themarker.com

ג'ו קונפינו: "רק עיתונות ערכית ומעמיקה תציל את העולם מאסון חברתי"

️Sat Oct 02 2010

מיקומך באתר

בעולם

ג'ו קונפינו: "רק עיתונות ערכית ומעמיקה תציל את העולם מאסון חברתי"

ה"גרדיאן" הבריטי אינו עיתון רגיל, וג'ו קונפינו, עורך בכיר, הוא לא עיתונאי רגיל ■ בתקופה שבה עיתונים מלקקים את פצעיהם ותוהים לאן נעלמו ההכנסות, ה"גרדיאן" פתח בשורה של קמפיינים חברתיים וסביבתיים ■ העיתון עשה מה שאף גוף תקשורת לא עשה עד היום: חשף כיצד הוא עומד בערכים שקבע לעצמו

אשר שכטר, פרשנות

העיתונות הבריטית ידועה אמנם באובססיה שלה לשערוריות מין ולשאר חומרים צהובים, אבל הנה כמה כותרות שלא תראו ב"גרדיאן": לא תראו כותרות סנסציוניות על המתמודדת בתוכנית הכשרונות "אקס פקטור" שהתגלתה כזונה, לא תשמעו על הביקור הלילי של דיוויד בקהאם במכון עיסוי, ולא תקראו ראיון חושפני עם המתאגרף ריקי האטון על התמכרותו לסמים. ההיסטוריה של ה"גרדיאן"

במקום זאת, תקראו על הבחירות באפגניסטן ועל פעילת זכויות אדם באירן, ובמוסף התרבות יופיע ראיון מכובד עם ג'ון האם, כוכב הסדרה "מד מן". במוספים אחרים של העיתון, מלים כמו "קיימות" ו"חברה" עשויות להופיע באותה תדירות שבה מופיעה המילה סקס בצהובון כמו ה"סאן".

בימים אלה קשה למצוא עיתונים שעוסקים בתחומים שנכללים תחת הכותרת "מאבקים חברתיים" מעטים טורחים לעסוק באופן שבו מממשת העיתונות את שליחותה המקורית ככלב השמירה של החברה הדמוקרטית. מושגים כמו שינויי אקלים ועוני לא מוכרים שטחי פרסום, ומרבית העיתונים מעדיפים להתעסק בחתונות של סלבריטאים. בזירה הזאת בולט במיוחד ה"גרדיאן", שבתקופה שבה עיתונים אחרים בעיקר מלקקים את פצעיהם, עבר מהפכה קטנה משלו.

"חלק גדול מהעיתונים נהפכו בעיניי לעיתוני לייף-סטייל, עם התמקדות כמעט מעוררת לעג במפורסמים. העיתונות נהפכה לעסק רווחי מאוד. עיתונות הדפוס אמנם סובלת, אבל התקשורת ככלל עברה לידיהם של בעלי הכוח. כשאני נכנסתי לעיתונות, מטרתה היתה לגרום לבעלי הכוח לשאת באחריות, לחנך ולהשפיע על החברה. כיום זה אפילו חשוב יותר מאי פעם", אומר ג'ו קונפינו, עורך בכיר ב"גרדיאן" והאחראי מטעם העיתון על נושא הקיימות והאחריות התאגידית. "יכולת הריכוז של הקוראים נהפכה גם היא לקטנה יותר. יש כל כך הרבה מידע בחוץ, וחלקו כל כך רועש ובוטה, שהמרווח לעיתונות חוקרת איכותית הוא צר מאוד".

קונפינו, שהתחיל את דרכו בעיתונות ככתב כלכלי לפני 25 שנה, הוא במובנים רבים מצפונו של ה"גרדיאן", האיש שדואג שעובדי העיתון והנהלתו יצייתו לערכיו, או לכל הפחות מדווח אם לא עשו זאת. הוא היה עורך מדור העסקים של ה"גרדיאן", וכיום העורך האחראי מטעם העיתון על סוגיית הקיימות (Sustainability) - מונח אקולוגי במקור המתייחס לשימור הסביבה הטבעית, שמשמש בשנים האחרונות כמילת המפתח של התנועה הירוקה כולה וכשם קוד לפיתוח כלכלי וטכנולוגי, שאינו נוגס במשאביו המוגבלים של כדור הארץ.

עם זאת, קיימות אינה מתייחסת לזיהום בלבד, אלא גם לכל פן אחר בקיום האנושי: משוויון חברתי ויחס הוגן לעובדים ועד לאימוץ של דפוסי חיים שאינם בזבזניים. חברה בת קיימא היא חברה שמסוגלת להתקיים שנים רבות, שבה בני אדם יכולים לספק את צורכיהם מבלי לסכן את יכולתם של הדורות הבאים ליהנות מאותם יתרונות ולספק את אותם צרכים. התלות בנפט כמקור אנרגיה, למשל, היא דוגמה להתנהגות שאינה בת קיימא, מאחר שהיא מכלה משאב טבע מוגבל. כריתת יערות, המפחיתה את כמות החמצן באטמוספירה ומאיצה את התחממות כדור הארץ, היא דוגמה נוספת. פערים חברתיים וניצול עובדים גם הם דוגמאות להתנהלות שאינה בת קיימא, משום שהם מעמידים בסכנה את יציבותה ואף את עצם קיומה של החברה.

"בעולם יש הכרה גוברת שאי אפשר פשוט להמשיך במה שעשינו קודם", מסביר קונפינו, שהגיע לישראל כאורח של ארגון מעלה ושל ביונד ביזנס. "החברה שלנו עומדת בפני סכנת קיום מוחשית. אני לא מדבר על משהו מופשט, אלא על סכנה ממשית שמשמעותה היא שהתרבות שלנו לא תוכל להתקיים בטווח הארוך כפי שהיא מתקיימת כיום. רובנו לא אוהבים לשמוע את זה, אבל בשלב מסוים יקרה משהו שיגרום לאנשים להבין את גודל הסכנה. מדובר בטלטלה עצומה שעוברת על המערכת הקפיטליסטית ובהבנה שהיא לא יכולה להמשיך כרגיל ושהמשאבים שלנו לא אינסופיים.

"כולם רוצים שהמערכת תחזור להתנהל כמו בעבר, כולם רוצים לחזור לצמיחה. אבל יש גם הכרה שקטה שמשהו צריך להשתנות. המערכת מבוססת על צמיחה, ולאור הבעיות שבפניהן העולם עומד, אין זה בר קיימא להמשיך כפי שעשינו עד עכשיו. חברות בריטיות פונות לממשלה ודורשות ממנה לפעול. אפשר להיות ציניים ולומר שהן ממילא כבר פועלות בתחומים האלה ולכן הן צריכות להרוויח, אבל האמת היא שהחברות האלה מבינות שהן יסבלו קשות אם לא ישתנו באופן רדיקלי. חברות פונות כיום לממשלה ודורשות להדק את הרגולציה. זה מצב יוצא דופן, אבל זה רק יגבר".

ב-2009 נכנס ה"גרדיאן" בסערה לחזית של תנועת הקיימות, עם אתר שלם המוקדש לנושא ומעסיק 13 עובדים, בנוסף לפרילנסרים, ומוביל חזון ברור ומוגדר. קונפינו הוא שיזם את המהלך. "בתחילת הדרך עבדתי בעיתונים אזוריים ואז עברתי ל'דיילי טלגרף' כעורך מדור העסקים ולאחר מכן ככתב בוול סטריט. בהמשך הצטרפתי ל'גרדיאן', שם ערכתי את מדור העסקים. באותה תקופה הבנתי שבעיתון הועסקו 400 עיתונאים שהיו עסוקים בהפקת מוצר, אבל אף אחד לא בודק מה עושה הארגון. ל'גרדיאן' היו ערכים חזקים מאוד, אבל לא הרגשתי שאנחנו עצמנו מקיימים אותם. לכן פניתי לעורך שלי ואמרתי לו שעלינו לבדוק קודם כל כיצד אנחנו עומדים בהם".

כן, קראתם נכון: "ערכים". בעיצומו של המשבר החמור אי פעם בתולדותיה של העיתונות, ובעולם תקשורתי שנהפך לציני יותר ויותר, בחר ה"גרדיאן" לצאת בקמפיין ערכי הסובב מושגים כמו "יושר", "שקיפות" ו"תחושת שליחות". למעשה, העיתון עשה דבר שאף גוף תקשורת אחר לא עשה עד אז: הוא חשף את עצמו.

"אחד מהדברים שאני עושה הוא לדאוג שה'גרדיאן' ישמור על ערכיו. אני מפרסם דו"ח שנתי שמודד את הפעילות שלנו בכל התחומים לעומת העקרונות האלה, כולל התנהגות של ספקי הנייר שלנו והיחס לעובדים. אנחנו לוקחים את מה שאנחנו חושבים על עצמנו ובודקים אם התפישה הזאת עומדת במבחן המציאות", אומר קונפינו, החבר באגף המדיה של GRI

(Global Reporting Initiative), גוף בינלאומי המספק הנחיות וקווים מנחים לחברות הכותבות דו"חות קיימות ואחריות תאגידית.

ב-2009 החל ה"גרדיאן" לפרסם דו"ח אחריות תאגידית שנתי, שנערך על ידי חברה עצמאית ובודק את ביצועיו של העיתון בהתאם לערכיו. קוראי הדו"ח השנתי, המתפרסם באתר העיתון, יכולים לראות כיצד עומד העיתון בהבטחתו להפחית את פליטות הפחמן שלו ב-10%, מה מרגישים עובדיו בנוגע ליחס כלפיהם (גאים, אך מתלוננים על חוסר שקיפות בנושאי שכר) ומה חושבים עליו הקוראים. פרסום דו"חות כספיים הוא דבר שבשגרה, אך ה"גרדיאן" היה גוף המדיה הראשון שנהג בשקיפות מלאה בנוגע לכל היבט של פעילותו. "במקום לבנות חומות ולאפשר גישה לאתר שלנו רק למנויים בתשלום, אנחנו מאמינים בלפתוח את עצמנו", אומר קונפינו.

"גופי תקשורת תמיד היו טובים מאד בלדרוש שאחרים ישאו באחריות, אבל מעולם לא נשאו בעצמם באחריות. גופי תקשורת נוטים גם לא לתקוף גופי תקשורת אחרים. כך נוצר מצב לא הוגן, שבו אנחנו אומרים לכם מה לעשות, אבל אתם לא תגידו לנו מה לעשות. זה נהפך לשיח חד-צדדי. כשהתחלתי לעבוד בגרדיאן לפני 10 שנים, שמתי לב שאנחנו קוראים לממשלות ולגופים לעשות דברים שלא שקלנו לעשות בעצמנו. למעשה, היו מקרים שבהם עשינו בדיוק ההפך ממה שאמרנו לאחרים לעשות. אם יש לך עקרונות ואתה לא פועל על פיהם, הם נהפכים לחסרי ערך. אם חברת מדיה דורשת מאחרים לשאת באחריות, היא חייבת לשאת באחריות בעצמה. אם היא דורשת שקיפות מאחרים, היא חייבת לנהוג בשקיפות בעצמה. אם אני אראה אותך מעשן ואגיד לך שזה מגעיל, ואז יום אחר כך תראה אותי מעשן, מה תגיד? שזה בולשיט".

שורשים בישראל

לקונפינו, יהודי יליד בריטניה, יש שורשים בישראל. "אמי ואבי חיו פה בין 1947 ל-1952. אבי היה עיתונאי, ועזר להקים את קול ישראל. היינו נשארים בישראל, אבל אחי הבוגר היה אוטיסט ולא הייתה אפשרות להעניק לו טיפול רפואי הולם פה. שניהם חזרו לבריטניה ועבדו ב-BBC. ביקרתי כאן בראשונה בגיל 17, עבדתי בקיץ בקיבוץ, ומאז חזרתי מפעם לפעם. שניים מאחיי נשואים לישראליות ובאפריל התחתנתי עם ישראלית, אז הכפלתי את המשפחה שלי פה. מאוד מוזר ליהודי בריטי להיות בישראל, ולראות שכולם מסביבו יהודים. אין פה את ההרגשה הזאת, של מיעוט".

קונפינו הגיע לישראל בתקופה שבה שוררת בבריטניה אווירה אנטי-ישראלית, במיוחד בעיתונות. "זה הגיע למצב שבו אתה קצת מרגיש שאתה לא יכול לדבר על ישראל, שאם תגיד משהו בעדה יבקרו אותך. כשאני פה, אני מרגיש בבית, כמו בבועה. אני לא רואה שום דבר מחוץ לטווח הראייה שלי, אני רואה אנשים טובים וחברים ואוכל טוב. ואז, כשאני יוצא מכאן, אני מקבל פרספקטיבה אחרת. אבי הרגיש עצב גדול לנוכח מה שקרה לישראל, ואני אמביוולנטי. מאחר שאני עוסק בקיימות, אני שואל את עצמי אם המצב הנוכחי הוא בר קיימא".

בכל הנוגע לקיימות ולשמירה על הסביבה, קונפינו לא נותן לישראל ציון גבוה. "אני תמיד אוהב להתמקד בדברים הקטנים. למשל, כשאני הולך לבית קפה פה ומקבל שלוש שקיות. כשאני אומר שאני לא רוצה שקית, תוהים מה לא בסדר אתי. במדינות אחרות יש לאנשים מודעות גבוהה יותר לעניינים כאלה, שם ישאלו אותך אם אתה צריך שקית. לישראל אין כל כך הרבה סביבה טבעית. הייתי בבניאס וראיתי משפחות זורקות אשפה בכל מקום, בלי שום מודעות להשלכות. אני לא יודע מספיק כדי לקבוע, אבל לפחות מהפרספקטיבה שלי, אי אפשר לומר שישראל היא מהמדינות המובילות מהבחינה הזאת".

את אשתו, פז פרלמן, הכיר קונפינו באופן יוצא דופן. "הכרתי אותה בלונדון לפני 25 שנה, כששהתה בדירה של אחי. התאהבתי בה מיד, אבל היא היתה אמורה לטוס יום לאחר מכן חזרה לישראל. התחננתי שתישאר, והיא דחתה את הטיסה ובילינו יומיים קסומים יחדיו. לאחר מכן היא טסה לישראל, ולא דיברנו במשך 12 שנה. בינתיים התחתנתי ונולדו לי ילדים. שמעתי שהיא מתגוררת באמסטרדם, יצרנו קשר ונפגשנו פעם בשנה לארוחה במוזיאון הבריטי בעיר. בזמן שהייתי פרוד מאשתי, נפגשנו במקרה באמסטרדם - הרציתי בעיר, והתברר שהיא גרה באותו רחוב שבו נערך הכנס. התברר שהקשר העמוק שהרגשנו עדיין היה חי וקיים, והחלטנו להתקדם באטיות. נסעתי לשדה התעופה כדי לטוס לבריטניה, אבל הטיסה בוטלה והייתי צריך לחזור לאמסטרדם. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה".

החזית החדשה של ה"גרדיאן"

ה"גרדיאן", שנוסד ב-1821, היה תמיד יוצא דופן בנוף העיתונות העולמית. כבר בתחילת דרכו היה העיתון מעורב בשורה של מאבקים פוליטיים, החל בראשיתה של התנועה הפמיניסטית וכלה בהצהרת בלפור ובהקמת מדינת ישראל. בעיתונות הבריטית, שנודעה לשמצה בשל עיסוק אובססיבי בשערוריות שבהן מעורבים סלבריטאים ובני משפחת המלוכה, נודע ה"גרדיאן" כאח המצפוני והרציני יותר, שופרם של השמאלנים ושל הליברלים בבריטניה.

עם תפוצה יומית של 283 אלף עותקים, ה"גרדיאן" הוא העיתון השלישי בגודלו במדינה. אתר האינטרנט שלו, המושך 36-37 מיליוני גולשים ייחודיים בחודש, הוא אחד מאתרי העיתונות הנצפים בעולם. לדברי עורכו, אלן רסברידג'ר, בין אתרי העיתונים - הוא שני בתנועת הגולשים רק לאתר ה"ניו יורק טיימס".

כעת מוצא עצמו ה"גרדיאן" בחזית חדשה, עם אתר חדש העוסק בפיתוח גלובלי ומתמקד בהתקדמות השלמתם של יעדי המילניום לפיתוח של האו"ם, MDG (Millennium Development Goals), ובהן הפחתת מספר האנשים החיים ממשכורת של פחות מדולר ליום בחצי עד 2020, בלימת התפשטותן של מגפות כמו איידס ומלריה והבטחת קיימות סביבתית.

"האתר נולד מתוך פרויקט בן ארבע שנים שאנחנו מובילים בקטינה, קהילה קטנה המונה 25 אלף בני אדם בצפון מזרח אוגנדה, שעמה אנחנו עובדים בצמוד בתחומי חינוך, עוני, טיהור מים ועוד. אנחנו עוקבים אחרי כל שלב בדרך. זאת הפעם הראשונה שבה ארגון תקשורת רציני עשה משהו כזה, לוקח פרויקט אחד במדינה מתפתחת ועוקב אחריו במשך שנים", אומר קונפינו.

"אנחנו בעצם אומרים: 'הנה סוגיה שמשפיעה על כל העולם, והתקשורת מתעלמת ממנה'. מדברים עליה רק כשיש אסון טבע, כמו שקרה בהאיטי. סכומים עצומים של כסף זורמים למדינות המתפתחות, אבל איש לא עוקב אחרי הממשלות ואחרי הארגונים שמזרימים את הכספים האלה או מקבלים אותם ובוחן מה הם עושים אתם", מסביר קונפינו. מאחר שה"גרדיאן" לא יכול לממן בעצמו את הפרויקט, הוא אומר, גייס האתר מימון מקרן הצדקה של ביל ומלינדה גייטס.

"לא תמיד אנחנו זקוקים למימון כזה, אבל ההכנסות שלנו בנפילה ואנחנו לא יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. היינו רוצים להוסיף עוד כתבים גלובליים, למשל, אבל כל כתב עולה הרבה כסף ואנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו את מה שהיינו יכולים לפני 10 שנים. המשבר הכלכלי והקריסה של מודל העיתונות עשו את שלהם, וגם עלויות ההפקה של המוצר עולות במהירות - באינטרנט, למשל, אתה צריך להוסיף ערוצי וידאו ופודקאסטים, וליהפך בעצם לגוף מולטימדיה. זה יקר בהרבה מלהדפיס עיתון על נייר. העובדה היא שסוגיות כאלה לא מושכות מפרסמים. ספורט, אופנה ובידור הם אלה שמושכים אותם".

עורכי ה"גרדיאן" גילו במקרה שממצפון אפשר להרוויח. כיום מחזיק העיתון בחברת ייעוץ לסוגיות קיימות, שמייעצת לחברות כיצד להתנהג באופן יותר בר קיימא. " לפני שבועיים, למשל, ישבתי עם כמה חברות השייכות לווירג'ין ודנו בתיירות בת קיימא. אנחנו מארגנים גם כנסים, מפרסמים דו"חות מחקר ומשיקים אתר מיוחד בנושא. זאת אחת מהדרכים שלנו לחפש מקורות הכנסה נוספים, עכשיו כשמודל העיתונות בבריטניה קרס".

האם ה"גרדיאן" שייך לזן נעלם והולך של עיתונות, בכך שהוא לוקח על עצמו סוגיה חברתית שהוא מבקש לקדם, גם במחיר כלכלי? האם יש לזה בכלל מקום כשהעיתונים סובלים ממשבר?

"בהחלט. אני לא חושב שאנחנו לבד. יש זרם של קבוצות עיתונאים שמתאחדות וממומנות על ידי קרנות כמו שלנו, שעוסקים בעיתונות חוקרת. האינטרנט הפך את העיתונות מהכוח המונותאיסטי שהיתה פעם לגוף מבוזר בהרבה. התקשורת עברה תהליך של דמוקרטיזציה, וכיום קבוצה קטנה של 20 עיתונאים שהתאחדו יחדיו יכולים לעשות את מה שעשו פעם העיתונים הגדולים. פעם המכשול היה העלות של הכניסה לשוק, משום שהשאלה היתה מי יכול להרשות לעצמו בית דפוס. כיום, אתרים, כמו אתר הלוחות קרייג'ס ליסט, שנולדו במוסך, מחריבים את העיתונות הישנה.

"כחלק מדו"ח הקיימות שלנו ערכנו סקר בקרב 6,000 מהקוראים שלנו, ו-98% תמכו בקמפיינים בסוגיות כמו צדק חברתי ושינויי אקלים. 89% אמרו שהם רוצים לקרוא בעיתון יותר מאמרים על הסוגיות האלה. לכן ברור שיש תיאבון לעיתונות כזאת. יש לה חשיבות רבה והיא חיונית לחברה בריאה. רק כשנאבד את זה נרגיש בחסרונה, כי אנשים יתחילו להרגיש שהם יכולים להתחמק מאחריות. החברה צריכה מגזר עצמאי שידווח על מה שקורה".

חברות רבות בעולם מדברות כיום על קיימות ומבטיחות לנקוט בצעדים בנושא. האם מדובר במס שפתיים, או שהן כנות?

"כמו כל תהליך, זה התחיל כמהלך שיווקי וכמס שפתיים. אף תאגיד לא עובר בבת אחת שינוי דרמטי, אלא עובר כמה שלבים בדרך. החברות הגדולות בבריטניה מתחילות לשאול את עצמן שאלות, שלפני שלוש שנים לא היו מגיעות לשולחן הדירקטוריון. חלק מהחברות הגדולות בעולם מדברות כעת על צריכה בת קיימא. הן מבינות שהן לא יכולות לצמוח כפי שצמחו קודם לכן, משום שהסכנה לעתיד גבוהה מדי.

"התרומה הגדולה ביותר לעניין הקיימות תגיע מהחברות, מאחר שהן טובות מאוד בראייה לעתיד ובניהול סיכונים. חברות כמו קוקה קולה ופפסי מסתכלות 20-30 שנה קדימה ומבינות שהן בצרות. הן כבר מפסיקות להשקיע במדינות מסוימות הסובלות ממשאבי מים מוגבלים. חברות כמו מקדונלד'ס מתחילות לבדוק היכן הן קונות את התוצרת החקלאית שלהן, מאחר שהן מבינות שהן לא יכולות לסמוך על השווקים האלה. אלה תאגידים עצומים שמבינים שהם לא יוכלו להמשיך בעסקים כרגיל. פפסיקו, למשל, התחייבה לשנות לחלוטין את המוצרים שהיא מוכרת ב-20-30 השנים הקרובות. כל המודל העסקי משתנה, וחברות לא היו עושות זאת, לולא זיהו את הצורך".

איזו תגובה קיבלת כשהצעת לעורכי ה"גרדיאן" לקדם את נושא הקיימות באגרסיביות ולפרסם דו"חות?

"חיובית מאוד. הצוות הסביבתי שלנו הוא הגדול מבין העיתונים האחרים בבריטניה. זה חלק ממי שאנחנו. הכל תלוי גם באופן שבו אתה מנסח את זה: כשהגעתי ל'גרדיאן' וניסינו להרים את נושא הקיימות, התקשינו לגייס תמיכה, אבל כשערכנו ישיבה תחת הכותרת 'דרכים להבטיח את הצלחתו של הגרדיאן בעתיד' הצלחנו למלא חדר בדירקטורים. הכותרת החיובית לבדה שינתה לחלוטין את היחס כלפינו. חברת הייעוץ היתה אחת מהתוצאות של הפגישה הזאת. חברות מבינות שהן יכולות לעשות כסף מכך".

האם המעבר היה קל?

"דוגמה שאני אוהב להשתמש בה היא שה'גרדיאן' היה בחזית המאבק למען זכויות הנשים מאז המאה ה-19. עם זאת, המשכנו לפרסם מודעות לשירותי מין. פניתי לעורכים ושאלתי כיצד אנחנו יכולים להוביל את מאבק הנשים, ובמקביל להמשיך לפרסם מודעות לשירותי מין, שלפחות בחלקן מדובר בסחר בבני אדם. מרגע שהעליתי את הסוגיה הזאת, המודעות הוסרו מהעיתון".

פשוט ככה?

"כן, פשוט ככה".

ללא מאבק?

"ובכן, היה מיני-מאבק. האחראי על המודעות באותו זמן התנגד טען שאנחנו מפרסמים אותן מזה שנים. ביקשתי ממנו להסתכל בהן, משום שהן רק החמירו ונהפכו לבוטות יותר. ברגע שהוא הסתכל בהן, הוא הבין שצדקתי".

ה"גרדיאן" מרוויח כסף מייעוץ לחברות. האם זה עתיד העיתונות?

"לא. אני מקווה שלא. אבל האינטרנט הפך 300 אנשים במערכת העיתון למיותרים. הסגנון הישן של העיתונות מת לחלוטין. הפרסום המסורתי נשר לגמרי. עלות האתר שלנו עולה במהירות. אנחנו צריכים לפעול במהירות כדי להתאים את עצמנו להמצאות כמו האייפד. אנחנו לא יכולים לגייס מימון לדברים שלדעתנו חשובים, ולכן זאת אחת מהדרכים שאנחנו בוחנים".

האתר הוא רק תחילת התהליך

איך נערך ה"גרדיאן" ליום שבו העיתונים ייעלמו מהעולם? זה עלול לקרות כבר בעשור הקרוב.

"כשהאינטרנט נולד ניסינו הכל, משום שיכולנו. אחר כך הבנו שזאת היתה טעות. אנחנו צריכים להתמקד במה שאנחנו באמת טובים בו. עלינו להיות גמישים יותר, אבל ממוקדים בהרבה. העורך שלנו נתן דוגמה: התרסקות מטוס באמסטרדם. תמיד היינו שולחים שני כתבים לסקר את האירוע, אבל מה היינו יכולים לכתוב שרויטרס או אי-פי לא כתבו? אנחנו משלמים לסוכנויות שיסקרו את האירועים האלה עבורנו, ואנחנו נפנה את המשאבים שלנו למקום שבו המומחיות שלנו דרושה יותר.

"פעם היית מפרסם סיפור בעיתון וזהו. כיום האתר הוא רק תחילת התהליך. מדובר בשיחה. זאת המהות של הרשת: קשרים בין אנשים וחלוקת מידע. הרבה יותר יעיל מבחינתנו ליהפך לאכסנייה של שיח כזה, מאשר לנסות לשלוט בשיח או לבנות חומות ולחסום את הגישה למנויים בתשלום כמו ה'וול סטריט ג'ורנל' או ה'טיימס' הלונדוני. זאת המטרה של אתר ה'גרדיאן': רוח ה'גרדיאן' שורה מעליו, אבל הוא רחב בהרבה".

האם העיתונים יוכלו לשרוד בעתיד רק הודות לתרומות של אנשים כמו ביל גייטס?

"הבעיה היא שאף אחד לא יודע. זה מה שהופך את התקופה הזאת לקשה כל כך. לוקח זמן עד שמודל חדש מופיע, ואנחנו נמצאים בעיצומה של המהפכה הזאת. אנשים מצפים שהתוכן באינטרנט יהיה בחינם, והם לא ישלמו עליו. משהו יצטרך לקרות, אחרת העיתונות פשוט תיעלם. ה'גרדיאן' מסובסד על ידי עסקים אחרים שנמצאים בבעלותו, כמו שאר העיתונים בבריטניה, אך בהדרגה זה נהפך לקשה יותר ויותר, משום שהעלויות מתייקרות וההכנסות יורדות. העורך שלנו אומר שאם נחשוב על הצד הכלכלי של העניין, נקפוץ מצוק. יש לו פוסטר מחוץ למשרד, שעליו כתוב: 'הישארו רגועים, המשיכו בעבודה'. אנחנו צריכים פשוט להאמין שלתוכן יש ערך, שבסופו של דבר נמצא דרך לממש. בינתיים אני מרגיש כמו דינוזאור, שעוד 2,000 שנה מישהו יחפור ויגלה את השלד שלי".

ה"גרדיאן": שופרו של השמאל הבריטי מאז המאה ה-19

ה"גרדיאן" נוסד ב-1821 במנצ'סטר, על ידי איש העסקים ג'ון אדוארד טיילור, ובתחילת דרכו שמר על קו מערכתי ליברלי מתון למדי. בין 1872 ל-1929, תחת העורך האגדי סי.פי. סקוט שנהפך מאוחר יותר גם לבעליו, נהיה ה"גרדיאן" שם דבר בבריטניה. העיתון אימץ קו רדיקלי יותר, שכלל בין השאר תמיכה בזכותן של נשים להצביע ולרוץ לתפקידים ציבוריים. סקוט, תומך נלהב ברעיון הציוני, טיפח ידידות עם חיים ויצמן, ואף היה אחד האישים שהובילו להצהרת בלפור.

במשך השנים, שמר ה"גרדיאן" את הקו המערכתי שלו בצדה השמאלי-מתון של המפה הפוליטית ועל תדמית אליטיסטית, חמורת סבר יותר מזו של מתחריו. ב-1936 הועבר העיתון לבעלותה של נאמנות שנועדה לשמור על עצמאותו המערכתית, וב-2008 נהפכה הנאמנות לחברה בע"מ.

כיום, עם תפוצה יומית של 283,063 עותקים (נכון למארס 2010), ה"גרדיאן" הוא העיתון השלישי בגודלו בבריטניה, אחרי ה"דיילי טלגרף" וה"טיימס". אתר האינטרנט שלו הוא אחד מאתרי התקשורת הפופולריים בעולם, עם יותר מ-36 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש. ב-1993 רכש ה"גרדיאן" את העיתון השבועי "אובזרוור", שממשיך לצאת מדי ראשון לצד העיתון היומי.

קטינה: לראות כיצד העולם השלישי מתפתח, יום אחר יום

קטינה הוא מחוז חקלאי קטן בצפון-מזרח אוגנדה, שבו 66 כפרים - אחד מהם נושא את אותו שם - ומאכלס 25 אלף תושבים. ב-2007 לקחו על עצמם ה"גרדיאן" והעיתון האח "אובזרוור" את פיתוחו של הכפר, ופתחו בפרויקט סיוע שאותו מובילים הארגונים AMREF ופארם-אפריקה. הפרויקט, שממומן על ידי תרומות מקוראי ה"גרדיאן" ומבנק ברקליס, נועד לשפר את תנאי החיים בקטינה בחמישה תחומים עיקריים: מים, בריאות, חינוך, פרנסה וממשל.

בשלוש השנים האחרונות עוקב ה"גרדיאן" מדי יום אחרי התקדמות הפרויקט, באמצעות ערוץ מיוחד באתר העיתון. הגולשים יכולים לערוך סיור וירטואלי בכפר קטינה, לקרוא כיצד כביש חדש שנסלל במחוז שינה את מצבו הכלכלי מהקצה אל הקצה ולצפות בסרטוני וידאו של תושבי הכפר, כמו זה של דניס אוולו, שלקח את הגולשים לנסיעה בבודה-בודה, סוג של מונית-אופניים שהיא כלי התחבורה היחיד הזמין עבור רוב תושבי המחוז. בחודש הבא יגיע לסיומו הסיקור היום-יומי השוטף של הפרויקט, שעלותו לפי ה"גרדיאן" 2.5 מיליון ליש"ט.

ובישראל: התקשורת בעיקר מביעה עניין

בשנה האחרונה, אומר מנכ"ל ארגון מעלה, מומו מהדב, נרשמה עלייה חדה בעניין באחריות תאגידית בקרב החברות הגדולות בישראל.

מהדב מחלק לשלושה שלבים את רמת המעורבות של החברות הישראליות בנושא האחריות התאגידית: בראשון נמצאת רשת העמיתים של מעלה, שכוללת 135 חברות, בהן שטראוס, בנק הפועלים, טבע, סלקום, מיקרוסופט, טמבור ופרטנר. "החברות האלה אומרות 'אנחנו רוצות ללמוד', והעלו את הנושא על סדר היום שלהן", הוא אומר.

בשלב השני נמצא דירוג מעלה, שאלון מקיף של הארגון המדרג חברות לפי רמת האחריות התאגידית שלהן, בקטגוריות כמו אתיקה, איכות סביבה, מעורבות בקהילה, ממשל תאגידי, סביבת עבודה ודיווח. ב-2010 נרשמה עלייה של 10% במספר המשתתפות בדירוג, מ-65 ל-72, בהן המשביר לצרכן, בזק, דואר ישראל ומלונות דן. החברות מכניסות את נתוניהן למודל חישובי, ואנליסטית סביבתית עוברת על הניקוד ובודקת את דיווחי החברות.

בשלב השלישי נמצאות החברות שמפרסמות אחת לשנה או לשנתיים דו"חות ציבוריים של אחריות תאגידית ומדווחות על ביצועיהם החברתיים, הסביבתיים והאתיים. כיום מדובר על 20 חברות, ביניהן בנק הפועלים, שטראוס, בנק דיסקונט, בנק לאומי ואגד.

התקשורת, כך נראה, עדיין לא הצטרפה למגמה. "אנחנו לא רואים עיסוק שיטתי של גופי התקשורת באחריות תאגידית", אומר מהדב. "אבל אנחנו כן רואים עלייה בסיקור של אחריות תאגידית, בעיקר בהקשרים סביבתיים".