האמת המרה

קשה לבחון סדרת מתח דרמטית על פי פרק או שניים, לפחות בכל הקשור לעלילה. דרמות שכאלה נבחנות, בין היתר, גם על פי הטוויסטים המתוחכמים והמפתיעים שהתסריט טומן בחובו, ואלו מטבעם נוהגים לצוץ לקראת סוף הסדרה.

אך אין הדבר אומר שסדרה שכזו פטורה מחובת ההוכחה. המבחן האמיתי של סדרה כזו, לפחות בפרקיה הראשונים, מתמקד ביכולותיה הטיזריות של הסדרה - עד כמה היא מצליחה לסקרן את הצופה ולשכנע אותו להתמיד. זאת, מכיוון שבניגוד לסדרות ריאליטי טראשיות, בהן אפשר לדלג על פרקים שלמים מבלי שהדבר יפגום בהנאתו של הצופה, סדרות מתח הן תובעניות יותר, ודורשות התמסרות טוטאלית מצד הצופה. התמסרות, שאמורה לזכות להצדקה כבר בפרק הראשון.

האמת העירומה. לא עומדת במבחן דרמת המתח (צילומים: אלדד רפאלי)

מהבחינה הזו, "האמת העירומה" של האחים בני ואורי ברבש, שעלתה אמש (ד') בערוץ 10, לא צלחה את המכשול הראשוני שלה. היא מתאימה אולי לעידן שבו נאלצנו - מכורח המציאות נטולת ריבוי הערוצים - לצפות בכל מה שהאכילו אותנו. אולם הזמנים השתנו: בארה"ב, סדרות מהז'אנר מתאמצות לרתק את הצופה באמצעות פתיחה אינטנסיבית רוויית אדרנלין (ע"ע "Damages" המבריקה בכיכובה של גלן קלוז, למשל).

אנחנו כבר לא כל כך קלים להשגה, ושיחות רדומות וקלישאתיות בחדרי החקירות, בלי פלאשבק אחד לנחמה או לפחות הצצה מלאת מיסתורין למה שצופן העתיד, לא צפויות להותיר אחריהן מכורים רבים - גם אם השחקנים עושים עבודה נהדרת.

אז מה יש לנו כאן? נערה שנעלמה בנסיבות מסתוריות (דניאלה קרטיס), זוג הורים גרושים (יבגניה דודינה ויורם חטב) שלא מפסיקים בחילופי האשמות, אב חורג (נתי רביץ) שמסתיר כמה שדים במחשב המשפחתי, חברה ערמומית (יובל שרף) וחוקר משטרה שמפתח אובססיה למקרה, ומדחיק את הבעיות המשפחתיות שלו עצמו. לאט לאט, בתחקורים הממושכים, צפים הסודות שבני המשפחה היו שמחים לקחת איתם לקבר.

אשכנזי וקרטיס ב"אמת העירומה". סודות ממוחשבים

על פניו, הבסיס העלילתי נשמע מעניין, גם אם לא מפתיע במיוחד. אלא שלברבשים יש זמן, הם לא ממהרים לסחוף אתכם – בכל זאת, יש עוד 15 פרקים למלא. נדמה שהכל מתנהל בתוכנית על מי מנוחות – פה איתור שיחה סלולרית, שם רמזים על אופיה הגבולי של הנערה הנעדרת. הכל טיפין-טיפין, כשעל מרבית הזמן משתלטת החקירה עצמה – שלא טורחת לקדם עצמה לאיזושהי נקודה מכרעת, אלא מזגזגת לה בין רגעים דרמטיים מאופקים וסמי-חושפניים.

חשוב לזכור שמה שעובד בקולנוע, לא בהכרח עובד בטלוויזיה, ובטח לא בפרק ראשון. האיפוק הרגשי שמופגן לאורך הסצנות משרת אולי את אלמנט האמינות של הדמויות, אך גם הופך את "האמת העירומה", הגם שהיא מעורטלת, לנטולת סקס-אפיל לחלוטין – דבר שאפילו גרביוני הרשת של יובל שרף לא יצליחו לשנות.

אין כבר מקום היום – בעידן "אבודים" ו"גיבורים" – לסדרה שעובדת ב"שאנטי" ומסתפקת בשוט מפתיע של כמה שניות בסוף כל פרק. הסטנדרטים השתנו, בארץ ובעולם, ונדמה שב"אמת העירומה" לא השכילו להבחין בכך.

אין ספק שמבחינה עלילתית, הסדרה עשוייה להפתיע. ייתכן שנגלה שמדובר בתסריט מבריק, לכשיצטברו הרמזים לכדי תעלומה מרובת רבדים. אלא שפרקיה הראשונים לא מותירים הרבה סיכויים לכך שרובנו ניחשף לפתרונה של התעלומה.