5.5 מיליארד שקל פיצויים ומאות משפחות שאיבדו את הכסף

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

המבט מכביש 4 מטעה. הגגות האדומים של המבנים היבילים נראים מהכביש כמו עיירת ספר שלווה, מוקפת חולות. אבל הכניסה לאתר הקרווילות הזמני ניצן - שהוקם לפני שבע שנים עבור מפוני גוש קטיף ונועד לשמש פתרון לשנתיים הראשונות בלבד - מציגה תמונה אחרת. תחת ענן מועקה ומתיחות, מתקיים האתר בתנאים שמזכירים מעברה.

ירידה מהכביש הטבעתי מובילה לדרכי עפר, ללא תשתיות ראויות, עם עמודי חשמל מעץ שקרסו לצדי הדרך, מוקפים עזובה ולכלוך. את המבנים הארעיים, שפגעי הזמן ניכרים בהם, מקיפות חצרות מאולתרות עם עמודי כביסה ומכולות גדולות שמעלות חלודה - בתוכן מאופסן הציוד המשפחתי מזה שבע שנים. ללא פינה מוצלת לברוח אליה מהשמש הקופחת, ללא ספסל אחד או מבנה ציבורי מאבן. כך נראות שבע שנים של ארעיות מתמשכת.

הקרווילות של המשפחות שהצליחו להימלט מכאן נשלפו מהאתר, כשהן מותירות קרחות בין ערב רב של המבנים - חלל שנהפך עד מהרה למרבץ של לכלוך ועזובה. "יש פה נחשים בכמויות, השבוע הוכש כאן עוד ילד", מספר אחד התושבים ליד ערימת מקררים ואשפה, שרידי בית עסק של אחד המפונים.

מתוך כ-1,800 המשפחות שפונו מגוש קטיף כ-500 מצאו את עצמן באתר הקרווילות בניצן, שנהפך למרכז המפונים הגדול ביותר. מה שהוגדר כפתרון זמני התארך עד שנהפך לפרק חיים שלם, ארוך ומכוער. אל מבני הקרווילות (בשטחים של 60-90 מ"ר) נוספו במהלך השנים חדרים והרחבות מאולתרות. כיום ניצבים באתר 350 בתי קרווילה ועוד 130 קרוואנים קטנים, המשמשים למגורי הבנים הממשיכים - דור שני למפונים שהתחתנו והקימו משפחות מאז קיץ 2005. כאן הם גם מגדלים את ילדיהם. ליד מקבצי המבנים ניצבות במאוזן ה"ביוביות" - צינורות בטון גדולים המשמשים כמרחב המוגן של התושבים. הצבעים השמחים שמעטרים אותם נראים כבדיחה לא מוצלחת על רקע הסביבה.

"הדם שלא נשפך אז בגירוש יישפך כאן. האנשים הגיעו למצב שהם לא יכולים לבנות את הבית. יש כאן יותר מ-200 משפחות שיסיימו את חייהן כאן. כדאי מאוד שמישהו יפקח את העיניים כדי שלא יהיה לנו פה סילמן כזה וסילמן אחר, כי אנשים יגיעו לכך", אומר משה ראובן, מנהל האתר, בקרוואן הקטן והממוזג המשמש לו כמשרד.

"כשמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, נכנס לתפקידו, זומנתי אליו ללשכה. הראיתי לו מסמכים של רשויות הרווחה. הראיתי לו שאלה משפחות שאינן מצליחות לשרוד - לא רק את בניית הבית, אלא את הקיום הבסיסי. בכיתי לו כמו ילד קטן ואמרתי לו 'אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה: צאו מהקופסה, תפסיקו להתייחס למפונים רק דרך החור של הגרוש'. אנחנו נמצאים כיום בדיוק שבע שנים אחרי ההתנתקות ולא רואים את האופק. בושה וחרפה למדינת ישראל. פה אנחנו מדברים רק על כ-8,500 מפונים. המדינה עוד חושבת להוציא 300 אלף משפחות מיהודה ושומרון? מה יקרה לאותם אנשים?"

ב-2005, תחת הסיסמה "ברגישות ובנחישות", יצאה תוכנית ההתנתקות לדרך. שבע שנים ו-5.5 מיליארד שקל לאחר מכן (עלות הפינוי והטיפול במפונים עד כה) היא מסרבת להגיע לסיומה המלא. הכישלון של פינוי המפונים נוגע במדינה שלא העריכה נכון את הקשיים, אך גם במפונים שלא השכילו לנתב את הכספים שקיבלו, התבצרו בתוך תחושת קורבנות ושקעו לאטם. סיפורם של אלה שהצליחו מלמד על ההזדמנות הגדולה שהיתה פה, אך הוחמצה על ידי כל הצדדים.

ליאור כלפה, 42, אב לשמונה, מתגורר קרוב לשלוש שנים בבית פרטי בשטח 174 מ"ר על מגרש בן חצי דונם בהרחבה של יישוב הקבע בניצן. כלפה, דמות מוכרת בקרב המפונים, ששימש בעבר כיו"ר מתיישבי גוש קטיף, לא זוקף את ההתאוששות המוצלחת שלו רק לתושייה אישית או להתנהלות כלכלית מחושבת במיוחד. "פרמטר אחד בסיסי וחשוב שהבדיל בין המשפחות השונות היה גובה הפיצויים שהשתנה בהתאם לוותק, לבית ולגודל המשפחה. אני מכיר מעט מאוד משפחות שהצליחו לבנות את הבית מבלי לקחת משכנתא, חלקן בני 50-55. בנוסף, הליך הבנייה גורר עלויות נוספות וגם מדד הבנייה לא נשאר קבוע בזמן שאתה ממתין למגרש.

"התפרנסתי ועבדתי לאורך כל התקופה, למעט פרק זמן קצר של שלושה חודשים. לא השקעתי או התפתיתי לתרגילי עוקץ שהפילו מפונים רבים. אדם שאין לו פרנסה מתחיל לנגוס בכספי הבית. למזלי היתה לי פרנסה". את הבית, המבוסס על מודל בנייה ומפרט סטנדרטי מקבלן, בנה ללא משכנתא, ולשם כך נדרשו לו כל כספי הפיצויים. ואולם לדבריו, זה יכול היה להיגמר אחרת. "היו גם דברים ששיחק לי בהם המזל - המגרש שלנו היה מוכן לבנייה כבר באמצע 2008. במקומות אחרים זה קרה רק ב-2009 או 2010, וביישוב אמציה המגרשים לא מוכנים עד היום. למזלי גם לא נפלתי על קבלן שפשט רגל, מה שקרה ללא מעט משפחות".

לדבריו, מרכיב נוסף בעל השפעה על קידום השיקום הוא המועצה האזורית שבתחומה נמצאים המפונים. לטענתו, קיימים הבדלים משמעותיים בין רמת הנחישות והסיוע שמגישות הרשויות השונות - רמת התחזוקה של המפונים בשלבי המגורים הזמניים, רווחה, תכנון ובנייה ועוד. כשמשקללים את כל אלה, נהפך כל מקרה לצירוף עגום או מוצלח של נסיבות.

ביוני 2010 פירסמה ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף את הדו"ח הסופי שלה. הוועדה, בראשות השופט בדימוס אליהו מצא, מתחה ביקורת חריפה על התנהלות הרשויות בטיפול במפונים. בין ממצאיה: ביורוקרטיה מסורבלת וכושלת, אטימות מצד המדינה כלפי המפונים שנהפכו ל"פליטים במדינתם", בזבזנות ואוזלת יד. ואולם לצד זאת לא חסכה הוועדה גם ביקורת בנוגע לאחריות המפונים. "לחלק מהמפונים היתה תרומה משמעותית להתהוות המציאות העגומה הנוכחית".

לדברי הוועדה, "יש מבין המפונים שבחרו להתמהמה במקום שבו היו יכולים להזדרז. רבים מבין המפונים היו יכולים להקדים וליטול את גורלם בידיהם, להשאיר מחלוקות שנותרו בינם לבין הרשויות לבירור עתידי, ולפעול במקביל לבניית בית הקבע, מבלי להמתין עד שתיענה האחרונה בכל דרישותיהם. חלק מהמפונים העלו לעתים דרישות מופרזות", נטען בדו"ח. העברת הסכומים היישר אל חשבונות הבנק של המפונים, בצירוף הטראומה המשפחתית והקהילתית שחוו, התבררה עם השנים כרעה חולה עבורם. רבים מהם מודים בכך כיום.

"תמו שבע השנים הרעות"

לפני כשנה החליטה הממשלה כי ב-2013 תיסגר מנהלת "תנופה" (לשעבר מנהלת סל"ע) שכפופה ישירות למשרד ראש הממשלה, והטיפול במפונים יפוזר בין משרדי הממשלה השונים, כשהיא מותירה קצוות פרומים רבים. זה יקרה שלוש שנים בלבד לאחר שנסגרה המנהלה שטיפלה במפוני ימית, שפונתה ב-1982.

באותו החודש נרשמה עליית מדרגה נוספת ביחסים המתוחים שבין המדינה למשפחות מוחלשות מבין המפונים: משפחות שעוד לא החלו לבנות את בתיהן קיבלו מכתב ממנהלת "תנופה" שבישר להן: "זכאותכם למגורים בדיור הזמני הסתיימה ועליכם לשלם שכר דירה החל ממועד סיום תקופת הזכאות ללא תשלום. עליכם להסדיר את חובותיכם מול חברת עמיגור תוך 30 יום".

המכתב עורר סערה. עם קבלת המכתב חתמו מאות משפחות באתר, רובן יוצאי היישוב ניסנית, על עצומה נגד המהלך. לדברי ראובן, "נפגשתי עם איש של עמיגור ואמרתי לו: 'אתם משחקים באש, כי הבאתם את האנשים עם הגב לקיר. אל תמשיכו בשיטה הזו, כי יקרה פה אסון. בבקשה תחשבו פעמיים'. יש דרכים אחרות להתמודד עם הסוגיה הזו. גם אם יעלה עוד 20-30 מיליון שקל, זה לא מה שימוטט את מדינת ישראל. אנחנו לא מבקשים שתבנו למשפחות בתים של 200 מ"ר, אנחנו רק רוצים את המינימום - קורת גג מעל הראש".

דמי השכירות עבור השנתיים הראשונות - בגובה 2,000 שקל בחודש - קוזזו מפיצויי המפונים. על פי חוק פינוי-פיצוי, המדינה תממן את שכר הדירה במשך שנתיים עד סיום הבנייה למשפחה שקיבלה קרקע לבנייה. "עבור המשפחות שקיבלו את המכתבים השנתיים האלה הסתיימו כבר מזמן, אבל לא קיזזו למפונים עד עכשיו את שכר הדירה", מסביר הרב ד"ר אופיר כהן, שעומד בראש מנהלת "תנופה" מאז נובמבר. "אנחנו, כמנהלה, בלמנו את זה ככל שיכולנו, אבל בסופו של דבר גם למדינה יש מחויבות להחזיר את הקרקעות האלה וצריך להמשיך הלאה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא להנציח את המצב הקיים, אבל זה דורש מאנשים התארגנות ברמה האישית. עובדה שרוב המשפחות כבר נמצאות בתהליך כזה או אחר". לדברי ראובן ותושבים וגורמים נוספים, חלק מהמשפחות נמצאות במצב של ייאוש ועבורן זה כבר מאוחר מדי.

באתר המגורים הזמני לא תמצאו עוד סרטי מחאה כתומים, תפילות המוניות, דילמות ערכיות של חיילים או אידיאולוגיה התיישבותית בלתי מתפשרת - רק טרגדיה כלכלית גדולה, שפוררה את גוש קטיף למשפחות וליחידים ויצרה חלוקה בין שורדים, שורדים בקושי ואנשי תחתית. "80% מהתושבים לוקחים כדורים שונים ונוגדי דיכאון לשיפור מצב הרוח. 30% מהתושבים מובטלים, מחציתם בני 50 ומעלה", טוען דרור תנעמי, סגן מזכיר קהילת ניסנית באתר ניצן.

"לפעמים אנשים מעדיפים לצבוע דברים בוורוד בשביל להראות 'הנה עשינו, ביצענו וקידמנו, הכסף שנתתם לנו לא ירד לטמיון'. אני חי את השטח, אני חי בתוך עמי, ואני אומר לך באחריות - 95% מהעסקים שפתחו התושבים כאן נסגרו והותירו מאחוריהם חובות ומפחי נפש. כדי להקים את העסקים החדשים, אנשים השתמשו גם בחלק מהכספים שהיו מיועדים לבניית בית".

עוד לפני שאלת הפרנסה וההשתלבות בשוק העבודה, הסוגיה המרכזית והבוערת נותרה מציאת פתרונות דיור למפונים. הסוגיה הזו עומדת כיום בלב העיסוק של המנהלה ומהווה מרכיב עיקרי במצוקה היום-יומית של מי שעוד לא נמצא להם פתרון. רק חלק מ-480 המשפחות שעדיין מתגוררות באתר הקרווילות יצליחו להגיע לבית קבע ראוי בכוחות עצמן. מי שאין בידו כסף לבנות בית חדש, ירכוש דירה קטנה באשקלון או ייטול הלוואה גדולה ממשרד השיכון. מי שאין בידו גם את האפשרות הזו יאלץ לבחור באלטרנטיבה זולה יותר, ויעתיק את בית הקרווילה שלו למגרש ביישוב הקבע.

למשפחות שלא ימצאו את עצמן באחד משלושת המסלולים האלה צפוי נתיב ייסורים של תביעות משפטיות מצד המדינה והמשך מגורים באתר הזמני. על פי נתוני המועצה האזורית חוף אשקלון, כ-200 מהמשפחות המתגוררות בניצן - כ-40% מהמשפחות - נתמכות בשירותי הרווחה.

בינתיים, בצהרי אמצע השבוע, השמש קופחת בניצן ואין לאיש מה לחפש בחוץ. רעש הדחפורים והכלים הכבדים שממערב לאתר נשמע היטב ומזכיר שיש גם מי שהמשיך הלאה. הפועלים עובדים במרץ על הקמת אולפנת נווה דקלים - פרויקט בהיקף 50 מיליון שקל שמוקם מתרומות ומהווה את פרויקט הדגל של ההרחבה של יישוב הקבע ניצן.

את אביאל אליעז, יו"ר קהילת ניסנית באתר ניצן, זה מרגיז. "100 משפחות לא הגיעו עדיין ליישוב כי אין להן כסף לבנות, אבל המנהלה כבר מצאה כסף למבני ציבור. המבנה הזה הוקם בתרומה של 50 מיליון שקל. אנחנו צריכים למשפחות של ניסנית השלמה של 3 מיליון שקל, עבור כולנו, כדי להגיע לבית". 260 בתים מוקמים בהרחבה של יישוב הקבע ניצן עבור משפחות נווה דקלים, כ-135 מהם כבר אוכלסו. כמה עשרות מטרים במעלה הגבעה מפרידים בין אתר הקרווילות לשכונה החדשה, שחושפת תנופת בנייה ובתים פרטיים מעוצבים על מגרשים של חצי דונם.

מדרום לאתר המגורים הזמני מתבצעות עבודות ההקמה של יישוב הקבע באר גנים, שצפוי לכלול 360 בתים בתשעה מתחמים שאמורים לשמר את הקהילות משמונת יישובי הגוש - נצר חזני, נוף ים, גן אור, בדולח, רפיח ים, ניסנית, גדיד, מורג - וכן שני מתחמים נוספים: האחד לצעירים והשני כללי. בינתיים מתגוררות ביישוב החדש שש משפחות בלבד.

"תמו שבע השנים הרעות, אנחנו מתנתקים מהקרווילות", אומר אבי בורשטיין, יו"ר עמותת באר גנים שמקימה את היישוב. "יש ביישוב 690 מגרשים של חצי דונם, מתוכם 330 משויכים לדור המייסדים, לוותיקים, והמושבניקים שהיו בעלי משקים קיבלו מגרשים של דונם. לפני יומיים היתה הגרלה של 180 מגרשים לבנייה של הבנים הממשיכים - כאלה שהיו בני 18 ביום הגירוש. לשש המשפחות שגרות שם אין עדיין את כל התשתיות - אין חשמל ברחוב ויש בעיה עם הביוב. כרגע 120 משפחות נמצאות בשלבי בנייה שונים, ואני מאמין שלקראת סוף השנה יגורו כאן כבר 50-80 משפחות".

אבל ההתקדמות האטית של הבנייה באתר רחוקה מלהיראות כמו שכונה, ומתברר שגם משפחות שהשלימו את הבנייה אינן יכולות לעבור להתגורר בה. "יש לנו בעיה רצינית עם בריכות חמצון שנמצאות ליד השכונה ועדיין לא מקורות, ולכן גם מי שבנה לא יכול לעבור בגלל הריח והיתושים. גם התשתיות הקהילתיות, כמו בית כנסת, לא קיימות. אם היו מבטיחים לי שנצליח לסיים את היישוב הזה תוך ארבע שנים הייתי חותם על זה עכשיו, אבל זה ייקח הרבה יותר זמן", אומר בורשטיין.

19% מהמפונים עדיין מובטלים

נכון לעת הזאת, רק 35% מתושבי הקהילות של גוש קטיף מתגוררים כיום ביישובי קבע, והחלק הקשה עוד לפניהם. לדברי כהן, "מתוך 1,800 משפחות של מפוני הגוש, 400 משפחות לא היו זכאיות להמשך מגורים, בהן כאלה שהחזיקו דירות בגוש אבל התגוררו במקום אחר ופוצו רק על הבתים. בנוסף היו עוד 1,400 משפחות שמרכז החיים שלהן היה בגוש, והן זכאיות לפיצויים ולמגורים. 200 משפחות מתוכן בחרו להמשיך באופן עצמאי ורכשו דירות באשקלון, בירושלים או עברו למושב. יש לנו עכשיו 1,200 משפחות שבחרו בהעתקה קהילתית, ביישובים חדשים או בהרחבות. חלקן קיבלו את המגרשים לפני כמה שנים, אחרות קיבלו את המגרשים לבנייה רק באחרונה, וכ-100 משפחות עוד לא קיבלו את המגרשים לבנייה".

רוב המפונים מחזיקים כיום בקרקע לבנייה. לטענת גורמים המקורבים למנהלת תנופה, המגרשים שנרכשו על ידי המפונים מכספי הפיצויים נרכשו במחירים נמוכים ומאז מחירם האמיר. "מי שלא מעוניין לבנות יכול למכור מגרש שרכש ב-450 אלף שקל בסכום של 800 אלף שקל, אבל המפונים הפכו את המצב לעמדת מיקוח. יש משפחות מניסנית שבחרו להמשיך הלאה וגרות כיום בשכונת הגולף באשקלון. ראשי הקהילות חתמו על הסכם סיום תביעות לפני כשנה - המדינה לא יכולה להמשיך לתת עוד ועוד, כשם שהיא לא נותנת לתושב שכונת יד אליהו שלא גומר את החודש".

בעוד הבנייה ביישובי הקבע מתנהלת בעצלתיים, תוך שהיא נתקלת בחסמים ביורוקרטיים ומתעכבת במוסדות התכנון, סוחבים על גבם רבים מהמפונים קשיים כלכליים שהולכים ומתעצמים. הסכומים הגדולים שהועברו לחשבון הבנק שלהם עם הפינוי ונועדו בעיקר לבנייה, שימשו רבים מהם למחיה למשך תקופה ארוכה.

תוכנית ההתנתקות עלתה למדינת ישראל קרוב ל-10 מיליארד שקל. היא כללה בין היתר את היערכות כוחות הביטחון לפינוי, הקמת מנהלה, תשתיות ופינוי בסיסי צה"ל מחבל עזה, וכן מתן פיצויים ופתרונות למפונים - מרכיב משמעותי מעלות המהלך. עד כה הוציאה המדינה 5.5 מיליארד שקל על פיצויים ופתרונות למפונים, לצד הוצאה של 2.5 מיליארד שקל להקמת תשתיות פיסיות וקהילתיות ליישובים חדשים. סכומי כסף נוספים נמצאים עדיין בהמתנה ויועברו לחלק מהמפונים ככל שתתקדם בניית בתי הקבע.

הפיצויים למשפחות ניתנו בהתאם לקריטריונים של ותק, מספר נפשות וגודל הבית. חקלאי הגוש, אנשי המושבים, קיבלו את הפיצוי הגבוה ביותר, שניתן להם גם עבור הקרקעות והפעילות החקלאית שקיימו. גובה הפיצוי הממוצע למשפחה נע בין 400 ל-600 אלף דולר, אבל בשטח מנעד הפיצויים נע מ-400-500 אלף שקל למשפחה צעירה ללא ילדים, ביישובים דוגמת ניסנית, ועד לסכומים של 5-6 מיליון שקל למשפחות הגדולות והוותיקות של החקלאים הגדולים של גוש קטיף. לפחות כלפי חוץ, בקרב הציבור הרחב, נתפשו הפיצויים עבור המפונים כנדיבים המיוחד.

"ברור לכולם שאם היו לאדם בית של 400 מ"ר ו-60 דונם של חממות, והוא גידל גידולים מיוחדים, זה יביא אותו לפיצויים של 5-6 מיליון שקל לפי הפרמטרים שקבע החוק. אבל מכאן ועד להציג אדם שקיבל בפועל 300 ו-400 אלף שקל כמפונה שקיבל 5 מיליון שקל - אין רשעות גדולה יותר", טוען ראובן, שהיה חקלאי בעצמו. "המדינה נתנה בחוק פינוי-פיצוי של מפוני גוש קטיף 10% מסך הפיצוי שקיבלו מפוני ימית".

הוויכוח על הגינות הפיצויים כלפי המפונים עדיין עומד במרכז היחסים המתוחים שבין המדינה למפונים. גם אם תמורת הפיצויים לא היתה הוגנת ומספקת, כפי שטוענים חלק מהמפונים, ביום שאחרי ההתנתקות הועברו לחשבונות הבנק של המפונים סכומי כסף גדולים - מה שככל הנראה תרם להעצמת הטרגדיה שאליה נקלעו חלק מהם.

שמחה וייס, אם חד הורית לשישה, היא נציגה יחידה, מתוך 10 משפחות של היישוב שליו, באתר הקרווילות בניצן. היא מסופחת לקהילה של אנשי ניסנית - היחידים שהסכימו לקבל אותה אליהם, לטענתה. כשעזבה קיבלה פיצוי של 1.2 מיליון שקל. "כיום אני לא עובדת והמצב על הפנים. לכולם נגמר הכסף, גם לאלה שבנו בהרחבה. יש כבר חמש משפחות שרוצות למכור את הבתים שלהן ב-1.8 מיליון שקל כי המשכנתא הורגת אותם. יש פה אשה שלקחה משכנתא של 1.2 מיליון שקל ומחזירה כל חודש 7,000 שקל. אני עדיין גרה בקרווילה. זה מצב קשה ולא נעים. הבתים מתחילים להיאכל, כל הדודים כבר התפוצצו והקרווילות מקבלות כאן אחזקה ברמה מינימלית - הם לא מחליפים מקלחות, תריסים או חלונות, ומי שלא ישלם שכר דירה יחטוף תביעה".

בשנתיים הראשונות שאחרי הפינוי הגיע שיעור האבטלה של המפונים לכ-73%. לדברי דוד בנג'ו, מנכ"ל עמותת "תעסוקטיף" המסייעת למפונים, מטעם המדינה, להשתלב בשוק העבודה, שיעור האבטלה בקרב המפונים הוא כיום 19%. "אנשים כבר לא פונים אלי. הם מיואשים ולא מאמינים ביכולת שלהם לחזור למעגל התעסוקה. זה נכון בעיקר עבור בני 50-60 שהיו חקלאים בגוש. אדם חסר ביטחון שעבר את הטראומה הזו מגיע לשוק העבודה במצב נפשי רעוע. אנחנו פונים אליו ומנסים לעשות את התהליך הקשה והמייגע, להעצים אותו ולהעביר אותו תהליך פסיכולוגי. אבל רבים מהם לא רוצים להגיע לפסיכולוגים".

הכספים הרבים שהועברו למפוני הגוש הכניסו רבים מהם להרפתקאות כלכליות סבוכות. חלק מהם נפלו קורבן לתרגילי עוקץ של טיפוסים מפוקפקים, שזיהו את הפוטנציאל הגלום בתמימות ובחוסר ההבנה הכלכלי של אנשי ההתיישבות שמאוגדים בקהילות. ב-2007 כבר החלו להופיע בעיתונות כתבות התחקיר הראשונות על תרגילי העוקץ והתרמיות השונות, שפיתו את המפונים להשקיע בחברות משונות והבטיחו תשואות גבוהות על בסיס קבוע. חלק מהמפונים איבדו את כספם בעסקות דומות גם ב-2008 וב-2009. "יש פה כמה טרגדיות, אחת מהן היא של אנשים ששמו את כספם על קרן הצבי. אני יודע שהיו פה ושם עקיצות, אומרים ש-120 מיליון שקל הלכו על זה", אומר בורשטיין.

לדברי חגית ירון, יו"ר קהילת נווה דקלים, "חלק מהמשפחות פותו להשקעות לא טובות ועקיצות מכוונות על ידי 'אנשים טובים'. הם זיהו שיש פה כסף ובאו לאנשים ואמרו להם: 'חבל שהכסף יעמוד'. אנשים התפתו. בתקופה הראשונית הם קיבלו תשואה, אחר כך זה נפסק והם מצאו את עצמם ללא כסף. זה היה נפוץ בעיקר בקרב המושבניקים של הגוש שקבלו פיצויים גדולים יותר. בקהילת נווה דקלים זה היה נפוץ בעיקר בקרב אנשי קהילת בני מנשה (יהודים מהודו, ע"א). אלה אנשים תמימים ושקטים שמסתפקים במועט, חלקם נפלו לזה ואין לנו איך לעזור להם. אנחנו מנסים בעזרת גיוס תרומות".

משפחות המפונים עדיין נחשבות לטרף קל עבור נוכלים. בינואר 2011 החלה חברת בנייה בהקמת בתיהם של 32 מפונים בבאר גנים. לפני כחודשיים נעלמו בעלי החברה. "הקבלן הספיק לסיים שני בתים, ואת יתר הבתים הוא הותיר בשלבי בנייה שונים. לפני חודשיים נעצרה כל העבודה והוא פשוט נעלם מהשטח. פתאום התחילו להגיע כל מיני נותני שירותים, ספקים שלו וכאלה שהוא נתן להם צ'קים שחזרו, והתחילו לאסוף ציוד מהשטח. הבנו שמשהו קורה", אומר אחד הנפגעים.

הניסיונות של המפונים להגיע אליו עלו בתוהו. "הוא לא עונה. הוא החליף טלפון. שמעתי מאנשים שהגיעו אליו ואמרו שהוא לא גר בבית. לפני כחודש וחצי ניסיתי לשלוח הודעה הוא ענה לי שהוא עסוק, אבל הוא ישמח להיפגש ושעוד יומיים הוא מגיע לשטח. אחר כך גם להודעות הוא לא ענה".

המשפחות שילמו לקבלן מקדמות של 10%-20% מעלות הבנייה, בסכום כולל שמוערך בכ-3 מיליון שקל. לאחר שמאמצי האיתור העלו חרס הגישו חלק מהמפונים תלונות במשטרה. "לו היה בא ומכנס את האנשים ומסביר להם שנקלע למשבר, שהוא נדרש לעוד כסף כדי להשלים את הבנייה, הדברים היו נראים אחרת. אנחנו עכשיו אובדי עצות ואני מניח שחלק לא מבוטל יעצרו את הבנייה - חסרים להם 10%-20% מעלות הבית". זה לא המקרה היחיד: התושבים מספרים על קבלנים נוספים שפשטו רגל ולקחו עמם את כספי המפונים.

לטענת תנעמי, המדינה לא היתה צריכה להעביר למפונים את הכסף שיועד לבנייה באופן ישיר. "המדינה היתה צריכה לומר למפונה: 'יש לך כסף בחשבון נאמנות, תתחיל לבנות. עשית רצפה, תקבל 20%'. אבל לא לשים בידיים של אנשים, שלא רגילים לסכומי כסף כאלה, פיתיון שהם לא יודעים מה לעשות אתו. נוצר מצב שאין עדיין קרקע וכסף נזיל שוכב בבנק, ואנשים יושבים בבית במפח נפש. במצב כזה יש כאלה שפותחים את המקרר ומשמינים ויש כאלה יוצאים לשופינג. בדקנו אצל פסיכולוגים. רוב האנשים שהתגלגל לידיהם סכום כסף נזיל, איבדו אותו. אני לא אומר שאין אשמה על זה שקיבל וביזבז, אבל גם זה שנתן צריך היה לחשוב פעמיים, וגם שלוש".

רוב החקלאים לא חזרו למקצוע

לדברי בנג'ו, "בדרך כלל לאדם שלא עובד אין עם מה ללכת למכולת. אצל המפונים נוצר מצב אבסורדי, היות שהמדינה הפקידה כסף רב בחשבון הבנק. מפונה מצא את עצמו עם סכומים של 1-2 מיליון שקל ויש לו עם מה לקנות במכולת, אז הוא מושך כל חודש 10,000 שקל, נשאר במקום ומתבוסס בזה. הם השתמשו בכסף שהיה מיועד לבנייה לצריכה העצמית, ולכן יש כיום קושי בתהליך הבנייה. אחד הדברים שאנחנו רואים בחצי השנה האחרונה הוא שלאנשים שכן הצליחו לבנות פתאום נגמר הכסף, והם נפלו למציאות הקשה של 'או שאני עובד או שאין לי מה לאכול'. זה מאלץ אותם להיכנס לשוק העבודה, עם כל הקושי הנפשי שכרוך בזה, ולכן הדברים תלויים אלה באלה. ככל שאנשים יגיעו לבתי הקבע שלהם, כך יגדלו הסיכויים שלהם לחזור לשוק העבודה. גם במישור הנפשי, המגורים בקרווילה תורמים לתחושת התלישות".

מי מהמפונים שמשתלב בשוק העבודה מקבל ליווי של חצי שנה לפחות מצד אנשי מקצוע, כדי לאפשר לו להתמיד. משרדי הממשלה מצדם לא מעניקים עדיפות תעסוקתית למפוני הגוש. "זו החלטה שנתקבלה ולא מומשה, וזו אחת המסקנות שעלו מדו"ח הוועדה", אומר בנג'ו. "אנחנו פונים בעיקר לשוק הפרטי ומנסים להכניס את האנשים להכשרה. אנחנו גם מעניקים להם אבחון מקצועי. צריך להבין שגוש קטיף היה מעין בועה כלכלית - מקום בקצה המדינה, עם מציאות ביטחונית סבוכה, ששוק העבודה שהתפתח בו היה מעין פשרה ואיפשר לתושבי הגוש לשמש בתפקידים רבים ללא הכשרה פורמלית. לכן אחרי ההתנתקות רבים מהם נקלעו למציאות קשה ולדרישות השוק החופשי".

לדבריו, מאז ההתנתקות הצליחה העמותה לסייע להשבתם של 2,300 איש למעגל העבודה השכירה ולפתיחת 235 עסקים עצמאיים - מחנויות בגדים וממתקים, דרך נהגי מוניות ונהגי הסעות ועד לחקלאות מודרנית.

בבית האריזה הגדול של דודו מיכאלי ליד קיבוץ זיקים ניצבות ערימות של ארגזים מסודרים זה על גבי זה. פועל תאילנדי על מלגזה מעביר אותם אל ההאנגר הגדול שניצב ליד שורת חממות ארוכה בסמוך לקיבוץ. הם מכילים טונות של מלונים בשרניים, פלפלים, עגבניות, חצילים ומלפפונים. מיכאלי משתייך למיעוט החקלאים באזור שהצליחו לשמר את המקצוע גם אחרי ההתנתקות. כיום הוא מתמקד ביצוא פירות וירקות אורגניים. חצי שנה לאחר שנסגרו השערים על חבל עזה הוא כבר התחיל לגדל אורגני, אבל רק השנה הגיע היקף הכנסותיו לזה שהיה בגוש קטיף. בין העובדים השכירים שהוא מעסיק יש חקלאים לשעבר, שלא הצליחו לחזור ולייסד מחדש את הפעילות שעשו שנים רבות בגוש קטיף.

בין שני יישובי הגוש הגדולים - נווה דקלים שבדרום (כ-600 משפחות), שאופיין בקהילה מבוססת יותר, וניסנית בצפון (כ-300 משפחות), שרוב תושביו הוגדרו על ידי הרשויות כאוכלוסיה מוחלשת - נמצאים החקלאים בני המושבים. "בגוש קטיף היו קרוב ל-400 חקלאים. מתוכם 190 חזרו לחקלאות, ויש לנו עוד 48 חקלאים שנמצאים עדיין בתהליך של קבלת קרקע. אלה אנשים שאולי לא רצו לחזור לחקלאות, אבל כשהתברר להם שהשוק לא קופץ עליהם, הם לקחו את הקרקע כדי שאולי יהיה להם מקור פרנסה ותעסוקה", מסביר אהרון חזות, יו"ר ארגון חקלאי גוש קטיף.

"חתמנו לפני כמעט שנה על הסכם עם המדינה, שיהיה פיצוי כספי חלופי לקרקע אם החקלאי לא רוצה לחזור ולעסוק בחקלאות. מאז קבלת ההחלטה עדיין לא נמצא פתרון לעניין הזה, וזו שנה שמינית שהם לא נמצאים במעגל התעסוקה ומתפרנסים. יש לי קרקעות חקלאיות בזיקים, אבל לא חזרתי לפעילות. בניצן, ביד בנימין ובעין צורים יש חקלאים שלא מצליחים להשתלב בשוק העבודה".

המפעל החקלאי של גוש קטיף נחשב לאחד המובילים בתחום, בעל חדשנות ויצירתיות, והיקף היצוא שלו הגיע ל-300 מיליון דולר בשנה. ערב ההתנתקות הבטיח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לחקלאים: "שלושה חודשים אחרי הפינוי ייקטף המלפפון הראשון". מתוך התקווה הזו החליטו 25 חקלאים מהיישוב פאת שדה להקדים תרופה למכה ולחתום על הסכם עם המדינה. אנשי היישוב עבור להתגורר ביישוב מבקיעים, דרומית לאשקלון, וקיבלו אדמות לעיבוד באזור זיקים.

כיום איש מאותם 25 חקלאים, להוציא אחד, לא עוסק בחקלאות. "המדינה שהיתה אמורה להכין את הקרקעות לא השלימה את נושא הניקוז. התרענו על כך, אבל זה לא עזר. שישה חקלאים התחילו את העונה באוגוסט 2006 ובינואר 2007 היתה הצפה שהשמידה את כל הגידולים, בשווי של 5.5 מיליון שקל", מספר נפתלי יונה, מזכיר היישוב מבקיעים ולשעבר מזכיר היישוב פאת שדה. "לחקלאים זו היתה מכה כלכלית קשה ואי אפשר היה להרים את העונה הבאה, אלא בסיוע של הלוואות מבנקים ומקרנות. העונה שאחרי כן היתה קרה וקשה, וכל הגידולים הושמדו.

"הביטוחים היו לעג לרש, ולכן באותה עונה החקלאים כבר לא הצליחו להרים את ראשם מעל המים - ושאר החקלאים, שישבו על הגדר וחיכו לראות איך השישה מתקדמים, החליטו שהם לא חוזרים לחקלאות. כך מצאנו את עצמנו עם חקלאים מוכשרים שייצאו בעבר המון סחורה לחו"ל והיום עובדים בעבודות שכירות של 5,000 שקל בחודש. אני לא מאמין שאלה שמחכים לקרקעות יקימו את המשק. אין טעם בתנאים האלה".

לדברי חזות, ההצלחה של כמה מחקלאי הגוש להשתקם נבעה מחוזקה כלכלית ונפשית, אך עתידם של השאר לוט בערפל. "אין להם פנסיה או פתרון תעסוקתי, ולצערי הרב, תוך זמן קצר יהיו כאן טרגדיות. הממשלה הולכת לפרק את המנהלה ב-2013 כדי להעלים את הפשע שנעשה לאנשי גוש קטיף. יש אנשים שהצליחו, אבל מספרם מועט. לחזקים תמיד יש יכולות, אבל המערכות לא אמורות להיות בנויות על החזקים. החוכמה היא לטפל ברוב הדומם, ויש אנשים שסופגים ורק בגלל הכבוד לא מדברים. עד שאחרון המפונים לא יסודר, המדינה צריכה לקחת אחריות". 

כתבות מומלצות

על סדר היום

איך תנהלו את החסכונות שלכם: לצוות של משרד האוצר יש הצעה

הרבה יותר מאיוולת: האחיזה של מדינת אויב בלשכת נתניהו מבהילה

לתוכניות טראמפ לאוקראינה יש מחיר שעלול לשבור את האיחוד האירופי

פאגאיה במחיקת ענק כדי להשאיר את ההלוואות הגרועות מאחור; המניה מזנקת

סייברארק רוכשת את Zilla Security האמריקאית תמורת 165 מיליון דולר

מדדים של קסם

כתבות שאולי פספסתם

בנק ישראל: הסיכון בקרב נוטלי המשכנתאות - ברמה גבוהה היסטורית

"כדאי לך לקנות עוד אחד, זה רק 25 שקל. ביצים ושני חלב עולים יותר היום"