ב-2006 מודל ההפעלה היה שגוי. התפיסה הייתה שאפשר לנצח עם הפעלת אש נגדית. במחיר יקר למדנו שכך לא מנצחים מלחמה. תמיד צריך מהלך קרקעי כדי לסיים את העבודה.

"מתי המצרים הרימו דגל לבן בכיפור? אחרי ש-250 טנקים ישראליים צלחו את התעלה והשתוללו בגדה המערבית. האמריקאים הפעילו אש מוחלטת בוייטנאם ולא הצליחו לנצח. ואפילו הגרמנים לא נכנעו עד שהרוסים נכנסו לבונקר האחרון. בסופו של דבר חייבים את כוחות הקרקע".

לאחרונה יש מגמה לקצץ משמעותית בתקציב הביטחון.
"אני מכיר את המנטרה של האוצר שיש שומן בצבא, שצריך לחתוך בתקציב הביטחון. גם ב-73' הייתה אורגיה של קיצוץ. ברור שאילוצי התקציב חמורים, אבל האיומים חמורים שבעתיים. אם הציבור היה נחשף להם, היה מתחלחל. לקצץ היום שלושה מיליארד שקלים או אפילו מיליארד אחד בתקציב הביטחון נראה לי מעשה חסר אחריות.

"אני מציע לכל מי שלא מכיר לעומק את האיומים על העורף, את איום החיזבאללה, איראן, שריון וכיפת ברזל, שיסתכל על שגיאות העבר וייזהר בדיבוריו על העתיד".

סקל מתבונן על הקירות המעוטרים בביתו הצנוע בפאתי העיר רחובות. הכתלים מכוסים תמונות מן התקופה ההיא והיום. בנו שאיננו זה 25 שנה לצד הנכדים מהבת והבן. עבר והווה כרוכים יחדיו. "אני מסתכל על פעם והיום ואומר לעצמי, הלוואי שנלמד מן העבר למען העתיד", הוא אומר בשקט. "והלוואי שהיום נהיה חכמים יותר".

השבוע, ביום שבו יצא הספר ממכבש הדפוס, לקח את העותק הראשון, כתב בהקדשה "בתקווה שלא נחזור על הטעויות שעשינו", ושלח לרמטכ"ל בני גנץ.
shabat@maariv.co.il