מקומי - עוד באיזור ירושלים nrg - ...ריקושט: לא תאמינו איך
- ️Sun Apr 24 2011
X
ריקושט: לא תאמינו איך ניצל אראל סג"ל מהפיגוע בקו 405
הייתי כמעט בן 19, החייל הכי גרוע בחטיבת גולני, בדרך לחמשוש מתוק, ואז זה קרה: נעלם לי הארנק
למה להקדיש פרויקט שלם למעשי נסים ולכוח עליון?
נס אמיתי, נס ששווה לכתוב עליו, הוא לא מקרה חמוד בסגנון צמר גפן מתוק ואוורירי, אלא מאורע מצמרר ומבהיל כמו חרב מתהפכת בשער הגיהינום. גדר חשמלית בין חיים למוות. הבטן מתהפכת לך, הלב דופק רייס, הפה יבש, זו פגישה עם היקום, עם טביעת אצבע נעלמת של אלוהים.
קיטבג צילום: שאטרסטוק
אחרי נס כזה אתה מבטיח שחייך יהיו שונים, טובים יותר, משמעותיים יותר. לא תמיד עומדים בהבטחה הזו, אבל זה כבר עניין לטור אחר.
"איפה הארנק?" מלמלתי לעצמי במדי א' רטובים מזיעה, מביט בעיניים כלות באוטובוס לירושלים המתמלא בנוסעים. "כוסאמו, אני לא מאמין... מישהו דפק לי את הארנק. כייס מניאק... אני שונא את המקום הזה".
הבחורה עם החיוך היפה שתכננתי לשבת לידה עלתה במדרגות לאוטובוס, הילד הגרוזיני עמד ליד החלונות וצעק "בייגלה חם... בייגלה חם... שתייה קרה". קיץ תל-אביבי לוהט, האספלט בתחנה המרכזית הישנה הזיע, אדים עלו מהכביש. "טוב", אמרתי לעצמי כשאני משלים עם הגזרה, "אכלתי אותה, האוטובוס ייסע בלעדיי".
הייתי
כמעט בן 19, החייל הכי גרוע בחטיבת גולני. עמדתי לסיים השלמת מ"כים בגדוד 17 הישן, ביסלמ"כ, על אם הדרך לירוחם. השכם באותו בוקר המ"פ שחרר אותי לחמשוש מתוק. חתונה במשפחה. המזל תקתק לי. תפסתי טרמפ מהיר לבאר שבע. כבר בתחנה שם שקלתי אם לנסוע ישר לירושלים, לבית של אבא שלי, אבל נזכרתי שכדאי שאעבור ב"ריקושט" לקנות חומרים לשפצורים. להזכירכם, באותם ימים קדמונים רק "ריקושט" בתחנת המרכזית הישנה הייתה כתובת ראויה לחיילים קרביים. בעצם, כתובת יחידה.
האוטובוס היה כמעט מלא, השתוקקתי לעלות עליו. פשפשתי בכיסיי בקדחתנות, בתקווה בלתי אפשרית שהארנק יצוץ מאי-שם. פתחתי את הצ'ימידן, מציץ בפנים, שום דבר.
התחלתי לשחזר את כל מהלכיי מרגע שהגעתי לתחנה המרכזית. בעשר קניתי בורקס ב"סמי", אחר כך נכנסתי ל"ריקושט", קניתי מה שצריך, חתכתי מהר את אזור הזונות האכולות מסמים ומחלות כדי לתפוס את האוטובוס לירושלים. כנראה איפשהו שם, בצפיפות היחסית, איזה נרקומן זבל בן זבל שתה לי את הארנק והפק"ל כיסים.
לא היה לי שקל על התחת, לא היו אז טלפונים ניידים, הבררה היחידה הייתה ללכת ברגל לבית של אמא שלי בצפון הישן של תל אביב. החלטתי ללכת אל אמא, לקחת כסף, לאכול משהו, לנוח ואז לצאת לחתונה בירושלים.
התחלתי במסע, הצ'ימידן חותך את כתף שמאל, הגליל את כתף ימין. צעדתי את יהודה הלוי בואכה שדרות רוטשילד. זחלתי בשדרות ח"ן, מקלל כל הדרך את הכייס ומשפחתו, צאצאיו עד דור רביעי. בבלוך, בגרון ניחר, נענה לי גנן ערבי חביב והעניק לי את פיית הצינור.
כעבור שעה וחצי לערך דפקתי על הדלת של הבית של אמא. מסלון הקומה הראשונה שמעתי מהומת חדשות. עדו אחי פתח לי והתנפל עליי בחיבוק דומע. אמי הייתה לבנה כסיד.
"מה... מה קרה? קרה משהו לאבא?" שאלתי חושש.
"מה, לא שמעת?"
"מה קרה, קיבינימט!"
"מחבל דרדר אוטובוס לתהום בדרך לירושלים", אמרה אמי.
מן הרדיו רעמה היסטריה בשידור חי, הערוץ הראשון והיחיד בטלוויזיה שידר ממקום האסון את ניסיונות החילוץ. על פי כל הסימנים, זה היה האוטובוס שפספסתי בתחנה. יום חמישי, 6 ביולי 1989, קו 405, עבד אל ראהדי ענאס, חלאת המין האנושי ותשפוכת השטן, התנפל על נהג האוטובוס, משך את ההגה ימינה ודרדר אותו לתהום. 16 איש נספו. חלקם נשרפו בחיים. רעדתי. כייס הציל את חיי?
כשפתחתי את הצ'ימידן והוצאתי את השקית מ"ריקושט", מצאתי את הארנק בתוכה. לא הכייס הציל אותי.
עוד באותו עניין
תגובות
נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
עוד חדשות
מדורים
פורומים
;